פילדלפיה פליירס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פילדלפיה פליירס
PhiladelphiaFlyers.png
Heb-PHI.PNG

מדים (בית, חוץ, חלופיים)
מידע כללי
אולם ביתי
Wells Fargo Center.jpg
וולס פארגו סנטר
(19,537 מושבים)
Flag of the United States.svg פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
שנת ייסוד 1967
ליגה NHL
חטיבה מזרחית
בית מטרופוליטני
היסטוריה פילדלפיה פליירס (1967 - ההווה)
בעלים "קומקאסט-ספקטקור"
מאמן Flag of Canada.svg קרייג ברובי
תארים
אליפויות NHL‏ (2)
1974, 1975
אליפויות חטיבתיות (8)
1975, 1976, 1977, 1980, 1985, 1987, 1997, 2010
http://flyers.nhl.com

פילדלפיה פליירס (באנגלית: Philadelphia Flyers) היא קבוצת הוקי קרח מקצוענית מפילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית, המשחקת בליגת ה-NHL בה היא חברה בבית המטרופוליטני שבחטיבה המזרחית.

הקבוצה נוסדה ב-1967 כחלק מההתרחבות הגדולה של ה-NHL שהכפילה את גודל הליגה מ-6 ל-12 קבוצות.

הפליירס זכו פעמיים בגביע סטנלי, בשתי עונות רצופות - 1974 ו-1975. בכך היו הפליירס לקבוצה הראשונה מבין קבוצות ההתרחבות של 1967 שזכתה בגביע סטנלי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"ספקטרום" היה ביתם של הפליירס מאז היווסדם ועד 1996. האולם נסגר ב-2009 ונהרס ב-2011

1967 - 1972: שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילדלפיה פליירס קיבלה זכיון מה-NHL ב-1966 וקמה ב-1967 כחלק מההתרחבות שסיימה את תקופת "שש המקוריות", שנמשכה 25 שנה. בין היזמים שמאחורי הקמת הקבוצה היו ג'רי וולמן, הבעלים של קבוצת הפוטבול פילדלפיה איגלס, וסגן נשיא האיגלס אד סניידר. שם הקבוצה נבחר מתוך שמות שהציעו אוהדים בתחרות שיזמו מקימי הקבוצה. אולם חדש נבנה עבור הקבוצה, ה"ספקטרום", ושימש גם את קבוצת ה-NBA פילדלפיה 76'.

כדי לבנות לעצמה סגל שחקנים להתחיל איתו את דרכה ב-NHL, רכשה הקבוצה החדשה את "קוויבק אייסס" (Aces), ששיחקה בליגה משנית. לאון רושפור, שהגיע ממונטריאול קנדיאנס, היה המבקיע המוביל של הקבוצה בשנותיה הראשונות, אד ון אימפ היה כוכב ההגנה, ובשער הצטיין ברני פראן. כיוון שהפליירס שובצו בבית המערבי הקל יותר, יחד עם שאר קבוצות ההתרחבות, הם הצליחו להגיע לפלייאוף למרות שהפסידו יותר משחקים משניצחו. בחלק מעונתם הראשונה, 1968, נאלצו הפליירס לשחק מחוץ לביתם עקב נזק שגרמה סופה קשה לגג של ה"ספקטרום", ולאחר נדידה בין מספר אולמות הגיעה עד האולם של הקבוצה-הבת שלה בקוויבק. הפליירס חזרו ל"ספקטרום" לקראת הפלייאוף לאחר שהנזק תוקן, ונוצחו בשבעה משחקים בסיבוב הראשון על ידי סנט לואיס בלוז. הסיפור חזר על עצמו בעונת 1969 - עלייה לפלייאוף למרות עונה רגילה במאזן שלילי והדחה בסיבוב הראשון על ידי הבלוז.

בעלי הקבוצה והצוות המקצועי שלה הבינו שיש צורך בשחקנים פיזיים יותר מאלה שהרכיבו את הסגל בעונות הראשונות, ובדראפט של 1969 בחרו הפליירס בבחירה הראשונה שלהם את בובי קלארק, חלוץ מרכזי צעיר וקשוח שהפליירס החליטו להמר עליו למרות שהיה חולה סוכרת. באותו דראפט נבחר מגן שלא בחל בקטטות ועבירות, דייב שולץ.

