טיוטה:אביעזר וייס

אביעזר וייס
	אין תמונה חופשית
לידה	9 במאי 1943 (גיל: 80); ד' באייר תש"ג; הדסה, הר הצופים, ירושלים
ענף מדעי	ספרות וערבית
מקום מגורים	שכונת רמת חן, רמת גן
מקום לימודים	אוניברסיטת בר-אילן
מנחה לדוקטורט	פרופסור צבי לוז
פרסים והוקרה	"מנהל מצטיין" של מינהל החינוך של עיריית תל אביב, פעמיים במהלך שנות ה-90
בת זוג	מרים
מספר צאצאים	4

אביעזר וייס (נולד ב-9 במאי 1943 בירושלים) הוא דוקטור לספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן, מחנך, סופר והוגה דעות. ניהל את תיכון צייטלין ובהמשך את המכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון. היה מראשוני החברים בתנועת נאמני תורה ועבודה^[1]^[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביעזר וייס נולד בהדסה הר הצופים, בירושלים, לאלתר יצחק וייס וצפורה אסתר לבית כרמל, בן יחיד להוריו.

גדל בתל אביב עד גיל 9, ואחר כך עברה משפחתו לגור ברמת גן. המשפחה הייתה מראשוני המשתכנים בשכונת רסקו שלימים הפכה לרמת חן. למד בבית הספר היסודי "מוריה" בתל אביב, בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה (שנה אחת) ובתיכון העירוני בבני ברק^[3].

לאחר התיכון, התקבל לעתודה האקדמית ללימודי ספרות עברית וערבית, ושירת כקצין באמ"ן^[3].

חיים אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייס התחתן בשנת 1965, עם מרים לבית רובק^[4] (עסקה בחינוך מבוגרים ועולים). לזוג נולדו שלוש בנות ובן, בהם תמר וייס-גבאי ויצחק וייס, מייסד בית הספר למוסיקה "מזמור"^[5].

נכון לשנת 2023, אביעזר ומרים גרים ברמת גן, בשכונת רמת חן.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייס למד באוניברסיטת בר-אילן, במסגרת העתודה האקדמית. הוא סיים תואר בוגר בספרות עברית וערבית (שפה וספרות) והמשיך לתואר מוסמך בספרות עברית. התזה שהוא כתב, בהנחיית פרופ' ברוך קורצווייל, הייתה על סיפוריו של יוסף חיים ברנר. הוא סיים את התואר בהצטיינות.^[^{דרוש מקור]}

תוך כדי שירות החובה שלו החל ללמד בתיכון של ישיבת היישוב החדש שבתל אביב, הוא לימד שם עד שנות ה-80.

בשנת הלימודים תשכ"ט (1968-9) התקבל כמורה לספרות, לשון והבעה בתיכון צייטלין^[3], ובהמשך התמנה למרכז המקצועות ספרות, הבעה ולשון בבית הספר. בהמלצת מנהל תיכון צייטלין, ד"ר דב אברון, השתלם וייס בהוראת הערבית, והחל ללמד גם את המקצוע זה בתיכון. בהמשך, התמנה לתפקידי ניהול נוספים.

במקביל לעבודתו כמורה בתיכון צייטלין, החל בלימודיו באוניברסיטת בר-אילן לתואר דוקטור לספרות. עבודת התזה, בהנחיית פרופ' צבי לוז, הייתה על הקשר בין מבנה למשמעות בשירי אברהם שלונסקי.^[^{דרוש מקור]}

כשסיים את הדרישות לקבלת התואר, החל ללמד בבר-אילן^[3] והגיע לדרגת מרצה בכיר. הוא לימד באוניברסיטה משנת 1973 עד 1986. הקורסים שלו עסקו בעיקר בתיאוריה של השירה והפרוזה, במחזה התנ"כי וההיסטורי, בשירה העברית בדור שלונסקי ואלתרמן ובסיפורת המקראית.

ניהול תיכון צייטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השמונים, החליט ויס להעדיף את העיסוק בחינוך על העיסוק האקדמי. לקראת סוף 1984, פנה ד"ר שמשון שושני, שהיה מנהל מינהל החינוך בעיריית תל אביב לדוקטור וייס ובקש ממנו לנהל את בית ספר תיכון צייטלין.

