מריו למיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מריו למיה
Mario Lemieux 2005.jpg
מריו למיה במשחק בבאפלו, אוקטובר 2005
מידע כללי
שם בשפת המקור Mario Lemieux
לאום Flag of Canada.svg קנדה
תאריך לידה 5 באוקטובר 1965
מונטריאול, קוויבק, קנדה
גובה 1.93 מטר
ספורט
ענף ספורט הוקי קרח
עמדה חלוץ מרכזי
נבחר בדראפט 1984 (מקום ראשון כללי)
פיטסבורג פינגווינס
תקופת פעילות 1984 - 1997, 2000 - 2006
מועדון מונטריאול הוריקנס (1979-1980) (QAHA)

מונטריאול קונקורדיה (1980-1981) (QAAA)
לוואל וואסנס (1981-1984) (QMJHL)
פיטסבורג פינגווינס (1984 - 1997, 2000 - 2006) (NHL)

כניסה להיכל התהילה 1997

מריו למיהצרפתית: Mario Lemieux, מוכר גם כמריו למיו; נולד ב-5 באוקטובר 1965), הוא שחקן הוקי קרח קנדי מקצועני לשעבר, הנחשב לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של הענף.‏[1] הוא שיחק 17 עונות כחלוץ מרכזי בקבוצת פיטסבורג פינגווינס מה-NHL בין השנים 1984 ל-2006. כיום הוא הבעלים העיקרי של הקבוצה ויושב ראש הדירקטוריון, לאחר שקנה את הקבוצה והציל אותה מפשיטת רגל בשנת 1999. למיה הוא היחיד בהיסטוריה שזכה בגביע סטנלי הן כשחקן והן כבעלים.

כשחקן, הוביל למיה את הפינגווינס ל-2 זכיות רצופות בגביע סטנלי, ב-1991 וב-1992, ואת נבחרת קנדה לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי (2002) ובאליפות העולם בשנת 2004. הוא זכה 3 פעמים בגביע הארט, 6 פעמים בגביע ארט רוס ופעמיים בגביע קון סמיית'. כשפרש, היה מדורג במקום השביעי בהיסטוריה עם 1723 נקודות (690 שערים ו-1033 אסיסטים).‏[2] ב-2004, הוכנסה מרצפת על שמו לשדרת התהילה של קנדה.

הקריירה של למיה הייתה מלאת פציעות ובעיות בריאותיות, שגרמו לו לשחק רק 915 משחקי עונה סדירה מתוך 1428 אפשריים. בשל שלל פציעות גב, הכוללות בין היתר פריצת דיסק, סבל למיה מכאבי גב כרוניים, והגיע אף למצב בו חבריו לקבוצה היו צריכים לקשור את שרוכי המחליקיים שלו. הוא פרש פעמיים ממשחק פעיל בשל בריאותו (וגם החמיץ עונה שלמה לפני פרישתו הראשונה) - בפעם הראשונה בשנת 1997 בשל מאבקו בלימפומת הודג'קין, ולאחר שחזר לשחק ב-2000 פרש בשנית ב-2006, לאחר שאובחן אצלו פרפור עליות.‏[2]

למיה התקבל כחבר בהיכל התהילה של ההוקי קרח מיד לאחר פרישתו הראשונה ב-1997, ללא תקופת ההמתנה הרגילה בת 3 שנים. כשחזר לשחק בשנת 2000, הוא היה השחקן השלישי בהיסטוריה שנכנס להיכל התהילה וחזר לשחק (אחרי גורדי האו וגי לפלר).‏[3] השפעתו של למיה על ה-NHL הייתה ניכרת. אנדרו קונט (כתב בעיתון מקומי בפיטסבורג) כינה אותו ה"מושיע" של הפינגווינס. לאחר הפרישה, אמר עליו ויין גרצקי: "אין תחליף למריו למיה [...] המשחק יתגעגע אליו".‏[4] בובי אור קרא לו: "השחקן המוכשר ביותר שראיתי אי-פעם".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריו למיה נולד במונטריאול, קנדה לפיירט (עקרת בית) וז'אן-גי למיה (מהנדס). הוא החל להתאמן בהוקי בגיל 3 במרתף הבית. לפני שהיה ברשותם ציוד הוקי אמיתי, השתמשו למיה ושני אחיו הגדולים, אלן ורישאר, בכפות מטבח מעץ כמקלות, ובפקקי בקבוקים כדיסקית. אביו הקים להם מגרש בחצר הקידמית כדי שיוכלו להתאמן כמה שיותר.‏[5] המשפחה מספרת שהיו אוספים שלג על השטיח שבסלון הבית על מנת לאפשר לאחים להתאמן בתוך הבית בשעות החשיכה.‏[6]

