הפנתאון של פריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפנתאון של פריז
הפנתאון של פריז, מראה פנים

הפנתאוןלטינית: Pantheon, מהמילה היוונית Πάνθειον, שפרושה "כל האלים") הוא מבנה בסגנון נאו-קלאסי שנבנה על גבעת זֶ'נֶביֶיב הקדושה‏‏‏ ברובע החמישי של פריז, בלב הרובע הלטיני. הוא נבנה במקור ככנסייה שיועדה לסנט-זֶ‏'נֶ‏ביֶ‏יב, הקדושה הפטרונית של פריז, אך לאחר שינויים רבים היא מאחדת היום תפקידים ליטורגיים ואתר קבורה מפורסם.

הפנתאון צופה על כל רחבי העיר, ומוקף אתרים ומבנים חשובים נוספים, ככנסיית סנט-אטיין-די-מון, ספריית סנט-ז'נבייב, אוניברסיטת פריז-1 (פנתאון-סורבון) ופריז-2 (פנתאון-אסס), עיריית הרובע החמישי ובית הספר היוקרתי "אנרי הרביעי". רחוב סופלו במזרח מספק פרספקטיבה לעבר גני לוקסמבורג.

המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלסיציזם, עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתאון ברומא, ומעליה מתנשאת כיפה, שעיצובה מושפע במידה רבה מן הטמפייטו (Tempietto) של ברמנטה. אדריכל המבנה, ז'אק-זֶ'רמַן סוּ‏פְלוֹ‏‏‏‏ (Soufflot, 1713-80), התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים. סופלו מת לפני שעבודתו הסתיימה, ותוכניותיו לא הוצאו לפועל במלואן. השקיפות אותה ביקש עבור יצירתו, לא הושגה. יחד עם זאת, זהו אחד ההישגים האדריכליים הגדולים לתקופתו, והמונומנט הנאו-קלאסי הגדול הראשון.

הפנתאון, שנבנה במקור במאה ה-18 ככנסייה, הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי המעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתאון קבורים, בין השאר, וולטר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, פייר ומארי קירי. ייעודיו המשתנים של המבנה, עיטוריו הרבים, ההקדשות שחקוקות על קירותיו והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה כנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי החמישה עשר נדר בשנת 1744 שאם יחלים ממחלה בה לקה, יחליף את הריסות כנסיית ז'נבייב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. המרקיז דה מריני הופקד על העבודה. מריני מימן את האדריכל סופלו, בו בחר לתכנון כנסיית סנט-ז'נבייב בסגנון הנאו-קלאסי. העיצוב הכללי הוא בצורת צלב עם פורטיקו מסיבי בנוי מעמודים קורינתיים.

היסודות נחפרו בשנת 1758. לואי החמישה עשר הניח את האבן הראשונה ב-6 בספטמבר 1764. ואולם, לנוכח קשיים כספיים ומותו של האדריכל סופלו ב-1780, הבנייה התעכבה. היא הושלמה לבסוף רק בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, בידי תלמידיו של סופלו, ז'אן-בטיסט רונדלה (Jean-Baptiste Rondelet) ומקסימיליין ברביון (Maximilien Brébion).

מכנסייה קתולית למקדש רפובליקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1791 ל-1793 עבר המבנה שינוי מהותי בידי אנטואן כריזוסטום קטרמר דה קנסי (Antoine Chrysostome Quatremère de Quincy), שהעניק לו את מראהו הנוכחי, לאחר שהוסב לפנתאון, כלומר, אנדרטה המוקדשת לזכרם של גדולי בניה של האומה. על פי הצעתו של קלוד עמנואל דה פסטורה (Claude-Emmanuel de Pastoret), החליטה האספה המכוננת הלאומית, בצו מיום ה-4 באפריל 1791, להשתמש במבנה שבנייתו עמדה להסתיים, אך לא לקדשו ככנסייה, כדי שיוכל לשמש כנקרופוליס לאנשי מעלה יוצאי דופן שתרמו תרומה משמעותית לגדולתה של צרפת, כך שמקדשה של הדת יהפוך למקדשה של המדינה, וקברם של אנשיה הדגולים יהפוך למזבח החופש. בגמלון הוצבה הקדשה שהציעה דה פסטורה: "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה" ( Aux grands hommes, la patrie reconnaissante).

