ספרות עברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואיפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.

מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. הגלגול שעברה הספרות העברית במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה קפואה שאינה בשימוש יום-יומי ועד לתחיית השפה העברית ועצמאות מדינית ותרבותית מחודשת, הגלגול הזה הכתיב במידה רבה את תכני הספרות העברית במהלך הדורות.

מגילת אסתר כתובה על קלף מגולגל

הספרות העברית לתקופותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות העברית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטרט של יוסף בן מתתיהו, המחבר המשוער של ספר יוסיפון
חיתוך עץ בו מוצג רש"י, מגדולי מפרשי המקרא והתלמוד

הספרות העברית הקדומה ביותר היא ספרות תקופת המקרא התחומה בין ראשית הספרות העברית ובין שנת 200 לפני הספירה ומכילה את ספרי התנ"ך. התקופה הבאה מתחילה מסיום תקופת המקרא ונמשכת עד ראשית המאה ה-7 וכוללת את הספרים החיצוניים, ספר המשנה והתוספתא, המכילתא, ספרא, ספרי, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ומדרשי אגדות שונים. ספרות תקופת הגאונים בבבל באה לידי ביטוי בצורת שאלות ותשובות בנושאי הלכה, שקובצו יחד. תקופה זו כוללת גם התפתחות של הפיוט העברי דוגמת הפיוטים של סעדיה גאון, האיי גאון ועוד.

הספרות העברית הקדומה ביותר ששרדה עד ימינו הן מגילות ים המלח. מתקופות מאוחרות יותר שרדו כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, כתבי גניזת קהיר, כתב יד קאופמן ועוד.

בימי הביניים ובעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוזרים סיגלו לעצמם את היהדות ואת השפה העברית לצורך התכתבות, כפי שמוכח מכתב קהיר. על פי ממצאים ארכאולוגים ידוע שהיה שימוש בכתב העברי בתחומי האימפריה שלהם, גם אצל לא יהודים, אך אין ידיעות על ספרות עברית באותם מחוזות. החל מספר יוסיפון ומהכוזרי הופכים הכוזרים לאחד הנושאים בהם עוסקת הספרות העברית.

גם השומרונים עשו שימוש בכתב העברי וספר אבישע (ספר תורה קדום) מיוחס למאה ה-13. במחצית השנייה של ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, התרכזה הספרות העברית במרכזים יהודיים בספרד, איטליה, ביזנטיון, צפון אפריקה, דרום צרפת ומרכז גרמניה. בנוסף לפיוטים ומדרשים, בתקופה זו יש התחלה של ספרות היסטורית, למשל: ספר יוסיפון. שירת ימי הביניים של יהדות ספרד הפיקה יצירות, שחלקן מושרות כפיוטים דתיים וחלקם בפי זמרי מוזיקה פופולרית.

בתקופה שבין המאה ה-10 ובין מחצית המאה ה-18 הספרות העברית מתרכזת בספרות תורנית (במיוחד בשיטת השאלות ותשובות), מחקרים בדקדוק עברי, פרשנות המקרא, פילוסופיה ומוסר, מדעי הטבע ובמיוחד רפואה. במקביל לספרות התורנית יצרו הקראים ספרות עברית שהתמקדה במסורת ובמנהגים הקראים.

לצד ספרי העיון הופיעו גם חיבורי חול, כמו "ספר שעשועים" של רבי יוסף בן מאיר אבן זבארה, "משלי שועלים" של רבי ברכיה בן נתרונאי הנקדן, מחברות עמנואל של עמנואל הרומי ועוד. במאה ה-16 נכתבו המחזות העבריים הראשונים, דוגמת "צחות בדיחותא דקידושין" מאת יהודה סומו.

העברית בתקופות אלה לא הייתה שפה בשימוש יום-יומי ויודעיה היו מעטים, בדרך כלל עלית תרבותית מצומצמת. השפה שמשה בעיקר לצרכים דתיים ואכן, בדפוס העברי שהקים בצפת אברהם בן יצחק אשכנזי, המאה ה-16, הודפסו בעיקר ספרים של חכמי צפת.

