מלחמת קוריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת קוריאה
Battle of Inchon.png

הנחיתה מהים בקרב אינצ'ון
תאריך התחלה: 25 ביוני 1950
תאריך סיום: 27 ביולי 1953
משך הסכסוך: 3 שנים ו-4 שבועות
מקום: חצי האי קוריאה
תוצאה: הכרה מערבית בצפון קוריאה, הכרה מזרחית בדרום קוריאה, קביעת קו הרוחב 38 כגבול בינלאומי רשמי.
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

צפון קוריאה 260,000
סין העממית 926,000
ברית המועצות 26,000
סה"כ: 1,212,000

דרום קוריאה 590,000
ארצות הברית 480,000
בריטניה 63,000
קנדה 26,791
אוסטרליה 17,000
הפיליפינים 7,000
טורקיה 5,455
עשר מדינות נוספות תחת דגל האו"ם 15,448
סה"כ: 1,207,000

אבידות

צפון קוריאה
הרוגים: 215,000
פצועים: 303,000
נעדרים או שבויים: 120,000
סין העממית
הרוגים: בין 183,108
ל- 420,000
פצועים: בין 380,000
ל- 486,000
שבויים: בין 21,400
ל- 21,000
ברית המועצות
הרוגים: 282
פצועים: 500+
סה"כ: בין 400,000 ל-600,000 חיילים, וכמיליון אזרחים צפון קוריאנים.

דרום קוריאה
הרוגים: 138,000;
פצועים: 450,000;
נעדרים או שבויים: 33,000
כוחות האו"ם
הרוגים או נעדרים 48,880
פצועים: 100,068
שבויים: 8019
סה"כ: כ-228,000 חיילים הרוגים שבויים או נעדרים. 500,000 ויותר אזרחים דרום-קוריאנים

מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953-1950 בין שני חלקיה של קוריאה: קוריאה הצפונית, שנתמכה בידי סין ובמידה פחותה גם ברית המועצות, וקוריאה הדרומית, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית.

היה זה העימות המזוין הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. המלחמה גבתה את חייהם של כ-2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הדמוקרטי, והגבול ביניהן נקבע לאורך קו הרוחב 38.

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריאה היא חצי אי הגובל ברוסיה ובסין. לאחר מלחמת רוסיה-יפן ב-1905, הפכה קוריאה לאזור השפעה של יפן, וב-22 באוגוסט 1910 המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל. השלטון היפני נמשך עד 1945 כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה.

כחלק מההסכמים שליוו את לחימת בעלות הברית נגד יפן במערכה בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, הוחלט על ניתוקה של קוריאה מיפן, ובדומה למה שנעשה בגרמניה לאחר המלחמה - על חלוקתה לשני אזורי השפעה, האחד בחסות ארצות הברית והשני בחסות ברית המועצות, וזאת מתוך מטרה לאחד אותה חזרה למדינה עצמאית במועד מאוחר יותר שלא נקבע מראש.

במחצית הראשונה של אוגוסט 1945 פתחו הכוחות הסובייטיים במבצע סערת אוגוסט, וזמן קצר לפני סיום המלחמה נכנסו חיילים סובייטים לתוך קוריאה והתבססו מצפון לקו הרוחב 38. חיילים אמריקנים, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, התבססו מדרום לקו רוחב זה, ובמשך תקופה מסוימת נשאר המצב רגוע.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוחלט על ידי ברית המועצות וארצות הברית לחלק את קוריאה לשני חלקים. על אף החששות כי חלוקה זו תהיה מלאכותית ובעייתית, הוחלט לחלק את המדינה, כאשר קו הרוחב 38° צפון יהפך לגבול זמני בין שתי המדינות החדשות. המדינה שהוקמה בצפון קוריאה לא הוכרה בידי ארצות הברית, והמדינה שהוקמה בדרום קוריאה לא הוכרה בידי ברית המועצות.

בשתי המדינות נערכו בחירות, כשבקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של קים איל סונג. בקוריאה הדרומית, המשטרה שהייתה נאמנה לשמרן סינגמן רי וכוחות אחרים התערבו במהלך הבחירות. קיום הבחירות בדרום ובצפון, הביא באופן רשמי לכך שהגבול הזמני הפך לגבול של קבע. בעקבות רצון ממשל טרומן לצמצם את מחויבותו באזורים אותם לא הגדיר בראש סדר עדיפויותיו (מחוץ למערב אירופה), והקטנה בתקציבי צבא ארצות הברית על ידי הקונגרס האמריקאי, הוסגו הכוחות האמריקנים ביוני 1949 מאדמת קוריאה הדרומית.