שינויים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת הפנתאון של פריז והגמלון ובו הכיתוב "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה"

בזמן הקיסרות הראשונה, תחת צו מיום ה-20 בפברואר 1806, המבנה שימש פעם כאתר קבורה לאנשי המעלה ופעם כאתר פולחן. בקריפטה נטמנו ארונות הקבורה בעוד שבאזור העליון התקיימו טקסים דתיים, בעיקר בעלי זיקה להנצחה קיסרית.

  • משנת 1821 ועד 1830 לא שימש המבנה כפנתאון; לואי ה-18 ושארל העשירי הפכו אותו לכנסייה בלבד, שהוקדשה לז'נבייב הקדושה.
  • המונרכיה של יולי, בתורה, נסוגה מהגדרת האתר ככנסייה בה מתקיימים טקסים קתוליים ב-15 באוגוסט 1830, והשיבה למקום את ייעודו כפנתאון, שכונה מעתה "מקדש התהילה" (le Temple de la Gloire). דוד ד'אנז'ר הכין את הגמלון המפורסם, עם הכיתוב ששוקם: "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה". ואולם, במהלך אותה תקופה איש לא נטמן בפנתאון.
  • בין השנים 1848-1851, בתקופת הרפובליקה השנייה, כונה המבנה "מקדש האנושות" (Temple de l'Humanité), אך אישים חדשים לא זכו להיכנס בשערי הנקרופוליס המכובדת.
  • בזמן הקיסרות השנייה (1851-1870), המבנה חזר לשמש ככנסייה, והכיתוב הוסר שוב.
  • רק מאז שנת 1885, מועד קבורתו של ויקטור הוגו בפנתאון, חדלה בזיליקת סנט-ז'נבייב מלהתקיים. מאז ועד היום משמש המבנה כאתר מנוחה אחרונה לאנשי המעלה שזכו לכבוד מידי הרפובליקה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנתאון הוא מבנה באורך 110 מטרים וברוחב 84 מטרים. הפסדה המרכזית מעוטרת בעמודים קורינתיים, ומעליהם גמלון משולש, שנוצר בידי דוויד ד'אנגר. המבנה, בצורת צלב יווני, מוכתר בכיפה בגובה 83 מטרים, המחופה בלנטרנה. פנים הכנסייה עוטר בידי ציירים אקדמיים כפייר פובי דה שאבאן‏‏ (Puvis de Chavannes), אנטואן גרו (Gros) ואלכסנדר קבנה (Cabanel).

פנורמה של פנים הפנתאון
Magnify-clip.png
פנורמה של פנים הפנתאון

הפרויקט האדריכלי של סופלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית הראשונה של סופלו

התוכנית האדריכלית של סופלו כללה כנסייה בעלת כיפה, בצורת צלב יווני, כלומר בעלת ארבעה אגפים קצרים, שווים באורכם וברוחבם. למימוש תוכניתו, שאל סופלו סגנונות אדריכליים שונים, ועל כך כתב מקסימיליין ברביון:

Cquote2.svg

המטרה המרכזית של אדון סופלו, בבניית כנסייתו, הייתה שילוב, באחת הצורות היפות ביותר, בין הקלילות של המבנים הגותיים, עם ההדר של האדריכלות היוונית

Cquote3.svg

[1]

סופלו שילב בכנסייתו סיגנונות שונים:

בשל השילוב הזה בין הסגנונות השונים, כנסיית סנט-ז'נבייב הוחשבה בידי פייר לוודן (Pierre Lavedan) ולואי הוטוקר (Louis Hautecœur)כמבנה האקלקטי הראשון.‏[2] יחד עם זאת, היא מסווגת על פי רוב כנאו-קלאסית, בראש ובראשונה בשל התקופה בה נבנתה, ובשל אוצר המילים האדריכלי הקלאסי בו נעשה שימוש בתכנונה (עמודים, אנטבלטורה, גמלון וכדומה), מתוך שאיפה לחזור לפשטות העתיקה כנגד סגנון הבארוק שרווח באותם ימים.

