נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאזן מדליות
המשחקים האולימפיים
זהב קורטינה ד'אמפצו 1956
ארד סקוו ואלי 1960
זהב אינסברוק 1964
זהב גרנובל 1968
זהב סאפורו 1972
זהב אינסברוק 1976
כסף לייק פלאסיד 1980
זהב סראייבו 1984
זהב קלגרי 1988
אליפות העולם
זהב שבדיה 1954
כסף מערב גרמניה 1955
זהב איטליה 1956
כסף ברית המועצות 1957
כסף נורבגיה 1958
כסף צ'כוסלובקיה 1959
ארד ארצות הברית 1960
כסף שווייץ 1961
זהב שבדיה 1963
זהב אוסטריה 1964
זהב שבדיה 1965
זהב יוגוסלביה 1966
זהב אוסטריה 1967
זהב צרפת 1968
זהב שבדיה 1969
זהב שבדיה 1970
זהב שווייץ 1971
כסף צ'כוסלובקיה 1972
זהב ברית המועצות 1973
זהב פינלנד 1974
זהב מערב גרמניה 1975
כסף פולין 1976
ארד אוסטריה 1977
זהב צ'כוסלובקיה 1978
זהב ברית המועצות 1979
זהב שבדיה 1981
זהב שווייץ 1982
זהב מערב גרמניה 1983
ארד צ'כוסלובקיה 1985
זהב ברית המועצות 1986
כסף אוסטריה 1987
זהב שבדיה 1989
זהב שווייץ 1990
ארד פינלנד 1991

נבחרת ברית מועצות בהוקי קרחרוסית: Сборная СССР по хоккею с шайбой) יצגה את ברית המועצות במשחקים וטורנירים בינלאומיים בהוקי קרח מ-1951 ועד פירוק ברית המועצות ב-1991. לאורך רוב שנות קיומה נחשבה לנבחרת הטובה ביותר בהוקי קרח הבינלאומי, זכתה ברוב אליפויות העולם בהן השתתפה (בכולן זכתה במדליה) ובכל מדליות הזהב האולימפיות באולימפיאדות בהן השתתפה למעט שתיים.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדים ראשונים של ההוקי קרח במה שיהפוך לברית המועצות נעשו כבר ב-1911, כאשר רוסיה הצטרפה לארגון שנוסד 3 שנים קודם לכן - "הליגה הבינלאומית להוקי קרח", שלימים יהפוך לפדרציית ההוקי קרח הבינלאומית (IIHF). אולם המשחק נותר זניח ברוסיה, ועד מהרה עזבה רוסיה את הארגון וזנחה כליל את המשחק.

גם לאחר המהפכה הבולשביקית והקמת ברית המועצות לא השתנה מעמדו של המשחק, ולמעשה ברשויות הספורט הסובייטיות הוא נתפס כענף ספורט מערבי פרימיטיבי ופשטני, וכונה "ההוקי הקנדי" מתוך מטרה ללעוג לו.

היחס למשחק השתנה בשנות ה-40. ב-1946 נערכה לראשונה אליפות לאומית בענף, ומועדונים החלו לצוץ ברחבי ברית המועצות ובעיקר במוסקבה. ב-1948 קיימו שחקנים סובייטים משחק בינלאומי ראשון, כאשר נבחרת שהורכבה משחקני מועדוני מוסקבה ניצחה את נבחרת צ'כוסלובקיה 6:3.

ההוקי הסובייטי התקדם במהירות מדהימה, והתברר עד מהרה כי לברית המועצות יש את הפוטנציאל להיות בין הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר. השיפור הקיצוני והמהיר ברמת המשחק הופגן במשחק הבינלאומי הראשון של נבחרת ברית המועצות, שבו הביסה ב-1951 את נבחרת מזרח גרמניה 23:2 במשחק שנערך במזרח ברלין.