ההימור על קלארק התברר כמוצלח כשהוא התגלה מיד כשחקן הטוב ביותר בקבוצה, וכבר בעונת הרוקי שלו הוא זומן למשחק האול-סטאר של ה-NHL. למרות הצטיינותו, הקבוצה החמיצה את הפלייאוף לראשונה מאז היווסדה.

הקבוצה חזרה לפלייאוף ב-1971, אך שוב נוצחה בסיבוב הראשון - הפעם על ידי שיקגו בלאקהוקס.

לקראת עונת 1972 שוב הימרו הפליירס, הפעם בעמדת המאמן, על פרד שרו שהגיע מהליגות המשניות. באותה עונה היה קלארק השחקן הראשון בהיסטוריה של הקבוצה שזכה בפרס ב-NHL - גביע ביל מאסטרסון, על התמדה ונחישות, בשל משחקו למרות מחלת הסכרת שלו, אך הקבוצה נכשלה שוב בהגעה לפלייאוף.

1973 - 1978: "בריוני רחוב ברוד" ושני גביעים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרד שרו, מאמן פילדלפיה פליירס בתקופת "בריוני רחוב ברוד", בתמונה מימיו כשחקן בניו יורק ריינג'רס

בעונת 1973 החל המהפך בפליירס, שהפכה מקבוצה שנחשבה לרכה לאחת הקבוצות הקשוחות בתולדות הליגה. במהלך אותה עונה נטבע הכינוי שדבק בה לאורך מרבית שנות ה-70, כאשר בעקבות ניצחון על אטלנטה פליימס במשחק מרובה עבירות וקטטות, כינה העיתון "פילדלפיה בולטין" את הפליירס "בריוני רחוב ברוד" (Broad Street Bullies, על-שם רחוב ברוד בו ניצב ה"ספקטרום").

ריק מקליש היה באותה עונה לחלוץ הראשון בתולדות הפליירס שכובש למעלה מ-50 שערים בעונה. הפליירס סיימו את העונה הרגילה בפעם הראשונה עם מאזן חיובי, וגם ניצחו בפעם הראשונה סדרת פלייאוף - מול מינסוטה נורת'סטארס. הסיבוב השני נשרו מול מונטריאול קנדיאנס, אולם שמם כ"בריוני רחוב ברוד" כבר הלך לפניהם. בובי קלארק זכה בגביע הארט כ-MVP של העונה.

ברני פראן, שהיה השוער של הקבוצה בשנים הראשונות, חזר לקבוצה אחרי שלוש שנים לקראת עונת 1974. הפליירס המשיכו במשחקם הקשוח - דייב שולץ צבר באותה עונה מספר שיא של 348 דקות עונש על עבירות - והפליירס סיימו את העונה הרגילה במאזן מצוין של 50 ניצחונון לעומת 16 הפסדים ו-12 תוצאות תיקו. פראן הפך לאחד השוערים הטובים בליגה, וזכה בסיום העונה ב-גביע וזינה - גביע שוער העונה ב-NHL, במשותף עם טוני אספוזיטו משיקגו בלאקהוקס.

בסיבוב הראשון בפלייאוף הדיחו הפליירס את אטלנטה פליימס בקלות, ועלו לחצי הגמר מול ניו יורק ריינג'רס. כל קבוצה ניצחה את משחקיה הביתיים, אבל לפליירס היה יתרון ביתיות והם עלו לסדרת גמר גביע סטנלי לראשונה בתולדותיהם אחרי ניצחון ביתי במשחק השביעי.

בסדרת הגמר חיכתה להם אחת הקבוצות הטובות בליגה באותו עשור - בוסטון ברואינס, עם המגן הכוכב שלה בובי אור. לברואינס היה יתרון ביתיות והם ניצחו במשחק הראשון, אך שער של בובי קלארק בהארכה הביא לפליירס ניצחון במשחק השני והעביר את יתרון הביתיות אליהם - יתרון אותו הם ניצלו כדי לנצח את הסדרה בשישה משחקים ולזכות בגביע סטנלי. זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה מההתרחבות של 1967 זכתה בגביע סטנלי. ברני פראן צירף את גביע קון סמיית' - גביע ה-MVP של הפלייאוף - לגביע וזינה בו זכה.