מקדש רפובליקני, מקום זיכרון קולקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי מחליט על קבורה בפנתאון?[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמהפכה הצרפתית, ה"פנתאוניזציה", קבורת אישים בפנתאון, התכוננה על רקע מסורות ממצרים העתיקה, עבור דרך יוון ורומא. ההחלטה להעניק לאישיות מסוימת את הכבוד העילאי, השמור לאנשי המעלה של המולדת, וכן ניהול טקס הקבורה, השתנו על פי התקופה בהיסטוריה של צרפת.

בשנת 1791, בעת כינון מושג הפנתאון הצרפתי, האספה המכוננת הלאומית הייתה זו שהחליטה. בשנת 1794 נטלה הוועידה הלאומית את התפקיד והחליטה על קבורתו של ז'אן ז'אק רוסו, אך גם על הוצאתו של מיראבו מהקבר, ומאוחר יותר על הוצאתו של מארה.

בזמן הרפובליקה השלישית, השרים הם שהציעו ובחרו מועמדים. כמה העברות של אישים לפנתאון, כגון זו של אמיל זולא ב-1908, עוררו ויכוחים אלימים.

בימינו, הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה. נדרשת רק החלטה, ואין חוק של ממש או מסמך רשמי שקובע את הקריטריונים לבחירה או את צורת הטקס. ניתן למנות מספר נשיאים ברפובליקה החמישית (שארל דה גול, פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק) ששאפו לעטר את כהונתם בקבורת אישים בפנתאון, כך שתשתקף באופן סמלי ממעשיהם תפיסת את ההיסטוריה של צרפת.

בשנת 2007 ישנם 76 אישים עליהם החליטה הממשלה כי יקברו בפנתאון. מהם כמה שהוצאו ממנו לאחר שנקברו בו.

הקדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדשה לזכר הנופלים במאורעות שנת 1830 ו-1848, על קירות הפנתאון

המולדת הצרפתית מכבדת את בניה גם בחקיקת שמותיהם על קירות המקדש הרפובליקאי. מעל אלף שמות חקוקים בו. ניתן למצוא שם:

על קירות הספינה המרכזית חקוקים שמות של אישים ידועים בהיסטוריה של צרפת הודות למאבקיהם ורעיונותיהם. במדרגות המונומנטליים ניתן למצוא לוח לזכר החיילים שמתו בקרבות של שנת 1870. בקריפטה לוח ברונזה מציין את שמותיהם של אלו שנפלו במהלך מהפכת יולי 1830. לוח זה הוצב בידי לואי פיליפ בטקס שנערך ב-29 ביולי 1831. שמות הנופלים במהלך המהפכה של 1848 נוספו מאוחר יותר.

בינואר 2007 הסיר נשיא צרפת, ז'אק שיראק, את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבודם של מעל 2,600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם על ידי מוסד יד ושם בישראל, הודות לתרומתם להצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז. לוח ההוקרה מציין כי שלושה רבעים מיהודי צרפת ניצלו מהמלחמה, לא פעם בזכות אנשים פשוטים שהגישו להם עזרה, תוך סיכון חייהם.