לאור ההצלחה, ולאור הצטרפותה של ברית המועצות לוועד האולימפי הבינלאומי, שוכנעו סופית הרשויות כי יש לטפח את המשחק בברית המועצות, וברית המועצות הצטרפה ל"ליגה הבינלאומית להוקי קרח" ב-1952.

שנות ה-50: עלייה מהירה לצמרת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת ברית המועצות מול קנדה בגמר אליפות העולם 1954

ברית המועצות השתתפה לראשונה באליפות העולם ב-1954, באליפות שנערכה בשבדיה. עד הצטרפותה של ברית המועצות שלטה נבחרת קנדה באליפויות העולם, למרות שנהגה לשלוח לאליפות קבוצה מאחד המועדונים שלה. הפעם נפגשו שתי הנבחרות בגמר, וברית המועצות הביסה את קנדה 7:2 כדי לזכות באליפות העולם הראשונה שלה ולחתום את עלייתה המהירה לצמרת הענף. ברית המועצות חיזקה את מעמדה כשעלתה שנה לאחר מכן שוב למשחק הגמר, אם כי הפעם הובסה על ידי קנדה; אך ב-1956 החזירה לעצמה את המעמד העליון בענף כשזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף בקורטינה ד'אמפצו, איטליה. בנבחרת בלט באותה תקופה מי שנחשב לכוכב העל הראשון של ההוקי קרח הסובייטי, החלוץ וסבולוד בוברוב, שהיה גם שחקן כדורגל מצטיין.

לאורך שנות ה-50 נאבקו ברית המועצות וקנדה על מעמד הבכורה בענף, למרות שקנדה המשיכה לשלוח לאליפויות העולם קבוצה מאחד המועדונים שלה ולא נבחרת לאומית אמיתית.

הזינוק הנחשוני במעמד הענף בברית המועצות ובפופולריות של הנבחרת בקרב הקהל הסובייטי בא לידי ביטוי ב-1957 כאשר ברית המועצות אירחה לראשונה את אליפות העולם. משחק הגמר של ברית המועצות מול שבדיה הועתק מאולם הקרח של מתחם הספורט לוז'ניקי במוסקבה אל אצטדיון לוז'ניקי הסמוך, ומשך אליו כ-55000 צופים - שיא צפייה במשחק באליפות העולם שנשבר רק ב-2010. בגמר ניצחה שבדיה וזכתה בתואר.

בהמשך העשור המשיכו קנדה וברית המועצות להאבק על מעמד הבכורה בענף, כאשר ידה של קנדה בדרך כלל על העליונה. באולימפיאדת סקוו ואלי (1960), בנוסף להפסד לקנדה, הופתעה ברית המועצות גם על ידי נבחרת ארצות הברית והסתפקה במדליית הארד.

שנות ה-60: תחילת הדומיננטיות הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליפות העולם שנערכה ב-1963 סימנה את תחילת עידן הדומיננטיות של נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח הבינלאומי; ברית המועצות זכתה החל מאותה שנה ב-9 אליפויות עולם רצופות, ולא נוצחה במשחק בינלאומי רשמי במשך 5 שנים עד שנוצחה על ידי צ'כוסלובקיה באולימפיאדת גרנובל (1968). ברית המועצות זכתה במדליית הזהב למרות ההפסד.

היריבות עם קנדה מהעשור הקודם התפוגגה בעקבות היחס החדש של קנדה למפעלים הבינלאומיים - היא החלה לשלוח למשחקים נבחרת לאומית מאולתרת שכללה שחקנים צעירים ותלמידי מכללות; מעמדה של קנדה ירד כתוצאה מכך במפעלים הבינלאומיים, אך במקביל נתפסו המפעלים הבינלאומיים בעיני אוהדי ההוקי בצפון אמריקה כמעין מועדון אירופי סגור, מעמדה של אליפות העולם - שהייתה סגורה לשחקנים מקצוענים, שרובם היו קנדים - נשחק מאד, וכך גם מעמדה של נבחרת ברית המועצות וההישגים שלה בעיני חלק גדול מאוהדי ההוקי בעולם.