עונת 1975 הייתה העתק כמעט מדויק של העונה הקודמת. הפליירס הגבירו עוד יותר את המשחק הקשוח שלהם, דייב שולץ שבר את שיאו הקודם וצבר 472 דקות עונש, ופליירס סיימו את העונה הרגילה עם 51 ניצחונות מול 18 הפסדים ו-11 תיקו - המאזן הטוב ביותר בליגה.

בפלייאוף קיבלו הפליירס מעבר חופשי לסיבוב השני, שם הביסו בקלות את טורונטו מייפל ליפס. בחצי הגמר מול ניו יורק איילנדרס ניצחו הפליירס את שלושת המשחקים הראשונים ונראו בדרך הבטוחה לגמר גביע סטנלי, אך האיילנדרס ניצחו את שלושת המשחקים הבאים וכפו על הפליירס למשחק שביעי ומכריע. הפליירס ניצחו בו ועלו לסדרת הגמר.

בסידרת הגמר פגשו הפליירס את באפלו סייברס. הפליירס ניצחו את הסדרה בשישה משחקים וזכו בגביע סטנלי בפעם השנייה ברציפות. גם השוער ברני פראן שמר על תאריו האישיים כשזכה שוב בגביע וזינה ובגביע קון סמיית'.

ב-11 בינואר 1976 עשו הפליירס היסטוריה כשפגשו ב"ספקטרום" את צסק"א מוסקבה שנחשבה לקבוצה הטובה ביותר בהוקי קרח הבינלאומי. צסק"א קיימה אז מסע משחקי ראווה בצפון אמריקה מול קבוצות NHL והוכיחה שהיא יכולה לעמוד מולם ומעבר לכך: ל"ספקטרום" היא הגיעה בלתי מנוצחת, עם שני ניצחונות ותיקו אחד. זה היה גם מפגש חוזר בין בובי קלארק והכוכב הסובייטי ולרי חרלמוב; ב-1972, במשחק השישי ב"סדרת הפסגה" בין קנדה וברית המועצות, פצע קלארק את חרלמוב בקרסולו במכוון.

גם על צסק"א הפעילו הפליירס את אופי משחקם, עד כדי כך שהסובייטים עזבו את הקרח באמצע המשחק במחאה על עבירה קשה של אד ון אימפ על חרלמוב. לבסוף חזרו הסובייטים אל הקרח, והפליירס ניצחו 4:1 - ההפסד היחיד של צסק"א במסע המשחקים.

הפליירס הראו באותה עונה, פרט לקשיחות ההגנתית, גם יכולת יוצאת דופן של קו ההתקפה הראשון שלהם. רג'י ליץ', חלוץ ימני שהצטרף בעונה הקודמת, כבש 60 שערים; חברו לקו ההתקפה, החלוץ השמאלי ביל בארבר, כבש 50. ובמרכז הקו, בין שניהם, היה שוב בובי קלארק, שסיים עם 119 נקודות - 30 שערים ו-89 אסיסטים - וזכה שוב בגביע הארט ובתואר ה-MVP של העונה. הפליירס ניצחו בפלייאוף את טורונטו מייפל ליפס ובוסטון ברואינס, ועלו לסדרת גמר גביע סטנלי בפעם השלישית ברציפות. הפעם כשלו הפליירס, כאשר ללא ברני פראן הפצוע הובסו על ידי מונטריאול קנדיאנס, שמנעו מהפליירס גביע שלישי ברציפות וזכו בגביע ראשון מתוך חמישה רצופים משלהם. למרות ההפסד זכה רג'י ליץ' בגביע קון סמיית' כ-MVP של הפלייאוף.

בשנתיים הבאות נראה היה שהקסם של "בריוני רחוב ברוד" דועך. ב-1977 ו-1978 הודחו הפליירס בחצי הגמר (בשתי הפעמים על ידי בוסטון ברואינס), ובסיום עונת 1978 הודיע המאמן המצליח פרד שרו על עזיבתו לניו יורק ריינג'רס. עזיבתו של שרו סימלה את סיומו של עידן "בריוני רחוב ברוד".

1979 - 1984: סוף עידן בובי קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב מקאמון, שאימן את קבוצה-בת של הפליירס בליגה משנית, מונה לתפקיד המאמן במקום שרו לפני עונת 1979, אולם פוטר במהלך העונה ובמקומו מונה פאט קווין שהיה עוזרו של שרו.