למיה במדי לוואל וואסנס מה-QMJHL בשנת 1984

למיה החל את הקריירה שלו בליגת הצעירים של קוויבק (QMJHL), אחת מליגות הצעירים המרכזיות של קנדה. כשנבחר אליה בדראפט, אמר שהוא ישבור את שיאי הליגה‏[6] - ואכן, בעונת 1983-1984 של ה-QMJHL, שבר את שיא הליגה בנקודות עם 282 נקודות (133 שערים ו-149 אסיסטים) ב-70 משחקים.‏[7] במשחק האחרון, כשהיה צריך לכבוש שלושה שערים על מנת להשוות את שיאו של גי לפלר (130 שערים), הוא כבש שישה שערים והוסיף שישה אסיסטים, בניצחון קבוצתו 16-4.‏[3] אף ששיחק עם נבחרת קנדה באליפות העולם עד גיל 20 ב-1983, הוא לא השתתף בטורניר בשנת 1984 בגלל שלא אהב את היחס שקיבל מהמאמן דייב קינג בטורניר הקודם.‏[8] הוא עזב ה-QMJHL עם 562 נקודות (247 שערים ו-315 אסיסטים) ב-3 עונות.

לפני דראפט ה-NHL בשנת 1984 הצהיר למיה שהוא מוכן לשחק עם כל קבוצה שתבחר בו. הוא והסוכן שלו נקלעו למבוי סתום עם הפיטסבורג פינגווינס ולא הצליחו לחתום על חוזה, לכן, כשהפינגווינס בחרו אותו בתור בחירת הדראפט הראשונה, הוא לא לחץ את ידו של אדי ג 'ונסטון, מנהל הפינגווינס. הוא טען שהוא לא היה מרוצה מהמשא ומתן שלא הצליח ואמר ש"הם לא רצו [אותו] מספיק".

מעשיו של למיה בטקס הדראפט הכעיסו רבים מאוהדי הפינגווינס שהאשימו אותו בהתנשאות.‏[6] לאחר הדראפט החתים ג'ונסטון את למיה על חוזה של 600,000 דולר לשנתיים, עם מענק חתימה של 150,000 דולר.

קריירת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הקריירה של למיה היו הפינגווינס שרויים במצוקה כלכלית, שהעמידה את קיומם בפיטסבורג בסכנה. הקבוצה הכריזה על פשיטת רגל לאחר עונת 1974-1975, ובשנת 1983 משכה בממוצע פחות מ-7,000 צופים לכל משחק שלה - פחות ממחצית מקומות הישיבה ב"סיוויק ארינה", אולמה הביתי.

הופעת הבכורה של למיה במדי הקבוצה הייתה ב-11 באוקטובר 1984 נגד הבוסטון ברואינס, ובעלייתו הראשונה לקרח חטף את הדיסקית ממגן הברואינס ריי בורק, וכבש את שערו של פיט פיטרס במכה הראשונה שלו לשער ב-NHL. מאוחר יותר באותה עונה שיחק למיה במשחק האולסטאר של ה-NHL, והיה הרוקי הראשון שנבחר ל-MVP של משחק האולסטאר. אף על פי שהחמיץ 7 משחקים, סיים את העונה עם 100 שערים וזכה בגביע קאלדר בתור רוקי השנה.

בעונה שלאחר מכן סיים למיה במקום השני בטבלת הנקודות עם 141 נקודות, אחרי ויין גרצקי (שבאותה עונה שבר את שיא הנקודות עם 215 נקודות) וזכה בפרס טד לינדזי. עם זאת, למרות הצטיינותו באותן שתי עונות, לא הצליחה הקבוצה להגיע לפלייאוף.

בעונת 1985-1986 החמיץ למיה 17 משחקים, ובשל כך ירדה כמות הנקודות העונתית שלו, והפינגווינס החמיצו שוב את הפלייאוף. את נבחרת קנדה, לעומת זאת, הוביל שנה לאחר מכן לזכייה בגביע קנדה כשקבע שיא טורניר, 11 שערים ב-9 משחקים. שערו האחרון, שהביא לקנדה את הזכייה בטורניר, הובקע נגד הנבחרת הסובייטית, כשנשארו דקה ו-26 שניות לסיום המשחק.