תקופת ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הצרפתית ולאחריה נפולאון בונפרטה הביאו ליהודים את בשורת האמנציפציה, אך הבשורה הייתה כרוכה בתהליך של מודרניזציה בחברה היהודית ואף בדת. החברה היהודית המסורתית הולידה מתוכה את תנועת ההשכלה היהודית שיצרה זרמים רפורמיים מתבוללים במידה כזאת או אחרת, אך גם זרמים מסתגרים ומתבדלים. בתוך המאבקים האלה, תוך התבוננות בלאומיות החדשה של עמי אירופה, לאומיות שדחתה את היהודים, יהודים רבים התחילו לחפש מסילות ללאומיות יהודית, צעדו בדרך שהובילה לציונות. בדרך הזאת גילו מחדש את ארון הספרים היהודי ואת השפה העברית ולימודה התרחב מאוד. עם ריבוי יודעי העברית התרבו גם היוצרים בשפה זו וגם הטקסטים העבריים, כולל עיתונות עברית. העיתונות הכתובה עברית, דוגמת המאסף, שנוסד על ידי "חברת דורשי לשון עבר" (הוקמה ב-1782), הקלה על ציבורים יהודים רחבים את הגישה לטקסטים כתובים עברית. העיתונות העברית, שהתפשטה והגיעה לכל ריכוזי היהודים הגדולים באירופה, נאבקה על הקוראים עם העיתונות היהודית בשפות המקום ובשפות יידיש ולדינו. המשכיל היהודי, הרב מתתיהו שמחה רבנר הוציא לאור ברומניה כתב עת ספרותי בעברית בשם זמרת הארץ שיצא לאור פעמיים עם הפסקה של ארבע שנים. בכתב זה, בנוסף ליצירות עבריות מקוריות, פורסמו גם תרגומים לעברית ממיטב משוררי אירופה.

בתקופה זו מתרחבת המחזאות העברית עם יצירות דוגמת גמול עתליה ותשועת ישראל בידי יהודית מאת דוד פרנקו-מנדס, מלוכת שאול מאת יוסף האפרתי מטרופלוביץ. מחזות נודעים דוגמת אותלו זוכים לאצטלה עברית תחת השם איתיאל הכושי בתרגומו של יצחק סלקינסון.

חוקר הספרות ויושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, ד"ר אורציון ברתנא, מציין ש"הספרות העברית הייתה ערוץ הביטוי העיקרי של התגבשות הזהות היהודית בעת החדשה... מי שלא הסתפק עוד במוסדות הדתיים ובתשובות המסורתיות מקדמת דנא, כתשובות מלאות ובלעדיות, בחר בספרות ככלי היחיד שעמד לרשותו להבעת דעותיו".

בשלהי שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 למאה ה-19, חלחלה לתוך הספרות העברית זרם ספרותי חדש, המכונה "המהלך החדש", ששאף להעלות את הספרות העברית לרמה אמנותית של הספרות האירופית המודרנית. זרם זה התאפיין בתיאורים ריאליסטיים, ובין מבשריו החשובים היה הסופר הליטאי בן אביגדור.[1][2]

תקופת התחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר בן יהודה, בלשן הנחשב למחייה השפה העברית

תקופת התחייה, שהתחילה עם הסופות בנגב ובמהלכה התרחשה תחיית הלשון העברית באירופה ובארץ ישראל, סימנה דרך חדשה עבור הספרות העברית, הדרך שליוותה את המפעל הציוני והסתיימה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. בתקופה הזו נולד הילד הראשון שעבורו העברית הייתה שפת אם ואביו, אליעזר בן יהודה, חידש מילים עבריות רבות, שהיו חסרות בגלל היות העברית, עד אז, שפת פולחן בלבד. השפה המתפתחת והמתעשרת במילים חדשות, הייתה כלי טוב יותר בידי כותבי העברית ואיפשרה את פריחת הספרות העברית.

בהדרגה, לאחר ניצחון העברית במלחמת השפות ובמקביל להתפתחות וגידול היישוב היהודי בארץ ישראל, עלו אליה יוצרים בשפה העברית ואחרים צמחו מתוך היישוב, שחיי התרבות שלו התנהלו, במידה הולכת וגוברת, בשפה העברית. בקיץ 1926, נערך לראשונה בתל אביב, ביוזמת ברכה פלאי, שבוע הספר העברי, אירוע שבמהלכו נמכרו ספרים עבריים בהוזלה. האירוע נערך שוב ושוב במהלך השנים ומשנת 1961 היה לאירוע קבוע המתרחש במועד קבוע מראש ומאורגן על ידי התאחדות הוצאות ספרים בישראל בחלק מערי ישראל. במאבק המתמיד בין העברית ובין השפות האחרות שהיו שגורות בפי יהודי ארץ ישראל ובמיוחד היידיש, העברית מתחזקת יותר ויותר, גם בעזרת גדוד מגיני השפה.