מכה קשה ספגה הקבוצה כאשר השוער המצטיין ברני פראן ספג פציעה בעינו ונאלץ לפרוש ממשחק. במשחק מול ניו יורק ריינג'רס פגע מקל הוקי בפניו של פראן, חדר לעינו דרך מסכת ההגנה וגרם לה פציעה שפגעה קשות בראייתו. בעקבות הפציעה עברו יותר ויותר שחקנים ושוערים לחבישה של קסדה מלאה עם כלוב הגנה לפנים, ועד מהרה התקבל ב-NHL חוק המחייב חבישת קסדה. פראן נשאר בקבוצה כמאמן שוערים.

למרות חילופי המעמנים ופציעתו של פראן עלו הפליירס שוב לפלייאוף, עברו סיבוב אחד נגד ונקובר קנאקס, והודחו בסיבוב השני מול ניו יורק ריינג'רס ומול המאמן שעזב, פרד שרו.

בעונת 1980 מונה בובי קלארק לעוזר מאמן בנוסף להיותו שחקן, כאשר תפקיד הקפטן ניטל ממנו. המהלך לא היה לרוחו של קלארק למרות שקיבל אותו לבסוף. הפליירס החלו את העונה ברצף של 35 משחקים ללא הפסד (25 ניצחונות ו-10 תיקו) במה שנודע בפשטות בשם "הרצף" (The Streak), שיא של הליגות המקצועניות העיקריות של צפון אמריקה שמחזיק מעמד עד היום. התחלת העונה המצוינת הביאה אותם לסיומה עם המאזן הטוב בליגה.

בסיבוב הראשון בפלייאוף ניצחו הפליירס בקלות את אדמונטון אוילרס שהצטרפה ל-NHL באותה עונה מהליגה המתחרה שנסגרה, ה-WHA. בסיבוב השני השיגו ניצחון על ניו יורק ריינג'רס, שוב מול מאמנם לשעבר פרד שרו. עם ניצחון על מינסוטה נורת'סטארס עלו הפליירס לגמר גביע סטנלי בפעם הרביעית בתולדותיהם, אולם שם כשלו מול ניו יורק איילנדרס במה שהפך לראשון מבין ארבעה גביעים רצופים של האיילנדרס.

לאחר ההפסד בסדרת הגמר של 1980 חל מהפך בסגל הקבוצה. כוכבים וותיקים שהיו בין השרידים האחרונים לתקופת "בריוני רחוב ברוד" כמו רג'י ליץ' וריק מקליש, עזבו. את מקומם תפס דור חדש של שחקנים, כשעל עמדת השוער השתלט השבדי פר לינדברג; בראיין פרופ, דייב פולן וטים קר הצטיינו בהתקפה, ובהגנה כיכב מרק האו, בנו של כוכב שנות ה-60 גורדי האו. מרק האו הפך למעוז ההגנה של הפליירס לאורך שנות ה-80.

בין 1981 ל-1984 המשיכו הפליירס להגיע בקביעות לפלייאוף, אולם נשרו בסיבובים הראשונים. לאחר עונת 1984 תם עידן בקבוצה, כאשר בובי קלארק הודיע על פרישתו ממשחק. קלארק מונה עם פרישתו לג'נרל מנג'ר הקבוצה.

1985 - 1989: קרוב אך לא מספיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייק קינן מונה למאמן הקבוצה לקראת עונת 1985. קינן הוביל את הפליירס לעונה מצוינת, כאשר השוער לינדברג נבחר לשוער העונה וזכה בגביע וזינה, והקבוצה סיימה את העונה הרגילה עם שיא מועדון של 53 ניצחונות. בפלייאוף ניצחו הפליירס את ניו יורק רייגנ'רס, ניו יורק איילנדרס וקוויבק נורדיקס ועלו שוב לסדרת גמר גביע סטנלי. אולם שוב כשלו הפליירס בגמר, הפעם מול האלופה שהגנה על תוארה, אדמונטון אוילרס על שלל כוכביה ובראשם וויין גרצקי.