1988 - 1992: 199 נקודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1988-1989, למיה הוביל את הליגה עם 114 אסיסטים (בשוויון עם גרצקי), ו-85 שערים, ובסך הכל 199 נקודות. בכך היה לשחקן היחיד שהתקרב לעונת 200 נקודות, גבול אותו עבר רק גרצקי בעונות אחרות. בעונה זו הוא כבש 13 שערים בחסרון מספרי, ובכך קבע שיא NHL.‏[9]

רגע מכונן באותה עונה היה המשחק נגד הניו ג'רזי דווילס, אותו סיים עם 8 נקודות, והפך להיות השחקן הראשון שכבש 5 שערים שונים במשחק אחד (שער רגיל, שער ביתרון מספרי, שער בחסרון מספרי, שער במכת עונשין, ומול שער ריק). למיה הצליח פעם נוספת לסיים משחק עם 8 נקודות (5 שערים ו-3 אסיסטים), בניצחון 10-7 על הפילדלפיה פליירס, ב-25 באפריל 1989, בסדרת הפלייאוף. למרות ביצועיו של למיה, הפינגווינס הפסידו בסדרה 4-3.

במהלך עונת 1989-1990 סיים למיה 46 משחקים רצופים עם נקודה אחת לפחות, רצף שהסתיים רק כשנפצע במהלך משחק.‏[10] רצף זה הינו השני הארוך ביותר אחרי גרצקי (51 משחקים). למיה קיבל את תואר ה-MVP השלישי שלו של משחק האולסטאר בזכות 4 שערים במשחק. אף על פי שהחמיץ 21 משחקים, סיים במקום הרביעי בטבלת הנקודות עם 123 נקודות (45 שערים ו-78 אסיסטים).‏[9] הפינגווינס לא העפילו לפלייאוף בעונה זו.

פציעות הגב של למיה הגיעו לשיאן בפריצת דיסק שהובילה לזיהום. ב-11 ביולי 1990, עבר למיה ניתוח לתיקון הדיסק, ניתוח שגרם לו להחמיץ 50 משחקים בעונת 1990-1991. בהיעדרו, רכשו הפינגווינס את השחקנים ג 'ו מאלן, לארי מרפי, רון פרנסיס ואולף סמואלסון בתקווה להיות מועמדים לגביע סטנלי. למרות כאבי גב עזים, למיה הוביל את המבקיעים בפלייאוף 16 שערים ו-28 אסיסטים, והוביל את הפינגווינס לזכייה ראשונה בגביע סטנלי עם ניצחון בסדרת הגמר על מיניסוטה נורת'סטארס.‏[9] למיה זכה בגביע קון סמיית' בזכות ביצועיו בפלייאוף.

אחד השערים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של ה-NHL הוא שערו בשליש השני של המשחק השני של סדרת הגמר. למיה קיבל את הדיסקית בין הקו הכחול של קבוצתו לבין קו האמצע, והחליק לבד מול שני שחקני הגנה ושוער של הסטארס. הוא העביר את הדיסקית בין רגליו של אחד משחקני ההגנה, החליק סביבו, גרם לשוער ליפול שמאלה, העביר את הדיסקית לצידו האחורי של המקל והחליק את הדיסקית אל תוך השער רגע לפני שפגע בו בעצמו.‏[11]

למיה שיחק רק 64 משחקים בעונת 1991-1992, שהייתה מרובת פציעות עבורו. אף על פי שהחמיץ משחקים רבים, זכה בגביע ארט רוס השלישי שלו עם 131 נקודות. במשחק השני של סדרת גמר הבית האטלנטי, פגע שחקן ניו יורק ריינג'רס, אדם גרייבס, עם מקלו בידו השמאלית של למיה ושבר אותה. למיה החמיץ 5 משחקים, ובכל זאת הוביל את הפלייאוף עם 34 נקודות (16 שערים ו-18 אסיסטים).‏[9] הפינגווינס ניצחו בגמר גביע סטנלי את שיקגו בלאק הוקס, ולמיה זכה בגביע קון סמיית' השני שלו.

