מרידת חג הפסחא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההכרזה על הקמת הרפובליקה האירית, חתומה על ידי מנהיגי המרד

מרידת חג הפסחא הייתה התקוממותם הכושלת של לאומנים אירים כנגד השלטון הבריטי בחג הפסחא באפריל 1916. האירוע נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה האירית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1800 אוחדו הפרלמנטים של אירלנד ובריטניה. מאז איחוד זה הייתה אירלנד לחלק מהממלכה המאוחדת כפי שסקוטלנד וויילס הינם חלק ממנה. אירלנד הייתה מדינה ענייה, ומפולגת בין רוב קתולי מדוכא, אשר חלק מן הזמן נאסר עליו אף הפולחן הדתי על פי דרכו ובין מיעוט פרוטסטנטי אשר ראה באיחוד עם בריטניה את הדרך היחידה בה יוכל להתקיים. רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד הביא להגירה של מיליוני אירים ממולדתם ומצבו של האי הלך והדרדר. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה התברר למנהיגי בריטניה כי אין כל מזור לבעיה המצויה בחצרם האחורית. אנשים כויליאם יוארט גלאדסטון ראש הממשלה הבריטי הליברלי, בשיתוף עם צ'ארלס סטיוארט פרנל, החלו קוראים ל"שלטון בית": פיצולו מחדש של הפרלמנט, כך שהאירים ידאגו לענייני עצמם, תוך שמירה על מסגרת המונרכיה.

בשנת 1914 התקבל חוק "שלטון הבית", אך הוא הוקפא למהלכה של מלחמת העולם הראשונה. רבים באירלנד סברו כי אין בכך די. הם ראו את המאבק העולמי בו מצויה בריטניה בחזית הראשונה, כהזדמנות לקבל לידם את עצמאותם בכוח, והטיפו לרפובליקה אירית, במקום "שלטון הבית" אשר שמר על מסגרת המונרכיה הבריטית. קבלת חוק שלטון הבית, חרף התנגדותם הגובלת באלימות של הפרוטסטנטים בצפון והקפאתו מיד לאחר מכן, הסעירו את רוחם של הלאומנים האירים, אשר החליטו לנקוט באמצעים קיצוניים.

תכנון המרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התכנסו מנהיגי הארגון "האחווה הרפובליקנית האירית" (IRB) והגיעו למסקנה כי "קשייה של אנגליה הם הזדמנותה של אירלנד" וכי יש לפעול בטרם תסתיים המלחמה. האחווה הקימה ועדה צבאית, שהורכבה מפטריק פירס, ג'וזף פלנקט ואחרים, חברי ה-IRB וארגון בשם "המתנדבים האירים". ארגון המתנדבים האירים הוקם זמן מה לפני כן, על מנת לשמש מענה ל"כוח המתנדבים מאלסטר" הפרוטסטנטים, בתקופת המתיחות סביב קבלת חוק "שלטון הבית". אנשי ה-IRB היוו עתה את לשדה של הקצונה הבכירה בארגון "המתנדבים האירים" והובילו ארגון זה אל רפובליקניזם קיצוני ותמיכה במאבק מזוין כנגד הבריטים. מפקד "המתנדבים" ומקימם, יואין מק'ניל, לא תמך במטרות אלו וראה בארגונו קלף מיקוח להשגת תנאים טובים במשא ומתן עם בריטניה לאחר המלחמה.

בד בבד עמדו הקושרים בקשר עם סר רוג'ר קייסמנט, אשר קשר קשר עם גרמניה להבריח רובים שישמשו את המורדים כנגד הבריטים.

שני אילוצים עמדו בפני הקושרים. האחד היה ארגון סוציאליסטי קטן בשם "צבא האזרחים האירי" אשר איים לפעול אם קבוצות אחרות לא יפעלו. פעולה עצמאית של ארגון זה שמנה 200 איש עשויה הייתה להכשיל את הפעולה הגדולה ביותר של "המתנדבים". בשיחות בין הקושרים ובין מנהיג "צבא האזרחים", ג'יימס קונולי, סוכם על פעולה במהלך חג הפסחא של שנת 1916. האילוץ השני היה הצורך להעלים את הקשר ממנהיג "המתנדבים" מק'ניל. לצורך כך הוציא פירס פקודות ל"מתנדבים" להכנה למצעד וחגיגות בחג הפסחא. פקודות אלו לא חמקו מעיניו של מק'ניל, אשר קיבל גם ידיעות על הגעתו של קייסמנט מגרמניה ועמו משלוח הנשק. הוא הוציא פקודה לבטל את המצעד, דבר שגרם בדיעבד רק לעיכוב בן יום אחד במרידה ולהפחתה משמעותית של מספר המשתתפים בה, דבר שהוביל לכישלונה.

המרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדואר המרכזי בדבלין - אחד מאתרי המרידה המרכזיים

התוכנית, שהוכנה בעיקרה על ידי פלקט, הייתה לתפוס בניינים אסטרטגיים בדבלין ומשם לנהל מגננה כנגד הצבא הבריטי. החטיבה הדבלינאית של "המתנדבים" חולקה לארבעה גדודים, שכל אחד מהם היה תחת פיקודו של אדם שהיה בסוד הקשר. גדוד נוסף נוצר מאנשי "צבא האזרחים האירי", שאליהם הצטרפו "מתנדבים" מארבעת הגדודים האחרים. גדוד זה תפס, ביום שני של חג הפסחא 24 באפריל 1916, את בית הדואר המרכזי. הגדוד היה תחת פיקודו של פירס ושירת בו קפיטן צעיר בשם מייקל קולינס. מפקדו של הגדוד השלישי היה אמון דה ואלירה.