שנות ה-70: סדרת הפסגה והפריצה להכרה בצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סדרת הפסגה

ב-1970 פרשה קנדה מהמפעלים הבינלאומיים במחאה על חסימתם לשחקנים מקצוענים, והותירה את הזירה לשליטה סובייטית; הסובייטים אכן זכו באליפויות העולם של 1970 ו-1971 ובמדליית זהב נוספת, שלישית ברציפות, באולימפיאדת סאפורו (1972), תוך שהיא מציגה דור חדש של כוכבים גדולים שיצרו את הנבחרת הנחשבת לאחת הטובות בתולדותיה. למרות זאת, באליפות העולם 1972 שנערכה בפראג איבדה ברית המועצות את התואר העולמי, לראשונה מזה 9 שנים, ובתואר זכתה צ'כוסלובקיה.

ברית המועצות הציגה באותה תקופה דור חדש של כוכבים צעירים שהעמיקו את שליטתה בהוקי קרח הבינלאומי, ובראשם השוער ולדיסלב טרטיאק, קו ההתקפה הראשון שלה שכלל את ולרי חרלמוב, ולדימיר פטרוב ובוריס מיכאילוב, וחלוץ צעיר נוסף, אלכסנדר מאלצב. מרבית כוכבי הנבחרת שיחקו יחד גם בקבוצת צסק"א מוסקבה, והתאמנו יחד בקביעות.

הנתק בין ההוקי הבינלאומי להוקי בצפון אמריקה, שפסגתו הייתה ליגת ה-NHL המקצוענית, יצר ויכוח נוקב על מעמד מעצמת ההוקי המובילה בעולם; הוויכוח הוביל ליוזמה על עריכת סדרת הפסגה, סדרת משחקים בין ברית המועצות וקנדה כאשר נבחרת קנדה מורכבת לראשונה משחקני NHL. קנדה על שלל כוכבי ה-NHL שלה ניצחה בסדרה, אך נזקקה לשער בדקה האחרונה של המשחק האחרון כדי לעשות זאת. התוצאה האמיתית של סדרת הפסגה הייתה הכרה של אוהדי ההוקי בקנדה ובארצות הברית ביכולתה של נבחרת ברית המועצות ובכישורי שחקניה, ושחקני הנבחרת - ובפרט השוער טרטיאק והחלוץ חרלמוב - זכו להערצה גדולה בצפון אמריקה. מכאן ואילך כונתה הנבחרת הסובייטית "המכונה הגדולה האדומה" בקרב אוהדי ההוקי במערב.

עוד אחת מתוצאותיה של סדרת הפסגה הייתה שטף של מפעלים משותפים לנבחרת ברית המועצות ולהוקי המקצועני בצפון אמריקה. ב-1974 השתתפה ברית המועצות בסדרת פסגה נוספת, כאשר הפעם נבחרת קנדה מורכבת משחקני WHA - ליגה מקצוענית שהייתה קיימת בזמנו וניסתה להתחרות ב-NHL. הפעם ניצחה ברית המועצות בסדרה. כמו כן ב-1976 השתתפה ברית המועצות במהדורה הראשונה של גביע קנדה וזכתה במדליית הארד. באולימפיאדת החורף באותה השנה זכתה ברית המועצות במדליית זהב רביעית ברציפות.

ב-1977 חלה רפורמה בהוקי הבינלאומי. במטרה להחזיר את קנדה, מולדת הענף, אל הטורנירים הבינלאומיים, הסכימה ה-IIHF לפתוח את אליפות העולם לשחקנים מקצוענים מליגת ה-NHL, ושינתה את תאריכי האליפות כך ששחקנים מקבוצות שסיימו את העונה ולא עלו לפלייאוף ה-NHL יוכלו להשתתף באליפות. ההחלטה חיזקה את יריבותיה של ברית המועצות ובעיקר את קנדה, שחזרה בעקבות ההחלטה למפעלים הבינלאומיים, וכן את ארצות הברית ומדינות סקנדינביה שגם להן היו שחקנים ב-NHL. למרות הקושי החדש המשיכה ברית המועצות לשלוט בהוקי הבינלאומי וזכתה באליפויות העולם ב-1978 וב-1979, בתקופה של חילופי דורות בנבחרת - אל הכוכבים הוותיקים הצטרפו כוכבים צעירים מוכשרים ובראשם החלוץ סרגיי מקארוב והמגן ויאצ'סלב פטיסוב.