1992 - 1997: סרטן, חזרה ופרישה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווינס החלו את עונת 1992-1993 בצורה טובה. למיה גילה יכולת הבקעה שיצרה לו אפשרות לשבור את שיאיו של גרצקי (92 שערים בעונה אחת, ו-215 נקודות בעונה אחת),‏[12], אלא שב-12 בינואר 1993 הודיע שאובחן כחולה בלימפומת הודג'קין. הוא נאלץ לעבור הקרנות אגרסיביות, כשהקריירה שלו, ואף חייו, עומדים בסכנה. הוא החמיץ חודשיים של משחקים, ובלעדיו הפינגווינס התקשו. כשחזר, הוא פיגר ב-12 נקודות אחרי שחקן הבאפלו סייברס, פט לפונטיין, במירוץ הנקודות.‏[12]

ביום של טיפול ההקרנה האחרון שלו, הוטס למיה לפילדלפיה, למשחק נגד הפילדלפיה פליירס, בו כבש שער והוסיף אסיסט בהפסד 5-4. לאחר המשחק זכה למיה לתשואות מאוהדי הפליירס, דבר נדיר עבור שחקן הקבוצה האורחת.‏[12] עם שובו של למיה, הפינגווינס ניצחו 17 משחקים רצופים (שיא NHL), ובכך סיימו במקום הראשון בטבלת הליגה, לראשונה בהיסטוריית המועדון,‏[12] עם 119 נקודות - שיא מועדון המחזיק מעמד עד היום. למיה סיים את העונה עם ממוצע של 2.67 נקודות למשחק, 160 נקודות (69 שערים ו-91 אסיסטים) ב-60 משחקים, ובכך הקדים את לפונטיין בהפרש 12 נקודות.‏[9]

ב-23 ביולי 1993 עבר למיה ניתוח נוסף בגבו, הפעם לטיפול בשריר קרוע. הוא החמיץ את 10 המשחקים הראשונים בעונה בגלל הניתוח, ועוד 48 משחקים בשל בעיות גב.‏[9] לאחר העונה, הודיע למיה שהוא מתכוון לקחת חופשה בשל עייפות מטיפולי ההקרנות.‏[9] הוא חזר לשחק בעונת 1995-1996, וב-26 באוקטובר 1995 הבקיע את שערו ה-500 בקריירה, במשחקו ה-605, נגד הניו יורק איילנדרס.‏[9] למרות חזרתו, הפינגווינס הפסידו בגמר החטיבה המזרחית לפלורידה פנתרס.

בעונת 1996-1997, במשחק נגד הונקובר קנאקס, כבש למיה את שערו ה-600 בקריירה, במשחקו ה-719, והשלים עונה עשירית עם למעלה מ-100 נקודות.‏[9] למיה הפך להיות השחקן הראשון בהיסטוריה שפורש עם ממוצע של יותר מ-2 נקודות למשחק (1494 נקודות ב-745 משחקים). ב-17 בנובמבר 1997 התקבל למיה כחבר בהיכל התהילה של ההוקי קרח.

1997 - 2000: לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1998 הודיעו הפינגווינס שוב על פשיטת רגל, בשל ניהול כושל בתחילת העשור. במהלך כל עונת 1998-1999 נראה היה שהפינגווינס יעברו לעיר אחרת, או יתפרקו. למיה חש להציל את הקבוצה בהצעה חסרת תקדים. שנים של משכורות מקוצצות (בשל בעיות תקציב) גרמו לכך שאחד החובות הכי גדולים של הקבוצה, היה החוב אליו (כ-30 מיליון דולר). למיה החליט לוותר על החוב ולקנות את הקבוצה,תוך הבטחה להשאירה בפיטסבורג. ה-NHL אישרה את היותו של למיה בעלי הקבוצה ב-1 בספטמבר 1999.‏[13] יומיים לאחר מכן, בית המשפט לענייני פשיטות רגל של ארצות הברית אישר את תוכנית ההבראה של למיה, ובכך קיבל למיה שליטה מלאה בקבוצה. למיה הפך לשחקן הראשון שפורש מה-NHL והופך להיות בעלים ראשי של הקבוצה ממנה פרש. הוא מונה גם ליושב ראש הדירקטוריון ומנכ"ל קבוצת הפיטסבורג פינגווינס.

אחת הסיבות שבית המשפט אישר את התוכנית של למיה הייתה הבטחתו להחזיר את כל הכסף שהקבוצה חייבת (כ-90 מיליון דולר), הבטחה שלמיה עמד בה באוגוסט 2005.‏[14] לאחר מכן, העביר את תפקיד המנכ"ל והנשיא לקן סוייר, ונשאר כיושב ראש הדירקטוריון.

בינואר 2006 הודיע למיה כי הוא מתכוון למכור את הקבוצה, אך מוכן לקבל רק הצעות שתשארנה את הקבוצה בפיטסבורג.