רשימת אנשים שנקברו בפנתאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסל מאת ז'אן-אנטואן אנז'מבר של אונורה מיראבו, שגופתו הוצאה מהפנתאון זמן קצר לאחר קבורתו שם
פסלו וקיברו של וולטר, בקריפטה של הפנתאון
העברת ארונו של ז'אן ז'אק רוסו לפנתאון, ב-11 באוקטובר 1794
קברו של ז'אן לאן
לוויתו של ויקטור הוגו, ב-1 ביוני 1885
קריקטורה המראה את הגעת ארונו של אמיל זולא לפנתאון, 1908
תאריך הקבורה בפנתאון שם הערות
4 באפריל 1791 אונורה מיראבו הוצא מהפנתאון בשנת 1794
11 ביולי 1791 וולטר בעבר נפוצו שמועות שגופתו נגנבה ב-1814 בידי קנאי דתי, אך הקבר נפתח ב-1897 והשמועה הופרכה.
1792 ניקולא-ז'וזף בורפר (Beaurepaire) נעלם
24 בינואר 1793 לואי מישל לה פלטייה דה סן-פרז'ו גופתו הוצאה מהפנתאון בידי משפחתו ב-14 בפברואר 1795
1793 אוגוסטן-מארי פיקו, מרקיז דמפייר נעלם
21 בספטמבר 1794 ז'אן-פול מארה גופתו הוצאה מהפנתאון בפברואר 1795, והועברה לבית הקברות סנט-אטיין-די-מון
11 באוקטובר 1794 ז'אן ז'אק רוסו
27 במאי 1806 קלוד-לואי פטייה (Petiet)
1807 ז'אן-אטיין-מארי פורטליס
1807 לואי-פייר-פנטלאון רנייה
1807 לואי-ז'וזף-שארל-אמבלה ד'אלבר, דוכס לואין גופתו הוצאה מהפנתאון
1807 ז'אן-בטיסט-פייר בווייר
1808 פרנסואה ברתלמי, דוכס בגינו
1808 פייר ז'אן ז'בניס (Gebanis)
1808 גבריאל-לואי, מרקיז קולנקור
1808 ז'אן פרדריק, דוכס פרגו
1808 אנטואן סזר דה שואזל, דוכס פראלן
1808 ז'אן פייר פירמן, דוכס מאלר כד אפר עם ליבו
1809 ז'אן בפטיס פפן, רוזן סן-קריסטו
1809 ז'וזף-מארי, רוזן ויאן
1809 פייר גרנייה, רוזן סר כד אפר עם ליבו
1809 ז'רום-לואי-פרנסואה-ז'וזף, רוזן דורזו כד אפר עם ליבו
1809 ז'וסטין בונוונטור, רוזן מוראר דה גאל כד אפר עם ליבו
1809 עמנואל קרטה, רוזן שמפנו
1810 ג'ובני בטיסטה, קרדינל קפררה
1810 לואי-ז'וזף-ונסן-לבלון, רוזן סנט-אילר
1810 ז'אן-בטיסט, רוזן טרייארד
1810 ז'אן לאן, הדוכס דה מונטבלו
1810 שארל-פייר-קלארה, רוזן פלריו דה לה טורט
1811 לואי אנטואן דה בוגנוויל
1811 שארל, קרדינל ארסקין מקלי
1811 אלכסנדר-אנטואן ארו, ברון סנרמו כד אפר עם ליבו
1811 איפוליטו אנטוניו, קרדינל ויסנטי מאררי
1811 ניקולא-מארי, רוזן סונז'י דה קורבו
1811 מישל, רוזן אורדנה
1812 ז'אן-מארי-פרנסואה לפן, רוזן דורסן
1812 ז'אן גיום דה ונטר, רוזן אסן
1813 ה. ה. טמולאון דה קוסה, רוזן בריסק
1813 ז'אן-איגנס-ז'אקמנו, רוזן אם
1813 ז'וזף לואי לגראנז'
1813 ז'אן, רוזן רוסו
1813 פרנסואה-מארי-ז'וז'ף-ז'וסטן, רוזן וירי
1814 ז'אן ניקולא, רוזן דמונייה
1814 ז'אן-לואי אבנעזר רנייה
1814 קלוד-אמברואז רנייה, דוכס מאסה די קרארה
1815 אנטואן-ז'אן-מארי, רוזן טוונאר
1815 קלוד-ז'וסט-אלכסנדר, רוזן לגראן
1829 ז'אק-ז'רמן סופלו אדריכל כנסיית סנט-ז'נבייב (הפנתאון)
1 ביוני 1885 ויקטור הוגו
1889 לזאר קרנו נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית
1889 תאופיל-מאלו קורה דה לה טור ד'אוברג' נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית
1889 פייר גלטו נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית
1889 פרנסואה סוורן מרסו-דסגרווייר אפרו הועבר לפנתאון בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית
1894 מארי פרנסואה סדי קארנו נקבר בפנתאון מיד לאחר הרצחו
1907 הכימאי מרסלן ברטלו (Berthelot) גב' סופי ברטלו קבורה לצד בעלה בפנתאון
1908 אמיל זולא
11 בנובמבר 1920 לאון גמבטה כד עם ליבו הועבר לפנתאון במרכבה בה הוסע חייל אלמוני לקבר החייל האלמוני תחת שער הניצחון באותו היום
1924 ז'אן ז'ורס ניטמן בפנתאון במלאת עשור להרצחו
1933 פול פנלווה
1948 פול לנגוון (Langevin)
1948 ז'אן-בטיסט פרן ניטמן באותו היום עם פול לנגוון
1949 ויקטור שולסה (Schoelcher) אביו, מארק, קבור אף הוא בפנתאון. ויקטור ביקש להיקבר לצד אביו.
1952 לואי ברייל גופתו הועברה לפנתאון בשנת המאה למותו
19 בדצמבר 1964 ז'אן מוּלֶן‏‏ אפרו של לוחם הרזיסטאנס הועבר מבית הקברות פר לשז
1987 רנה קאסן הועבר לפנתאון בשנת המאה להולדתו
1988 ז'אן מונה הועבר לפנתאון בשנת המאה להולדתו
1989 האב אנרי גרגואר (Grégoire) נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית
1989 גספר מונג נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית
1989 המרקיז דה קונדורסה נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית
1995 פייר קירי
1995 מארי קירי האישה הראשונה שנקברה בפנתאון
23 בנובמבר 1996 אנדרה מאלרו אפרו הועבר לרגל עשרים שנה למותו
2002 אלכסנדר דיומא האב הועבר לפנתאון כ-132 שנה לאחר מותו