במקביל להתפתחות הספרות העברית בארץ ישראל, במזרח אירופה, בברית המועצות, השלטון הקומוניסטי קבע שאין עם יהודי, לכן גם אין לו שפה לאומית ופעל לדיכוי התרבות העברית. תרבות היידיש, שלא הייתה משותפת לכל היהודים, קיבלה עידוד מסוים, כדי להרחיק את היהודים מהעברית.

הספרות העברית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות ישראלית

הקמת מדינת ישראל, מדינה בה העברית הייתה השפה הראשית, הביאה ליצירת תנאי עידוד ממשלתיים לספרות העברית.

הספרות העברית במדינת ישראל מחולקת לכמה תקופות ובהן:

סוגות בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות יפה (בלטריסטיקה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של ש"י עגנון, הסופר העברי שזכה במחצית פרס נובל
עמוס עוז בפולין, מאי 2005

היהודים התבלטו ביצירת ספרות יפה בכל ארצות מושבם ומספרם הגדול בין זוכי פרס נובל לספרות, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, מעיד על כך. כתיבת ספרות יפה בעברית התעכבה עד לתחיית השפה העברית, כי העלית, שידעה עברית לפני כן, הייתה קטנה מכדי לספק קהל קוראים מפרנס לכותבי ספרות יפה.

הרומן העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1853, בעיר קובנה, יצא לאור, במימון עצמי של הסופר אברהם מאפו, אהבת ציון (השם הראשון היה שולמית), הרומן העברי הראשון.

בארץ ישראל יצא לאור חיי נישואין של דוד פוגל, רומן נשכח שנדפס מחדש וזכה למסע פרסום ובעקבותיו להצלחה שנים רבות לאחר ההדפסה הראשונה.

ספרות מתח ובלשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל זכתה הסוגה לקידום משמעותי רק משנות השמונים של המאה העשרים. אמנם חלוצת הספרות הבלשית העברית הייתה "ספריית הבלש" בשנות השלושים אך לא היה לה ממשיך במשך עשרות שנים. "ספריית הבלש", נוצרה בשנת 1932 כאשר העיתונאי שלמה בן ישראל פנה אל דוד תדהר, דמות ידועה ופופולרית ביישוב ומי שהיה קצין במשטרה המנדטורית ולאחר מכן בעל משרד חקירות (לימים מחבר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו) והציע לו להוציא יחדיו ספרות בלשית מקורית. כך נולדה "ספריית הבלש" שהוציאה חוברות עם סיפורים בלשיים מקוריים, על רקע ארץ ישראל נופיה ואנשיה, שנכתבו על ידי בן ישראל על יסוד מקרים שתדהר הכיר מעבודתו. כמו כן השאיל תדהר את שמו לחוברות כגיבור עלילותיהן ואת תמונתו לשעריהן. החוברות התפרסמו 28 שבועות ברציפות והיו ללהיט ביישוב. פרסומן הופסק עקב הטירדה שנגרמה לתדהר מלחץ הקוראים שצרו על ביתו ומשרדו כדי לראות את הבלש המפורסם.

הספרות הבלשית העברית התחדשה רק כיובל שנים לאחר מכן. פרצו את הדרך אמנון ז'קונט ובעקבותיו ראויות לציון בעיקר סופרות: בתיה גור יוצרת הבלש סגן ניצב מיכאל אוחיון, שהתפרסם לראשונה בספר "רצח בשבת בבוקר", ושולמית לפיד, יוצרת הבלשית העיתונאית ליזי בדיחי, שהתפרסמה לראשונה בספר "מקומון". לשני הספרים באו המשכים שזכו אף הם להצלחה. עוד ידועות כסופרות בלשים, לצד יצירות מרשימות בתחום הספרות הקנונית, הסופרות רות אלמוג ואסתר אטינגר, הכותבות את ספרי הבלשים שלהן במשותף תחת שם העט "אלמוג אטינגר". סופרת נוספת הידועה בכתיבתה בתחום זה היא אדיבה גפן.

