לאון גמבטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לאון גמבטה (2 באפריל 1838 - 31 בדצמבר 1882) מדינאי צרפתי, מראשיה וממייסדיה של הרפובליקה השלישית.

לאון גמבטה בציור של לאון בונה

גמבטה נולד בצרפת לאב איטלקי ולאם צרפתית. בגיל 15 איבד את עינו השמאלית בתאונה. למרות זאת הצטיין בלימודיו, ומשבגר, החל ללמוד משפטים בפריז. גמבטה התפרסם לראשונה כמתנגד למשטרו של נפוליון השלישי שכונה "הקיסרות השנייה". כעורך דין הגן על עיתונאי ליברלי, שנאשם כי הקים אנדרטה לאדם שנהרג בעת שהתנגד למשטר. גמבטה הפך את המשפט למשפטו של המשטר, אשר הפר את זכויות האדם. בכך קנה גמבטה את פרסומו הראשוני.

במאי 1869 נבחר גמבטה לאספה הלאומית, ושימש שם כאופוזיציה קולנית למשטר. בתחילה התנגד למלחמת צרפת פרוסיה (אם כי לא הצביע נגד התקציב שהקציב לה הבית), ולאחר מכן קבע כי מלחמה זו נכפתה על צרפת, וקרא לנקוט בצעדים תקיפים. הוא שהכריז על נפילת הקיסר בשבי בקרב סדאן בפני האספה, ועל הקמת הרפובליקה בבית העירייה בפריז. הוא מונה לשר הפנים ב"ממשלת ההגנה הלאומית" שנוסדה. בתפקיד זה יעץ לחבריו לעזוב את פריז, שנראה היה כי נפילתה בידי הגרמנים הינה בלתי נמנעת, ולנהל את המלחמה מאחת מערי השדה.

עצה זו נדחתה מחשש להתפרצותה של מהפכה נוספת בפריז (אשר החלה כבר להרגיש את ניצני התהוותה של הקומונה הפריזאית). משלחת נשלחה לעיר טור על מנת לבחון את האפשרות לארגן את ההתגוננות משם. גמבטה סבר כי צעדים אלו אינם מספיקים, וב-7 באוקטובר 1870 עזב את פריז בכדור פורח, ומשהגיע לטור לקח לידיו את ניהול הגנתה של צרפת, והכריז על עצמו כשר המלחמה וכשר הפנים. עד מהרה ארגן צבא, וייתכן כי אף היה מונע את התבוסה במלחמה, אלמלא תבוסת שארית כוחותיו של נפוליון השלישי בעיר מץ, בראשות המרשל בזן, אשר נפל בשבי ועמו מאה ושמונים אלף חיילים. בדצמבר, תבוסה נוספת ליד העיר אורליאן גרמה לממשלה לעבור לבורדו, ובסוף ינואר 1871 נכנעה גם פריז. גמבטה נאלץ להסכים לתנאי הכניעה, על אף שמעולם לא השלים עמם. הוא התפטר, אך נבחר מיד מחדש לאספה הלאומית אשר התכנסה בבורדו ב-1 במרץ 1871. הוא בחר לשבת באספה כנציג סטרסבורג בירת חבל אלזס לוריין אשר נמסר לידי הגרמנים. כאשר אושר, כמה שבועות לאחר מכן, ההסכם עם גרמניה, פרש, ועבר לגור בספרד.

ב-4 במאי 1877 לאור הסכנה שנראתה כי המונרכיסטים וגורמים דתיים קיצוניים ישתלטו על הרפובליקה הצעירה, שב גמבטה לענייני הציבור, ונשא נאום פומבי בו הגדיר את ה"קלריקליזם" כאויב העם הצרפתי. ב-16 במאי שינה נשיא צרפת, פטריס דה מק-מהון, שהיה מונרכיסט קיצוני, את הרכב ממשלתו, בניסיון להביא שוב למונרכיה בצרפת (אירוע שנודע בשם המשבר ב- 16 במאי 1877). גמבטה פתח במסע ציבורי להחדיר בצרפת את הערכים הרפובליקנים, אשר שיאו היה בנאום פומבי ב-18 בספטמבר 1878. לאור מסע ציבורי זה לא נותרה למקמהון הברירה, אלא להתפטר או לגרום למלחמת אזרחים. מקמהון בחר בדרך ביניים, ושינה את הרכב הממשלה להרכב מתון, אך גם הרכב זה לא החזיק מעמד זמן רב, ומקמהון וממשלתו התפטרו. גמבטה סירב לקבל את המועמדות לנשיאות, אך תמך בז'יל גרבי. הוא קיבל את המשרה של נשיא האספה הלאומית (ינואר 1879) והסתפק בכך. מדי פעם היה נואם בפני הבית, ומנאומים אלו זכור במיוחד הנאום בו קרא למתן חנינה לאנשי הקומונה הפריזאית. עם זאת בתקופה זו היה צופה מן הצד, ולא נטל חלק פעיל בניהולה של הרפובליקה, אותה הציל מסכנת המונרכיזם בימי מקמהון.

גמבטה בשנת 1870, בצילום של נדאר

שינויים פוליטיים ואי היציבות של הממשלות השונות ברפובליקה השלישית הצעירה הביאו לכך שהוא קיבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה מן הנשיא גרבי, ב-24 בנובמבר 1881. רבים חשדו כי בכוונתו להפך לדיקטטור, וממשלתו נפלה ב-26 בינואר 1882, לאחר שישים ושישה ימים בלבד. ב-31 בדצמבר 1882 מת גמבטה באירוע שהיה כפי הנראה תאונה בעת טיפול בנשק. הפצע עצמו לא היה חמור, אך הוא הזדהם, וגמבטה נפטר מאלח דם כמה ימים לאחר פציעתו. הלוויתו הייתה אחד האירועים המרגשים והמאחדים בימי הרפובליקה השלישית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט העם הצרפתי לכבד את הנופלים בכך שחייל אלמוני, המסמל את אלה שמתו למען המולדת הצרפתית, ייקבר בקבר החייל האלמוני, מתחת לשער הניצחון. ביום בו נטמן החייל האלמוני בקברו, ב-11 בנובמבר 1920, הוסע לבו של גמבטה באותה המרכבה בה הוסעה גווית החייל האלמוני, ונטמן בפנתאון של פריז בו טמונים גדולי בניה של האומה הצרפתית. מסע לוויה זה סימל עבור הצרפתים את הרציפות במאבקם בין 1870 ובין מלחמת העולם הראשונה.

הצרפתים מעריכים כי גמבטה שירת את מולדתו בשלוש פעולות חשובות: שימר את כבודה העצמי של צרפת בארגנו את ההתנגדות העממית לכיבוש הגרמני בימי מלחמת צרפת פרוסיה, היה מהגורמים המאחדים שהצליחו להביא לכינונה של הרפובליקה השלישית, ומנע את כינונה של מונרכיה בימי מקמהון. יש להניח כי לו נותר בחיים, ולא היה מת בתאונה בגיל 44, נועדו לו עוד עלילות בשירות מולדתו.