חזרה מפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למיה ב-2001

לאחר תקופת שמועות, חזר למיה למשחק פעיל ב-27 בדצמבר 2000, מול הטורונטו מייפל ליפס. במשחק הוכיח שביצועיו לא נחלשו כשסיים אותו עם שער ושני אסיסטים (אחד מהם 33 שניות מכניסתו הראשונה לקרח). אף על פי שיארומיר יאגר נשאר קפטן הפינגווינס, למיה מונה לקפטן קבוצתו במשחק האולסטאר באותה עונה. אף על פי ששיחק רק 43 משחקים בעונת 2000-2001, סיים למיה את העונה עם 76 נקודות, ועם ממוצע הנקודות למשחק הגבוה בליגה. למעשה, ממוצע הנקודות למשחק שלו בעונה זו היה הגבוה ביותר בליגה עד פרישתו השנייה ב-2006. למיה ויאגר הובילו את הפינגווינס לגמר גביע סטנלי, בו נוצחו על ידי ניו ג'רזי דווילס.

ב-23 בדצמבר 2002, במהלך תשדיר רדיו, הובטחה תרומה של 6,600 דולר לקרן צדקה שניהל למיה אם יבקיע שער ישירות מעימות (faceoff). באותו הערב, במשחק מול הבאפלו סייברס בפיטסבורג, כבש את שער הניצחון בשליש השלישי של המשחקישירות מזריקת הדיסקית בעימות.

לאחר ביטול עונת 2004-2005, החלה עונת 2005-2006, בתקוות גדולות אצל הפינגווינס. בשלב זה הוחזרו כבר כל חובות הקבוצה, ותקרת השכר שהונהגה בליגה איפשרה רכש איכותי יותר. בנוסף, הזכייה בבחירת הדראפט הראשונה אפשרה להם לבחור את סידני קרוסבי. על מנת להקל על קרוסבי את ההשתלבות בפיטסבורג, אירח אותו למיה בביתו.

קריירה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למיה שיחקן עבור נבחרת קנדה באליפות העולם עד גיל 20 בשנת 1983 (מקום שלישי), אליפות העולם לבוגרים בשנת 1985 (מקום שני), גביע קנדה בשנת 1987 (מקום ראשון), אולימפיאדת החורף בשנת 2002 (מקום ראשון כקפטן) וגביע העולם בהוקי קרח בשנת 2004 (מקום ראשון כקפטן).

לאולימפיאדת החורף של 2002, נבחר למיה על ידי ויין גרצקי, שהיה המנהל המקצועי של נבחרת קנדה, להיות הקפטן שלה. למיה היה שני בנבחרת עם 6 נקודות ב-5 משחקים, והוביל אותה למדליית זהב אולימפית ראשונה מזה 50 שנה לאחר ניצחון על נבחרת ארצות הברית בגמר (5-2).

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

NHL[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 5 שערים בדרכים שונות במשחק אחד (שער רגיל, ביתרון מספרי, בחיסרון מספרי, במכת עונשין ולשער ריק) (31 בדצמבר 1988, נגד הניו ג'רזי דווילס. השחקן היחיד שהגיע להישג זה)
  • שערים בחיסרון מספרי בעונה (13 בעונת 1988-1989)
  • שערים בשליש (4, 26 בינואר 1997, שיא משותף)
  • היחיד שהבקיע יותר מ-30 שערים ביתרון מספרי בשתי עונות שונות.
  • אחד משני השחקנים היחידים שהבקיע יותר ב-10 שערים בחיסרון מספרי בשתי עונות שונות (השני הוא ויין גרצקי)
  • שותף להכי הרבה שערים בעונה (57.3% משערי הקבוצה, 1988-1989)
  • השחקן היחיד עם 3 משחקי 8 נקודות
  • 4 משחקי 5 שערים בקריירה (שיא משותף)
  • ממוצע שערים למשחק בעונה ובפלייאוף (0.75, מייק בוסי במקום שני עם 0.747)

משחקי ה-All Star[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שערים בקריירה (13, שיא משותף)
  • שערים במשחק בודד (4, 1990, שיא משותף)
  • נקודות במשחק בודד (6, 1988)
  • תוארי MVP‏ (3, שיא משותף)

פלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שערים בשליש בודד (4, שיא משותף)
  • שערים במשחק בודד (5, שיא משותף)
  • נקודות בשליש בודד (4, שיא משותף)
  • נקודות במשחק בודד (8, שיא משותף)
  • ממוצע שערים למשחק (0.710, בוסי שני עם 0.659)