סופרים נוספים הפועלים בתחום בישראל - המשורר אריה סיון אשר ספרו "אדוניס" נחשב על ידי רבים לספר הטוב שפורסם בשפה העברית בסוגה זו, אורי אדלמן ששימש אף כעורך תחום זה בהוצאת "כתר", אהוד אשרי, לימור נחמיאס הידועה בנועזות השפה בספריה ובבחירה נועזת של הנושאים, הסופר, העיתונאי והעורך הספרותי רם אורן, והעיתונאי, עורך העיתון מעריב, אמנון דנקנר, הסופר והעיתונאי רפאל פוגל, עורך הדין גל אמיר, העיתונאי יוסף שביט והרשימה עודנה ארוכה.

ספרות מדע בדיונית ופנטזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוץ ספרות המדע הבדיוני בישראל הוא יונתן רטוש שתרגם אנתולוגיה של ספרות מדע בדיוני מארצות הברית בשנת 1952, והוציאה לאור בשם "היה היה בעתיד". באותה תקופה יצא לאור כתב העת למדע בדיוני קוסמוס, אך לאחר 6 גליונות נפסקה הופעתו. חלף זמן רב עד שהסוגה החדשה מצאה את מקומה על מדפי הספרים בישראל, על אף הפריחה שזכתה לה בארצות הברית בשנות ה-50.

המתרגם הרציני הראשון של ספרי מדע בדיוני לעברית בישראל היה עמוס גפן, שתרגם את "The Puppet Masters" של רוברט היינליין בשם "פלישה לכדור הארץ" בשנת 1961. תחום המדע הבדיוני והפנטזיה זכה לפריחה בשנות השבעים, שבמהלכן נוסדו סדרות מד"ב רבות, שהידועות בהן הן אלה של הוצאות זמורה ביתן ועם עובד (שעדיין קיימת). בתקופה זו תורגמו קלסיקות רבות של הז'אנר לעברית, ביניהן ספרים של אייזק אסימוב, היינליין, קלארק, בסטר ולארי ניבן. באוקטובר 1978 ראה אור מגזין המד"ב הישראלי פנטסיה 2000, שיצא לאור במשך שש שנים ופרסם 44 גיליונות עד שנסגר בסוף 1984. החוברת ה-45 יצאה לאור במלאת 30 שנה לגיליון הראשון, באוקטובר 2008, במסגרת פסטיבל אייקון.

בשנות השמונים הסתמנה דעיכה בז'אנר, ומספר הכותרים החדשים התמעט. תקופה זו נמשכה עד אמצע שנות התשעים, אז זכה הז'אנר לחיים חדשים מכיוון ספרות הפנטזיה. הוצאות חדשות החלו להוציא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בכמות הולכת וגוברת. ב-1996 הוקמה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, שריכזה תחת כנפיה פעילות ענפה, בכלל זה כנסים, אירוח סופרי מד"ב מחו"ל, כתבי עת מודפסים ומקוונים, הרצאות, תחרויות סיפורים ועוד.

בשנת 2002 ראה אור הגיליון הראשון של חלומות באספמיה - כתב עת לספרות ספקולטיבית, שעיקר תוכנו הוא סיפורי ז'אנר ישראליים מקוריים. הייתה זו פריצת דרך בתחום יצירת המד"ב הישראלית, שהוגבלה לפני כן לפורומי אינטרנט ולספרים בודדים. בשנת 2006 ערך מט"ח תחרות סיפורים קצרים שאותה הקדיש למדע בדיוני ולפנטזיה. בשנת 2007 החל לצאת לאור מגזין נוסף, מרקורי והסדרות הטלוויזיה המד"ב הנפילים של Yes והאי של HOT.

ביוגרפיות וספרות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הספרות ההיסטוריות והביוגרפית בעברית מצויה בתנ"ך ובספרים החיצוניים. גם מלחמות היהודים וחיי יוסף שנכתבו בעברית או בארמית על ידי יוסף בן מתתיהו משתייכים לספרות ההיסטוריות והביוגרפית (חיי יוסף הוא אוטוביוגרפי).

שירה עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שירה עברית

מחזאות עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המחזאות העברית מצויה במאה ה-16, במחזותיו של יהודה סומו, אבל ההתפתחות המשמעותית מתחילה עם הופעת התיאטרון העברי המקצועי הראשון, הבימה, בשנת 1913. בראשית שנות העשרים של המאה ה-20, בתל אביב, ייסדה מרים ברנשטיין-כהן את "התיאטרון העברי". הרפרטואר של התיאטראות העבריים כלל מחזות מקוריים בעברית ומחזות מתורגמים משפות אחרות.