בעוד שסין, שהייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, וברית המועצות, חיזקו את קוריאה הצפונית בנשק, תחמושת וכסף, הותירה ארצות הברית את קוריאה הדרומית, והנהגתה הפוליטית המפולגת, להתמודד עם קשייה הכלכליים לבדה. הממשל האמריקני הגדיר כי קו ההגנה שלו נגד הקומוניזם יימשך מהפיליפינים בדרום, לעבר איי ריוקיו ובמרכזם אוקינווה, משם ליפן, והלאה לעבר האיים הקוריליים ואלסקה. בכך הוצאו קוריאה הדרומית וטיוואן מקו ההגנה של ארצות הברית, ונולדה הסברה כי מדינות אלו הופקרו לידי הקומוניזם. דבר זה קיבל ביטוי ב-12 בינואר 1950, כשמזכיר המדינה האמריקני, דין אצ'יסון, נשא נאום בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק, ונקב בשמן של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני כחלק מאותו קו הגנה, ולא כלל את קוריאה כאחת ממדינות אלו.

הדוחף העיקרי למלחמה היה קים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את דרום קוריאה תוך ימים ספורים. סטלין מנע לאורך זמן מקים איל סונג לפתוח במתקפה, והדגיש בפניו כי אם הפלישה לדרום תסתבך, יהיה עליו לפנות לסיוע מסין, שכן הוא לא יקבל אותו מברית המועצות. באפריל 1950 העניק סטלין אישור מותנה לקים איל סונג לפלוש לדרום קוריאה. תמיכת סטלין הייתה מותנית בתמיכתו של מנהיג סין מאו דזה דונג. באמצע מאי הצליח קים איל סונג להשיג את תמיכת הסינים בפלישה לדרום קוריאה בעת ביקורו בבייג'ינג.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בתחילת המלחמה

ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי היתרון של קוריאה הצפונית בנשק וציוד יביא להשמדת צבא קוריאה הדרומית, שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול, נכבשה שלושה ימים מפרוץ המלחמה, והכוחות הצפון קוריאניים החלו שועטים לדרום חצי האי.

מועצת הביטחון של האו"ם מתחה ביקורת על תוקפנות קוריאה הצפונית, וקראה לברית המועצות לעזור להדוף את המתקפה. קוריאה הצפונית הוכרזה על ידי מועצת הביטחון כמדינה תוקפנית, והוקם כוח צבאי בינלאומי בראשות ארצות הברית שינהיג פעולת שיטור בקוריאה על מנת לשמור על עצמאות קוריאה הדרומית. בשלב זה היו כוחות אמריקנים מעטים באזור, שכן יפן הייתה מדינה שקטה, משגשגת ושוחרת שלום. אמנם היו לגנרל דאגלס מקארתור ארבע אוגדות, אולם הן היו מוקטנות וכושרן הקרבי וציודן היו מועטים כל כך, עד כי ספק אם היו שווים בכוחם לרגימנט[דרוש מקור]. מקארתור מונה למפקד הזירה הקוריאנית, ושלח שתי אוגדות, ה-24 וה-25, על מנת לסייע לצבא דרום קוריאה שהתמוטט למעשה.

תוך זמן קצר התברר כי לא יהיה בכוחן של שתי האוגדות האמריקניות המדוללות למנוע את התבוסה. משהיה ברור כי רק כוחות גדולים יוכלו לעצור את הצפון קוריאניים, בעקבות החלטה 82 של מועצת הביטחון של האו"ם החלו מדינות האו"ם ובעיקר ארצות הברית לשלוח כוחות צבא לקוריאה. כוחות אלה רוכזו במתחם פוסאן בדרום מזרח קוריאה הדרומית, מתחם שהיה מבוצר כיאות באותה עת, וכן היה בו נמל שהיה מסוגל לקלוט את האנשים והציוד הרבים. הכוחות קובצו תחת הארמייה השמינית בפיקודו של גנרל ווקר האמריקני. למרות הגידול בעוצמת הכוח, לא היה די בו על מנת לפרוץ החוצה ממתחם פוסאן ולהדוף את הצפון קוריאנים אחורה, אל מעבר לקו הרוחב ה-38.

הקרב על אינצ'ון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב עם תחילת מתקפת כוחות האו"ם

בשלב זה הגה גנרל דאגלס מקארתור רעיון נועז שעיקרו נחיתה אמפיבית באינצ'ון. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית - מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אוניות לנמל זה‏[1].

מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ.

משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור כי יש לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וכי פעולה כזאת נעשתה על ידי היפנים הן בשנת 1895 והן בשנת 1904 בדיוק באותו המקום.