פיטסבורג פינגווינס - שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משחקים (915)
  • שערים בקריירה (690)
  • אסיסטים בקריירה (1033)
  • נקודות בקריירה (1723)
  • רצף משחקים עם שער אחד לפחות (12)
  • רצף משחקים עם נקודה אחת לפחות (46)
  • שערים בעונה (85 בעונת 1988-1989)
  • אסיסטים בעונה (114 בעונת 1988-1989)
  • נקודות בעונה (199 בעונת 1988-1989)
  • שערים במשחק (5, ארבע פעמים כולל פלייאוף)
  • אסיסטים במשחק (6, שלוש פעמים כולל פלייאוף)
  • נקודות במשחק (8, שלוש פעמים כולל פלייאוף)

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרא: מש - משחקים; שע - שערים; אס - אסיסטים; נק - נקודות; ד"ע - דקות עונש (על הרחקות בשל עבירות).

עונה רגילה ופלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

    עונה רגילה   פלייאוף
עונה קבוצה ליגה מש שע אס נק ד"ע מש שע אס נק ד"ע
1981–1980 מונטריאול קונקורדיה QAAA 47 62 62 124 127 3 2 5 7 8
1982–1981 לוואל וואסנס QMJHL 64 30 66 96 22
1983–1982 לוואל וואסנס QMJHL 66 84 100 184 76 12 14 18 32 18
1984–1983 לוואל וואסנס QMJHL 70 133 149 282 97 14 29 23 52 29
1985–1984 פיטסבורג פינגווינס NHL 73 43 57 100 54
1986–1985 פיטסבורג פינגווינס NHL 79 48 93 141 43
1987–1986 פיטסבורג פינגווינס NHL 63 54 53 107 57
1988–1987 פיטסבורג פינגווינס NHL 77 70 98 168 92
1989–1988 פיטסבורג פינגווינס NHL 76 85 114 199 100 11 12 7 19 16
1990–1989 פיטסבורג פינגווינס NHL 59 45 78 123 78
1991–1990 פיטסבורג פינגווינס NHL 26 19 26 45 30 23 16 28 44 16
1992–1991 פיטסבורג פינגווינס NHL 64 44 87 131 94 15 16 18 34 2
1993–1992 פיטסבורג פינגווינס NHL 60 69 91 160 38 11 8 10 18 10
1994–1993 פיטסבורג פינגווינס NHL 22 17 20 37 32 6 4 3 7 2
1996–1995 פיטסבורג פינגווינס NHL 70 69 92 161 54 18 11 16 27 33
1997–1996 פיטסבורג פינגווינס NHL 76 50 72 122 65 5 3 3 6 4
2001–2000 פיטסבורג פינגווינס NHL 43 35 41 76 18 18 6 11 17 4
2002–2001 פיטסבורג פינגווינס NHL 24 6 25 31 14
2003–2002 פיטסבורג פינגווינס NHL 67 28 63 91 43
2004–2003 פיטסבורג פינגווינס NHL 10 1 8 9 6
2006–2005 פיטסבורג פינגווינס NHL 26 7 15 22 16
סה"כ ב-QMJHL 200 247 315 562 190 26 43 41 84 47
סה"כ ב-NHL 915 690 1033 1723 834 107 76 96 172 87

בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה קבוצה טורניר מיקום מש שע אס נק ד"ע
1983 קנדה אליפות העולם עד גיל 20 Bronze medal icon.svg 7 5 5 10 12
1985 קנדה אליפות העולם Silver medal icon.svg 9 4 6 10 2
1987 קנדה גביע קנדה Gold medal icon.svg 9 11 7 18 8
2002 קנדה אולימפיאדת החורף Gold medal icon.svg 5 2 4 6 0
2004 קנדה גביע העולם Gold medal icon.svg 6 1 4 5 2
סה"כ בבוגרים 29 18 21 39 24

משחקי ה-All Star[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מיקום   שע אס נקודות
1985 קלגרי 2 1 3
1986 הרטפורד 0 0 0
1988 סנט לואיס 3 3 6
1989 אדמונטון 0 1 1
1990 פיטסבורג 4 0 4
1992 פילדלפיה 0 1 1
1996 בוסטון 0 2 2
1997 סן חוזה 2 1 3
2001 קולורדו 1 1 2
2002 לוס אנג'לס 1 0 1
סה"כ באולסטאר 13 10 23

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצוגת מריו למיה בהיכל התהילה של ההוקי קרח
מרצפת מריו למיה בשדרת התהילה של קנדה

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]