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוסופיה יהודית

ספרות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ראשית הספרות הדתית בעברית מצויה בספרי התנ"ך, בספרים החיצוניים ובמשנה.

תורת הסוד והמסתורין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבלה

ספרות ילדים ונוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות ילדים ונוער בישראל

מדריכים וספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים ספרותיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל השפה העברית היא השפה הרשמית והשפה הנפוצה ביותר בשיח תושביה ובהתאם לכך השלטונות מעודדים את היצירה הספרותית בעברית. לעידוד הספרות העברית הונהגו בישראל פרסים ספרותיים וביניהם:

תרגום לעברית ותרגום מעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנ"ך, כולו או חלקים ממנו, תורגמו ל-2454 שפות וניבים[5]. התרגום הראשון שידוע עליו הוא תרגום השבעים. הפיכת התנ"ך לספר מקודש עבור הנצרות יצרה את המניע שהוביל לתרגום הטקסטים העבריים הקדומים, תחילה ללטינית וליוונית ובהמשך לשפות רבות אחרות, בעיקר שפות מדוברות על ידי נוצרים.

עם תחיית השפה העברית והתרחבות האוכלוסייה המסוגלת ורוצה לקרוא עברית, מתרגמים יהודים תרגמו יצירות לועזיות לעברית ולעתים אף עיבדו אותן, כדי שיתאימו לקורא העברי. ציבור קוראי העברית זכה כבר ב-1863 לגרסה עברית עבור רב המכר הראשון של ז'ול ורן, חמישה שבועות בכדור פורח - הספר תורגם על ידי יעקב גורדון בשם "ברום שמים או חמשה שבועות במגדל הפורח באוויר" ויצא לאור בוורשה. במלאכת התרגום לקחו חלק רבים מראשי ומובילי התרבות היהודית וגם מנהיגים פוליטיים דוגמת זאב ז'בוטינסקי.

הכרה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 זכה הסופר העברי ש"י עגנון בפרס נובל לספרות, בשותפות עם המשוררת היהודייה נלי זק"ש, ובכך ניתנה ההכרה הבינלאומית הגבוהה ביותר לספרות בשפה העברית. סופרים עבריים נוספים זכו בפרסים יוקרתיים, כך הסופר העברי עמוס עוז זכה ב-2005 בפרס גתה וב-2008 בפרס היינריך היינה ובין שני הפרסים הספיק להיות מועמד לפרס נובל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פישל לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, הוצאת דביר, תל אביב תשי"א.
  • נחום סלושץ, קורות הספרות העברית החדשה, ורשה, תרס"ה.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים תרצ"ז.
  • ברוך קורצווייל, ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, שוקן, תל אביב, 1960
  • יוסף אורן, הצדעה לספרות העברית, יחד, ראשון לציון 1991
  • אהרן בן-אור, תולדות הספרות העברית החדשה, ידיעות אחרונות, 1959
  • יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, כתר, ירושלים, 1974
  • יוסף דן, הסיפור החסידי, כתר, ירושלים, 1975
  • עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, כתר, ירושלים, 1975
  • עליזה שנהר, הסיפור העממי של עדות ישראל, גומא, תל אביב, 1982
  • גרשון שקד, גל חדש בסיפורת העברית, ספריית הפועלים, תל אביב, 1971
  • נורית גוברין, קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרכים ג - ד, הוצאת כרמל, 2008.
  • עלי יסיףהסיפור העברי בימי הביניים – אנתולוגיה קטנה (12 סיפורים), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014  

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על המהלך החדש, בהקדמת בן אביגדור למהדורת ספרי ישעיהו ברשדסקי
  2. ^ מנוחה גלבוע, המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, המכון לחקר הספרות העברית ע"ש בן-ציון כץ, בית הספר למדעי היהדות ע"ש ח' רוזנברג, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב, 1991
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 הפרק החמישי של המסה "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית", הפותחת את הספר של יוסף אורן "ספרות וריבונות"
  4. ^ אריק גלסנר"פוסט מודרניזם" הוא רוצח סדרתי, באתר הארץ, 20 בינואר 2004
  5. ^ UBS Translation Work