שנות ה-80: "נס על הקרח" והמשך השליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נס על הקרח

בניגוד לרפורמה שעברה אליפות העולם, הטורניר האולימפי לא נפתח לשחקנים מקצוענים בשל חוקי התנועה האולימפית דאז. נבחרת ברית המועצות, שהוכיחה שהיא מתמודדת כשווה אפילו מול שחקנים מקצוענים ולעתים אף עולה עליהם, נחשבה לפיכך למועמדת ברורה למדליית זהב אולימפית נוספת באולימפיאדת לייק פלאסיד (1980). אך במשחק במסגרת בית הגמר של הטורניר האולימפי מול ארצות הברית, שנבחרתה הורכבה משחקני מכללות אלמונים, הופתעה נבחרת ברית המועצות ונוצחה 4:3. המשחק נחשב עד היום כמשחק מכונן בהיסטוריה של ההוקי הבינלאומי בכלל ושל ההוקי בארצות הברית בפרט, וידוע בכינוי "נס על הקרח". ארצות הברית המשיכה למדליית זהב מפתיעה, ברית המועצות הסתפקה במדליית כסף.

לאחר האולימפיאדה המשיכה נבחרת ברית המועצות לשלוט בהוקי הבינלאומי, כאשר בין 1981 ו-1985 נותרה בלתי מנוצחת; באותה תקופה הציגה ברית המועצות את הנבחרת הנחשבת בעיני רבים לחזקה בתולדותיה, ובראשה שישייה פותחת שכונתה "היחידה הירוקה" עקב החולצות הירוקות שלבשו באימונים. אל סרגיי מקארוב בקו ההתקפה הראשון הצטרפו ולדימיר קרוטוב ואיגור לריונוב שיצרו קו התקפה פורה ויעיל, שכונה במערב "קו KLM" מתוך ראשי התיבות של שמם; את חמישיית שחקני השדה השלימו המגינים ויאצ'סלב פטיסוב וסרגיי סטריקוב, ובשער המשיך לככב ולדיסלב טרטיאק. במהלך אותו רצף זכתה בפעם הראשונה והיחידה בגביע קנדה והחזירה לעצמה את התואר האולימפי באולימפיאדת סרייבו (1984).

לאחר האולימפיאדה ספגה הנבחרת מכה, כאשר השוער ולדיסלב טרטיאק הודיע במפתיע על פרישתו ממשחק פעיל בגיל 32 בלבד. טרטיאק נבחר בדראפט ה-NHL על ידי מונטריאול קנדיאנס ב-1983, אך לא הורשה לצאת ולשחק בה, ובנוסף התגלע סכסוך בינו ולבין מאמן הנבחרת ויקטור טיחונוב.

במחצית השנייה של העשור התערערה במעט השליטה הסובייטית כשהפסידה שתי אליפויות עולם. למרות זאת שמרה ברית המועצות על התואר האולימפי גם באולימפיאדת קלגרי (1988), האולימפיאדה האחרונה בה השתתפה. במקביל נשמעו בנבחרת קולות גלויים שקראו לפתוח לשחקניה את שערי ברית המועצות ולאפשר להם לצאת בחופשיות לממש את שאיפותיהם לשחק ב-NHL; הדובר הבוטה והישיר מכולם בנושא היה איגור לריונוב.