ניסיונות העברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר נסיונות לא הוצאו אל הפועל או נכשלו בשל התנגדות האלמנה או המשפחה, סתירות משפטיות עם צוואת הנפטר, התנגדויות שונות, העדר עניין מצד המלייה הפוליטי, וכדומה:

Cquote2.svg

דרייפוס הוא קורבן, אמנם בעל אומץ יוצא דופן, אך קורבן, וגיבור אמיתי הוא מי שלו האומץ לבחור את גורלו [...]. הגיבור של פרשת דרייפוס הוא אמיל זולא, והוא קבור בפנתאון

Cquote3.svg

הפנתאון במדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנימציה המתארת את תנועת המטוטלת של פוקו. הקו הירוק מתאר את מסלול המטוטלת על הארץ, והקו הכחול מתאר את תנועת המשקולת במערכת המסתובבת יחד עם סיבוב מישור התנועה

בשנת 1851 הדגים הפיזיקאי, לאון פוקו, כיצד מסתובבת הארץ בניסוי שערך בפנתאון, בעזרת מטוטלת שנתלתה במרכז הכיפה, על חוט באורך 67 מטרים. המטוטלת המקורית, שהוצגה במשך שנים במוזיאון לאמנויות והמקצועות, הושבה לפנתאון בשנת 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Maximilien Brébion, Mémoire à monsieur le comte de la Billarderie Angiviller 1780, publié par Michael Petzel, Soufflots Sainte-Geneviève und der französische Kirchenbau des 18. Jahrunderts, Berlin, 1961, p. 147
  2. ^ Michael Petzel, Soufflot et l'ordonnance de Sainte-Geneviève, in Soufflot et l'architecture des Lumières (actes du colloque Soufflot et l'architecture des Lumières), 1980, ed. École nationale supérieure des Beaux-Arts, Paris, p. 12 à 25,
  3. ^ העיתון ליברסיון, מהדורה מהשישה ביולי 2006
  4. ^ Le Monde, édition du 7 juillet 2006, page 3

קואורדינטות: 48°50′46″N 2°20′45″E / 48.84611°N 2.34583°E / 48.84611; 2.34583