ברוך קורצווייל

ברוך קורצווייל

פרופ' ברוך (בנדיקט) קוּרצוַוייל (Kurzweil; י"א באב תרס"ז, 22 ביולי 1907 – כ"א באב תשל"ב, 1 באוגוסט 1972) היה חוקר ספרות ושירה ישראלי ממוצא אוסטרי, שנודע במיוחד במחקריו בכתבי ש"י עגנון. כתב גם ספרי הגות.

תולדות חייו ופעילותו הספרותית

ברוך קורצווייל נולד בעיר פירניץ שבמוראביה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה). כבנו של רב העיר נשלח ללמוד בישיבה בפרנקפורט והוסמך לרבנות. במקביל השלים לימודיו באוניברסיטת פרנקפורט בשנת 1933. את תואר הדוקטור קיבל על עבודה שכתב על המחזה "פאוסט" מאת גתה. עד שנת 1939 היה מורה בגימנסיה יהודית בברין שבצ'כיה וממלא מקומו של הרב המקומי בברין. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. קבע מושבו בחיפה ובמשך כחמש עשרה שנים הורה בבתי ספר תיכוניים בעיר, בהם בית ספר "חוגים". תלמידתו, דליה רביקוביץ, תיארה את נדיבותו: "דווקא הוא העני שבמורים היה הנדיב שבהם. במלחמת השחרור, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית-הספר. קורצווייל שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואמו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו".‏

בשנת 1941 פרסם ב"הארץ" מאמר על ספרו החדש של ש"י עגנון, "אלו ואלו", ומכאן ואילך הפך לאחד מהמובהקים שבחוקרי עגנון.

בשנת 1956 נקרא להקים את המחלקה לספרות עברית באוניברסיטה החדשה ברמת גן, אוניברסיטת בר-אילן. בבר-אילן היה פרופסור לספרות וראש החוג עד להתאבדותו בדירתו השכורה בקמפוס האוניברסיטה ברמת גן בקיץ 1972.

קורצוויל היה מלומד בעל ידע יוצא דופן במדעי הרוח, ובעל מחשבה מקורית ועצמאית שהעמידה אותו בניגוד לעמדות המקובלות בתחומים שונים ולעתים אף בבדידות. קורצוויל אימץ לו לשון מצליפה וחריפה, בעקבותיו של מבקר התרבות והסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס, שבו ראה מודל לחיקוי. במסות שפרסם בקביעות בעיתון "הארץ" תקף בחריפות כמעט כל זרם אפשרי - מהאורתודוקסיה הדתית, הזרם המרכזי של הציונות ועד הכנענים. המשורר יצחק שלו, שנפל קורבן לביקורתו החריפה של קורצווייל, לא נותר חייב, ותיאר את קורצווייל: "לפנינו אדם בעל כשרונות ודאיים, אבל אגוצנטרי ונרקיסטי, רגיש וחשדן עד כדי לחולניות כלפי כל ביקורת שלילית על עבודתו ונוקם ונוטר בכל האמצעים שברשותו בבעלי הביקורת הזאת. כדי לעורר את שנאתו המרה אין צורך דווקא לפגוע בו באמת; מספיק בהחלט להיראות בעיניו כפוגע - וגל השנאה יעלה".‏

קורצוויל היה בעצמו קרוע בין העולמות כל חייו. מחד, התגעגע והשתוקק להגשים ולחיות את החיים של העולם האורתודוקסי ממנו בא כמות שהוא, אך מאידך הבין שהציונות החילונית, החותרת לנורמליזציה של העם היהודי ולהתרחקותו מייעודו ההיסטורי, מסכנת את קיומו ומערערת את זכות קיומו, או כפי שנהג לומר ביחס להתרחקות הדור הצעיר מערכי המסורת היהודית: "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה". במובן זה ראה בכנענים זרם מעמיק שלפחות מבין את משמעות הנורמליזציה בהתנכרות מוחלטת לערכי היהדות המסורתית, אם כי התנגד בחריפות נגד זרם זה ואף פרסם מניפסט נגדו.

בנטישת האמונה והמסורת היהודית ראה קורצוויל את השאלה הרוחנית המרכזית של סופרי דורו, ולאורה בחן את הישגיהם הספרותיים. לעומת הדרך הקלאסית בתיאור התקופות בספרות העברית החדשה במקביל לתקופות המקובלות בספרות העולמית: תקופה קלאסית, נאו קלאסית, רומנטית וכו', טען קורצוויל שאת הספרות העברית יש לבחון ולתקף באמצעות ההתפתחות הפנימית שלה ביחס לשאלת האמונה: מהדור המלגלג והלועג לסדרי המסורת כמו יל"ג ודומיו, דרך ברנר או סיפור 'הדרשה' של חיים הזז, השוללים את המסורת מכל וכל, ועד ביאליק ועגנון המבינים את עוצמת השבר הרוחני ואת המתח שבין התמוטטות העולם האמוני הישן, לבין הצורך ההכרחי להחיות אותו מחדש, שמשום כך הם אינם מתנכרים לו אלא מתרפקים עליו מחד ומייחלים ליכולת להחיותו בצורה רלוונטית לדורנו. את השיא של תהליך זה ראה קורצוויל בשירתו של אצ"ג, שעל אף שלא הסכים אתו במישור הפוליטי, ראה בשירתו עומק של יצירה המחיה את עולם האמונה מחדש לאחר השבר המודרני הגדול. בהתאם לכך לעג ובז לספרות העברית המודרנית המנותקת מהבנת הבעייתיות האמיתית של העם היהודי בדורנו. ממילא מובן שעורר עליו את חמתם של הסופרים הצעירים, שראו בו אויב חריף וכריזמטי אבל מנותק מזרם הזמן.