לאור מדיניות הגלאסנוסט שהציגו שלטונות ברית המועצות ביוזמת הנשיא מיכאיל גורבצ'וב בסוף העשור, גברה התקווה ששחקנים סובייטים יורשו לשחק ב-NHL. קבוצות ה-NHL בחרו במהלך התקופה הזו את כל כוכבי הנבחרת בדראפט, והלחץ לאפשר להם לצאת לצפון אמריקה גבר והלך.

1989 עד 1991: נפילת מסך הברזל, הנהירה ל-NHL והפירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1989 ו-1990 החל להיסדק מסך הברזל, והדבר ניכר גם ביחסם של שלטונות ברית המועצות לשחקני נבחרת ההוקי קרח שלהם ששאפו לממש את רצונם לצאת לצפון אמריקה ולשחק כמקצוענים ב-NHL. ב-1989 זכה חלוץ הנבחרת, סרגיי פריאחין, להיות הסובייטי הראשון שיוצא ל-NHL בברכת השלטונות. חלק מהכוכבים האחרים שנבחרו בדראפט ה-NHL, שלא קיבלו רשות דומה מהשלטונות, איבדו את סבלנותם וערקו לצפון אמריקה. המפורסמים בין העורקים היו סרגיי פיודורוב ואלכסנדר מוגילני, שערקו בסיוע פעיל של קבוצות ה-NHL שבחרו אותם בדראפט.

למרות המהומה שהשתררה בנבחרת, שאיבדה חלק מכוכביה והייתה מלאה בשחקנים נוספים שעסקו בשאלת היציאה ל-NHL, זכתה ברית המועצות באליפות עולם נוספת ב-1990. זה היה התואר האחרון של הנבחרת. אחרי האליפות הזו נפרצו השערים באופן סופי, וכמעט כל כוכבי הנבחרת נהרו אל ה-NHL.

נבחרת ברית המועצות, ששחקניה כבר שיחקו בתחושה שמדינתם מתפרקת, עוד זכתה במדליית ארד באליפות העולם ב-1991. זו הייתה האליפות הבינלאומית האחרונה בה השתתפה נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח.

אחרי פירוק ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הביניים של הפירוק יוצגו הרפובליקות הסובייטיות - ללא ליטא, לטביה, אסטוניה וגאורגיה שהכריזו על עצמאות מלאה - על ידי נבחרת חבר המדינות. ב-1992, אחרי שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת אלברוויל, התפרקה סופית גם הנבחרת הזו, ונבחרות של 8 רפובליקות סובייטיות לשעבר - רוסיה, בלארוס, אוקראינה, לטביה, אסטוניה, ליטא, אזרבייג'ן וקזחסטן - התקבלו ל-IIHF כחברות נפרדות. ה-IIHF הכיר ברוסיה כיורשתה של ברית המועצות, והשאיר אותה בדרג העולמי העליון; שאר הנבחרות נאלצו להתחיל את דרכן מהדרגים הנמוכים של אליפות העולם.

נתונים וסטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים קבוצתיים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאזן כולל: 738 ניצחונות, 110 הפסדים, 65 תיקו.
  • מאזן באולימפיאדות: 26 ניצחונות, 6 הפסדים, 2 תיקו.
  • מדליות אולימפיות: 7 זהב, 1 כסף, 1 ארד.
  • מדליות באליפות העולם: 22 זהב, 8 כסף, 4 ארד. (הערה: עד 1968 הטורניר האולימפי נחשב רשמית גם לאליפות העולם לאותה שנה).
  • מדליות בגביע קנדה: 1 זהב, 1 כסף, 1 ארד.

שיאים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיאן ההופעות: אלכסנדר מאלצב, 321.
  • מלך השערים: אלכסנדר מאלצב, 213.
  • מלך הנקודות (שערים + אסיסטים): סרגיי מקארוב, 248 (ייתכן שהשיא שייך לאלכסנדר מאלצב, אך אין סטטיסטיקה מדויקת על מספר האסיסטים שלו).