בשנים 1985–2000 וייס ניהל את תיכון צייטלין. המדיניות החינוכית שלו התמקדה בתחומים אלו^[6]:

חינוך ציוני דתי פתוח לערכים ליברליים ולתרבות כללית עם מחויבות לשירות צבאי ולאומי. בכלל זה עידוד בנות לשרות צבאי (בשונה מהמקובל בחמ"ד) ולאומי^[7].
שאיפה לרמת לימודים גבוהה, תוך צמצום מרבי של הנשירה: בתחילת כהונתו כמנהל היה אחוז הנשירה בין כיתה ז' ל-י"ב 50% (שיעור נשירה מקובל בתל אביב בשנות ה-80). בשנה של סיום כהונתו היה אחוז הנשירה 8%. בית הספר לא היה סלקטיבי וכל תלמיד שפנה התקבל אליו.

תוך כדי עבודתו בתיכון הוא ייסד, לראשונה בבית ספר תיכון דתי, את מגמת הלימודים "חוק ומשפט", שאושרה להוראה על ידי המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, פרופ' מנחם אלון.^{[דרושה הבהרה]}

בשנתיים הראשונות בהן ניהול את תיכון צייטלין, המשיך ללמד במקביל בחוג לספרות באוניברסיטת בר-אילן^[3].

בשנים 1990–1991 היה בשליחות בקנדה, מטעם המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא יעץ לתוכניות לימודים בבתי הספר היהודיים בקנדה, הקים מערך שיעורי ערב ביהדות ובעברית לילדי מהגרים ישראלים שלמדו בבתי הספר הציבוריים והיה אחראי למערך שליחי החינוך של המחלקה ברחבי המדינה.

הוגדר כ"מנהל מצטיין" על ידי מינהל החינוך של עיריית תל אביב, פעמיים במהלך שנות ה-90.

ניהול המכללה האקדמית "גבעת וושינגטון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2001–2010 עמד וייס בראש המכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון.

במהלך השנתיים הראשונות לכהונתו קיבלה המכללה הכרה אקדמית מהמועצה להשכלה גבוהה, ועם פרישתו ב-2010 הוסמכה להעניק תואר שני^[3]. בשנה הראשונה לכהונתו, בשל היעדר ההכרה נרשמו לשנה א' כ-20 תלמידים. עם פרישתו עמד מספר התלמידים על כ-400 ובשל ההתמחויות שנפתחו בה בשנים אלו, המספר המשיך לעלות, ומגיע היום (2023) לכאלף תלמידים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מחקרו ועיסוקו בספרות, תנ"ך, חינוך ואתיקה^[8]^[6].

פעל למען נושאים כגון חברה דתית מעורבת לכתחילה^[9], שירות בנות בצה"ל^[7], שילוב השכלה כללית בחינוך הדתי^[10]}ועוד.

היה מהמייסדים וחבר המזכירות הפעילה של תנועת נאמני תורה ועבודה, שדגלה בערכים אלו, יחד עם ד"ר יחזקאל כהן (מייסד התנועה), פרופ' אברהם נוריאל, הרב פרופ' מיכאל נהוראי, פרופ' זאב ספראי, חנה ספראי ועוד^[11].

פרסם מאמרי דעה רבים בעיתונות^[12]^[13]. בנוסף חקר ספרות ופרסם מאמרים והרצאות על ברנר, זלדה, ביאליק, שלונסקי^[14] ועוד.

תחומי מאמריו והרצאותיו העיקריים לאחר פרישתו, היו: הגדרת המונותיאיזם המקראי, האתיקה של הנצי"ב מוולוז'ין^[15], זהות יהודית וציונית, הזיקה בין התרבות הכללית ליהדות ועוד^[16].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביעזר ויס, השאיפה אל המרכז בשירת א' שלונסקי: גילוייה ביחס למציאות, בסדר התמונות ובדימוי, רמת גן, תש"ם (1980)
אברהם שלונסקי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, ליקט והוסיף מבוא על התפתחות הביקורת על שירי שלונסקי וביבליוגרפיה, הוצאת עם עובד