לבסוף הצליח מקארתור לשכנע את המתנגדים לתוכנית בפנטגון, וב-15 בספטמבר פלש הקורפוס העשירי, ובו גם כוחות דיוויזית חיל הנחתים ראשונה, בפיקודו של ראש המטה של מקארתור, לאינצ'ון, בהצלחה מזהירה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של דרום קוריאה. ה"ירוק", בו לחמו כוחות מרגימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, וה"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של קולונל לואיס "צ'סטי" פולר[2]

הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר"‏[3]. תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של סינגמן רי.

ניצול ההצלחה של כוחות האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיא ההתקדמות של דרום קוריאה

בתחילה כוחות האו"ם, ובראשם ארצות הברית, רצו רק להחזיר את המצב הקודם ולהדוף את הצפון קוריאנים אל עבר מדינתם. עתה, לאחר מתקפת אינצ'ון המוצלחת והזולה (567 הרוגים בלבד), ונדחפים על ידי התלהמויותיו של סינגמן רי כי יש לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו, נתנו אישור למעבר כוחות דרום קוריאניים צפונה מקו הרוחב 38. גנרל מקארתור, אשר זכה לפופולריות בשל הצלחת מבצע אינצ'ון, הכריז כי יש לחצות קו זה על מנת לחסל כליל את צבא קוריאה הצפונית, שאם לא כן, יתחזק האחרון שוב בתוך מספר שנים ויחזור על התקפותיו.

גם בוושינגטון החל רעיון הכניסה לתוך קוריאה הצפונית לצבור פופולריות. ממשל טרומן הדמוקרטי, ספג ביקורת רבה על "איבוד" סין לידי הקומוניסטים של מאו, כפי שטענו הרפובליקנים. גירוש כוחותיו של צ'יאנג קאי שק מסין גופה לטיוואן בשנת 1949, הכה את הציבור האמריקני בתדהמה אשר המפלגה הרפובליקנית ניצלה להאשמת ממשל טרומן ביד חלשה כלפי ההתפשטות העולמית של הקומוניזם. הסנאטור ג'וזף מקארתי ואחרים אף טענו כי בממשל היו חפרפרות קומוניסטיות שהובילו לנקיטת מדיניות פרו-קומוניסטית של הממשל. לכן ראה הנשיא טרומן את הניצחון בקוריאה כחשוב ביותר, וסבר כי יהיה בניצחון זה כדי לחזק את התמיכה בו ובמפלגתו.

לפני הפלישה לצפון קוריאה ביקש טרומן להפגש עם מקארתור על מנת לדון בהמשך המלחמה וכיוונה. הוסכם כי הפגישה תיערך באי וייק בלב האוקיינוס השקט. שתי המשלחות, של מקארתור ושל טרומן, נפגשו ב-13 באוקטובר 1950, לשיחה בת מספר שעות.

עיקרה של שיחה זו נסובה על האפשרות של חציית קו הרוחב ה-38 על ידי כוחות האו"ם, אולם דיון זה נעשה בדיעבד, שכן כשבועיים קודם, באישורו של הנשיא, חדרו חיילי האו"ם לתוך קוריאה הצפונית. אחרי הפגישה, החל מתחילת חודש נובמבר 1950, נכנסו כוחות האו"ם עמוק לשטחה של קוריאה הצפונית, כאשר עיר הבירה הצפון קוריאנית מצויה הרחק בדרומם.

בשלב זה, על מנת להרגיע את סין, החלו חברי הממשלה האמריקנית לומר בפומבי כי הכוחות יעצרו לפני הגיעם לסין עצמה. הסינים לא התרצו, בייחוד לאור הודעותיו של סינגמן רי כי אין לעצור בצפון קוריאה אלא יש לפלוש גם לסין, וכן התבטאויות נוספות של רפובליקנים אמריקנים אשר קראו לתפיסת שטח נייטראלי כ-10 מיילים בצידו הצפוני של נהר היאלו, בתוך סין.

כניסת סין למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב עם בלימת המתקפה הסינית
חיילים אמריקנים בקוריאה
החזית עם חתימת הסכמי שביתת הנשק
גנרל דאגלס מקארתור

סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית חודש נובמבר שנת 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סיניים), אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כח, אולם למרות הסכמת הממשל האמריקני, התנגדו לכך נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, והתוכנית נפסלה.

בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק היאלו. נשמעו קולות אשר טענו כי די בכך, וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר היאלו, ובנסיבות אלו אין צורך להגיע עד אל הנהר עצמו, אולם דעות אלו הושתקו על ידי מקארתור, אשר רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו (בעיקר דרך הודו) כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בצפון קוריאה.

ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של הארמייה השמינית לרדת לכיוון עמק היאלו. מקארתור ידע כי אין לו מספיק חיילים על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית (אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד), ולכן תכנן שהארמייה השמינית תהיה בחלק המערבי של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק המזרחי. בתווך החליט מקארתור להעמיד את היחידות החלשות יותר של הצבא הדרום קוריאני, כאשר ממש באמצעיתו של חצי האי תהיה השמירה חלשה ביותר.

ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי חיילים. הסינים, אשר הסתוו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמייה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור.

עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תוכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה.

בשלב זה, בעוד כוחות האו"ם נסוגים אחורה, נהרג גנרל ווקר, מפקדה של הארמייה השמינית אשר עתה כללה גם את הקורפוס העשירי, בהתהפכות הג'יפ בו נסע. את תפקידו קיבל גנרל מת'יו רידג'וויי, מפקד דיוויזיה מוטסת במלחמת העולם השנייה, אשר היה עתה סגן יושב ראש המטות המשולבים. גנרל ריג'ווי החל לייצב את מצבו, כבש מחדש את סיאול, וכאשר ערכו הסינים מתקפה חזקה נוספת בערב ראש השנה החדשה, החזיר אותם ריג'ווי אחורה בסדרה של מתקפות נגד.

מקארתור החל להפנות את מרצו לעבר החזית. בעקבות הצלחותיו של ריג'ווי, הגה מקארתור רעיון אשר עיקרו הפצצת הגשרים על נהר היאלו, הריסת כל התשתיות במנצ'וריה הדרומית וכן שפיכת חומר רדיואקטיבי באזור נהר היאלו. כך, לטענתו של מקארתור, תחזור שוב הצלחת אינצ'ון אך בקנה מידה גדול יותר, שכן כל הכוחות הסיניים, שעמדו בשלב זה על 484,000 איש (יחד עם הכוחות הצפון קוריאניים), לא יוכלו לסגת, וגם אספקתם תכלה במהירות, עד לתבוסה הבלתי נמנעת. אולם מקארתור כבר המאיס את עצמו בוושינגטון, והצעתו נדחתה בתקיפות. לבסוף, בחודש אפריל 1951, הדיח הנשיא טרומן את הגנרל המרדן.

מתקפת הנגד של כוחות האו"ם וייצוב החזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפות הנגד של ריג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה. באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים, כאשר סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה.

ארצות הברית עמדה על שלה ולבסוף ויתרו הקומוניסטים ועשרות אלפי שבויים סיניים וצפון קוריאנים נשארו בקוריאה הדרומית כאזרחים לכל דבר, ואילו שניים/שלושה חיילים אמריקניים נשארו בקוריאה הצפונית. בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר, הושגה הפסקת האש הסופית, שנחתמה ב-27 ביולי. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר מפריד ביניהן קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו, מצב שנשמר גם כיום (דצמבר 2014).

מורשת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת קוריאה הייתה הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות האו"ם במלחמה מוגבלת בעידן שלאחר המצאת פצצת האטום. מלחמה זו, על אף שהוכיחה כי ארצות הברית מוכנה להגן על העולם החופשי, הוכיחה בנוסף כי ארצות הברית לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית על מנת להגן על עולם זה.

תאוריית הדומינו, אשר הומצאה במלחמה זו ועיקרה כי אין להניח לאף מדינה ליפול לידיים קומוניסטיות, שכן דבר זה יוביל לנפילתן של מדינות נוספות, הביאה אף לנתינת שופר לתנועות מקארתיות, לפחד איום ובלתי מוסבר מרוסיה ומסין, ואף במידה מסוימת לעצם קיומה של מלחמת וייטנאם, כאשר הכוחות האמריקניים פתחו במלחמה מוגבלת על מנת שלא להכניס את הסינים למלחמה, וסופה שעלתה (הן בחיי אדם והן בממון) יותר מאשר מלחמת קוריאה.

משלב זה, החלה ארצות הברית להתכונן למעשה לזירות לחימה נוספות עם העולם הקומוניסטי, המלחמה הקרה המשיכה ביתר שאת, טיוואן וקוריאה הדרומית הוכנסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית, וכן נכרתה ברית עם מדינות מזרח אסיה, SEATO, כחלק ממערכת הבריתות שנועדו להבטיח את האינטרסים האמריקנים בעולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stueck, W., The Korean War: An International History, Princeton, 1997.
  • רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגיאות", מערכות, 1980.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגיאות", מערכות, 1980, עמוד 41.
  2. ^ רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגיאות", מערכות, 1980, עמודים 127-161.
  3. ^ ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות" - אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 322-323.