הגדודים האחרים תפסו את עמדותיהם בנקודות אסטרטגיות בבירה, אך פקודתו של מק'ניל שביטלה את ה"מצעד" מנעה כל השתתפות במרידה של גורמים מחוץ לדבלין. הפיקוד בשטח ניתן לג'יימס קונולי, אשר היה בעל ידע טקטי, אך סבר כי "ממשלה קפיטליסטית" לא תעז להשתמש בארטילריה כנגד רכוש. פעולות הבריטים הוכיחו עד מהרה כי טעות בידו.

הבריטים עבדו לאיטם, שכן לא ידעו מהו סדר הגודל של הגדודים המורדים. הם התרכזו בבידודה של המפקדה בבניין הדואר המרכזי ובמקביל הפגיזו את העיר דבלין תוך שהם שורפים חלקים ניכרים ממנה. הכוח הבריטי מנה כ-4,500 חיילים, כ-1,000 שוטרים וכלל ארטילריה וסיוע ארטילרי מספינת התותחים "הלגה" שהפליגה במעלה נהר הליפי. מולם עמדו ה"מתנדבים" שמנו כ-1,000 אנשים ועמם עוד כמאתיים חברי "צבא האזרחים". הבריטים בודדו את גדודי המורדים בגזרותיהם ומנעו העברת אספקה ופקודות, כך שהפקודה היחידה שיכלו הגדודים לקבל הייתה פקודת הכניעה.

לוחית זיכרון עם שמות המוצאים להורג, כלא קילמינהאם, דבלין

בבניין הדואר המרכזי קרא פירס את הכרזת עצמאותה של הרפובליקה האירית בפני המון אדיש למדי. לאחר מכן הסתגרו המורדים בבניין. לזאת הגיבו הבריטים בהפגזתו של הבניין מרחוק, דבר שלא אפשר למורדים להגיב באש יעילה. המורדים לא יכלו להחזיק בבניין, וביום שבת 29 באפריל נאלצו המורדים להעביר את מפקדתם לבניין אחר.

עד מהרה הבינו המורדים כי כל שיוכלו להשיג הוא מותם של אזרחים נוספים ופירס הורה לכל כוחותיו להיכנע.

המורדים פעלו ללא תמיכה עממית של ממש ומאות אירים נהרגו ונפצעו במרידה (חלקם הגדול אזרחים שנלכדו באש הצולבת). כשלושת אלפים איש נעצרו, וחמישה עשר מנהיגים, כולל כל שבעת החותמים על "הצהרת העצמאות" שקרא פירס בבניין הדואר המרכזי, הוצאו להורג בתחילת חודש מאי. ביניהם קונולי, אשר היה פצוע קשה והוצא להורג בישיבה שכן לא יכול היה לעמוד. אמון דה ואלירה ניצל מהוצאה להורג, כפי הנראה בשל היותו אזרח אמריקני.

השפעת המרידה לטווח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרידה נראית כמועדת לכישלון מראש וכמעשה התאבדות של ממש מצד מנהיגיה. כיום אין האירים רואים בה את תחילת עצמאותם, על אף שאין ספק כי מדובר בשלב חשוב בהיסטוריה האירית. עד לשנות השבעים של המאה העשרים ציינה הרפובליקה האירית את מרידת חג הפסחא במצעד צבאי ברחובות דבלין. מצעדים אלו הופסקו. כיום רואים ברפובליקה האירית את תחילת עצמאותם בשנת 1922, בעקבות חתימת הסכם בין האירים ובין ממשלת אנגליה על כינונה של "המדינה האירית החופשית".

תפקידה הייחודי של המרידה בהיסטוריה האירית, רווית המרידות הכושלות, הינו בכך שהטתה את הזרם המרכזי של החשיבה הפוליטית האירית (הן בעצם קיומה, הן באירועים שלאחריה והן בהנהגה שיצרה) מדרך "שלטון הבית" שכללה הכרה במונרכיה האנגלית ושיתוף פעולה מסוים עם אנגליה, אל הכיוון הרפובליקני של הפרדה מוחלטת בין המדינות, דבר שבגינו היה הקרע בין הדרום הקתולי והצפון הפרוטסטנטי לעובדה קיימת, המטילה את צילה הכבד על ההיסטוריה האירית.

יש הרואים במרידת חג הפסחא את "המהפכה הסוציאליסטית הראשונה באירופה". גישה זו בטעות יסודה. מבין המורדים היה רק קונולי סוציאליסט, והיתר שילמו לסוציאליזם מס שפתיים על מנת לשכנע את קונולי להצטרף למרידה. המטרות שעמדו בפני המורדים היו דתיות, תרבותיות ופוליטיות. הכלכלה לא הייתה בראש מעייניהם. קונולי עצמו התבטא כי יש להמשיך את מלחמת המעמדות גם לאחר כינונה של רפובליקה אירית.

כשמונים שנה לאחר המרידה, אירע רגע היסטורי נוסף בחיי אירלנד בחג הפסחא. "הסכם יום שישי הטוב" נחתם בשנת 1998, על מנת לשים קץ לבעיות המלוות את האי האירי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]