מחלוקת חשובה הייתה לקורצוויל עם גרשם שלום ותלמידו יעקב כץ. בסדרת מאמרים חשובה שנתכנסה לאחר זמן בספרו 'במאבק על ערכי היהדות', תיאר את הכשל ביומרה של שלום ואסכולת ירושלים ליצור היסטוריה אובייקטיבית של העם היהודי. מלבד הכשל התאורטי בנסיון כזה (הבולט בספרותו של שלום), קורצוייל הראה ששלום בנה במחקריו נראטיב התואם את הצרכים הרוחניים של הציונות החילונית. כך למשל מחקריו של שלום על השבתאות נועדו לחזק את הטענה שחילון העם היהודי לא בא בהשפעה חיצונית אלא כהתפוצצות של המסורת מתוכה. מאמריו החריפים והשנונים לא זכו לתגובה של שלום עצמו (על אף שממכתביו המאוחרים של שלום עולה שספג את הביקורת וניסה להתמודד עמה) אלא לתגובות של תלמידו יעקב כץ. כיום, עמדותיו התאורטיות של קורצוויל בוויכוח זה זכו לעדנה מחודשת והם רווחות בקרב רבים.

סמוך למותו פרסם קובץ סיפורים משלו "הנסיעה וסיפורים אחרים", שנחל כישלון חרוץ. יש האומרים שהאכזבה מהתקבלות ספרו, יחסי החשד שייחס לתלמידיו ולעמיתיו למקצוע, ובדידותו האידאולוגית והרוחנית (שנבעה מן ההתפתחות האגרסיבית של הטכנולוגיה ושל המדע, שכבשה את מקומו של עולם הרוח) הם שהיו בין הסיבות שגרמו לדיכאונות מהם סבל ושבעיצומו של אחד מהם נטל את חייו.

הוא נקבר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב.

מספריו

מחקרי ספרות והגות

• ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם, שוקן, ירושלים, 1975.
• בין חזון לבין האבסורדי : פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים, שוקן, 1973.
• במאבק על ערכי היהדות, שוקן, ירושלים, 1970.
• מסכת הרומן והסיפור האירופי,‫ ההדיר והקדים מבוא והערות יהודה פרידלנדר, שוקן 1973.
• הדרמה האירופית, פרקי מחקר ומסה, ערכו יעקב אברמסון וחיים שוהם, בר-אילן, 1979.
• חילופי איגרות: קורצווייל, עגנון, אצ"ג, ההדירה, בצירוף הקדמה והערות ליליאן דבי-גורי, בר-אילן, 1987.
• חיפוש הספרות הישראלית, מסות ומאמרים, ערכו צבי לוז וידידיה יצחקי, בר-אילן 1982.
• לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו, פרקי הגות וביקורת, ערך והקדים מבוא משה שוורץ, בר-אילן 1976.
• מחוץ לתחום , דברי פולמוס וסאטירה מענייני דיומא, ערך יעקב אברמסון, כרמל ירושלים 1998.
• ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה?, שוקן 1959.
• מסות על סיפורי ש"י עגנון, שוקן, ירושלים 1975.

ספרות מקור

• הנסיעה וסיפורים אחרים, עם עובד, תל אביב, תשל"ב 1972.

ספר לזכרו

• ‫ספר ברוך קורצווייל / המערכת: א’ סולטמן, מ"צ קדרי, מ’ שוורץ;‫ תל אביב: הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה 1975.

לקריאה נוספת

• אברהם שאנן, "בשבעה למותו של ברוך קורצווייל", בין מבקר להיסטוריון, משא 32, תשל"ב 1972.
• עוזי שביט, "הערות ל'הנסיעה' לברוך קורצווייל", בקורת ופרשנות 6, תשל"ד 1974.
• עוזי שביט, "פנים אחרות, לדיוקנו של הפרופ’ ברוך קורצווייל ז"ל כפי שמשרטטים אותו תלמידיו", בקורת ופרשנות 6, 1974.
• גרשום שוקן, "יהודי, איש מרכז אירופה, שמרן", ספר ברוך קורצווייל, תשל"ה 1975.
• יעקב לוינגר, "על ברוך קורצוויל", קרית ספר נ"ב, תשל"ז 1977.
• אברהם עוז, "הדיבוק הטראגי של ברוך קורצווייל", הארץ, מאי 1980.
• דן לאור, "קורצווייל והכנענים, בין תובנה למאבק", קשת, גיליון לציון הארבעים, 1998.
• "זיכרון לראשונים: ברוך קורצווייל", קתרסיס 10, סתיו תשס"ט 2009, עמ' 201-197.
• משה גולצ'ין, ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009.

קישורים חיצוניים

• ברוך קורצווייל ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• חנן חריף, המבקר שלא חדל להילחם בכוהנים של פולחן עגל-הנייר המדעי, באתר הארץ - במלאת מאה שנה להולדתו, גיליון מיוחד של המוסף תרבות וספרות
• יעקב אברמסון, מונוגרפיה, ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2009
• ד"ר אסף מלאך, על הלב של האמת ההיסטורית, מאמר על הפולמוס בין קורצוייל לגרשום שלום בנושאי היסטוריוגרפיה והיסטוריה יהודית

הערות שוליים

הקודם: מרדכי בן יחזקאל

פרס ביאליק לספרות יפה 1962

הבא: יוכבד בת-מרים