עונת 1986 החלה בטרגדיה כאשר פר לינדברג נפצע אנושות בתאונת דרכים כחודש לאחר פתיחתה, ומת מפצעיו ביום המחרת. למרות המכה הקשה הפליירס המשיכו להצטיין. שוער המשנה בוב פרוזה נכנס בהצלחה לנעליו של לינדברג, מרק האו המשיך להיות מעוז ההגנה , טים קר כבש 58 שערים והקבוצה סיימה שוב את העונה הרגילה עם 53 ניצחונות. בפלייאוף כבר לא עמד לפליירס כוחם, והם נוצחו בסיבוב הראשון על ידי ניו יורק ריינג'רס.

לקראת עונת 1987 בחרו הפליירס בדראפט את השוער רון הקסטול, שהתגלה כאחד השוערים הטובים בליגה. כבר בעונתו הראשונה זכה הקסטול בגביע וזינה. הפליירס עברו את שני סיבובי הפלייאוף הראשונים מול ניו יורק ריינג'רס בשישיה משחקים וניו יורק איילנדרס בשבעה, ואז עברו בשישה משחקים את האלופה היוצאת, מונטריאול קנדיאנס, וחזרו לסדרת הגמר על גביע סטנלי. סדרת הגמר הפגישה את הפליירס שוב עם אדמונטון אוילרס. הפליירס חזרו מפיגור 3:1 בסדרה וכפו משחק שביעי ומכריע באדמונטון, אולם שוב ידם של האוילרס הייתה על העליונה בסופו של דבר.

בעונת 1988 עשה רון הקסטול היסטוריה. במשחק מול בוסטון ברואינס, כאשר הברואינס שנמצאו בפיגור הוציאו את שוערם לקראת הסיום והכניסו שחקן שדה נוסף כדי לנסות להשוות, הכה הקסטול את הדיסקית משערו שלו אל תוך השער הריק של הברואינס, ובכך הפך לשוער הראשון שכובש בצורה אקטיבית שער במשחק ב-NHL (בניגוד לקבלת קרדיט על שער עצמי של היריבים). הקסטול חזר על המעשה במשחק פלייאוף מול וושינגטון קפיטלס בעונת 1989 והפך גם לשוער הראשון שכובש שער בפלייאוף. הפלייאוף של 1989 הסתיים עבור הפליירס בגמר החטיבתי, שם נוצחה על ידי מונטריאול קנדיאנס. בסיום המשחק השישי והאחרון של הסדרה תקף הקסטול את מגן מונטריאול כריס צ'ליוס, מעשה שעלה לו ולפליירס ביוקר בעונה שלאחר מכן.

1990 - 1994: שנות השפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 1990 עברה על הפליירס כמעט כולה ללא שוערה רון הקסטול, הן בשל השעייה ארוכה שספג בעקבות תקיפתו את כריס צ'ליוס בסיום הפלייאוף בעונה הקודמת והן בשל סדרת פציעות מהן סבל. דייב פולן, הקפטן והחלוץ המצטיין, הועבר בעסקה לבוסטון בגלל סכסוך עם המאמן החדש דייב הולמגרן. מיד אחריו עזב גם בראיין פרופ. הפליירס החמיצו בסיום העונה את הפלייאוף לראשונה מאז 1972.

הפציעות המשיכו להטריד את הקסטול גם בעונת 1991, הוא שיחק באותה עונה רק 36 משחקים והפליירס שוב החמיצו את הפלייאוף.

לפני עונת 1992 ויתרו הפליירס שוב על הקפטן שלהם, כאשר רון סאטר שמונה במקום פולן הועבר לסנט לואיס בלוז תמורת החלוץ רוד ברינד'אמור. ברינד'אמור היה המבקיע המצטיין של הפליירס באותה עונה, אבל הפליירס המשיכו בשלהם. המאמן הולמגרן פוטר ובמקומו מונה ביל דנין, שבנו קווין היה שחקן בקבוצה.

גם הקפטן שהחליף את סאטר, ריק טוקט, לא החזיק מעמד בקבוצה עוד זמן רב והועבר לפיטסבורג פינגווינס בעסקת ענק שכללה מספר שחקנים, ובתוכה הגיע לפליירס מרק רקי. רקי הצטיין במשחקים המעטים שהספיק לשחק בקבוצה באותה עונה, אולם הפליירס החמיצו את הפלייאוף זו העונה השלישית ברציפות.

בקיץ של אותה שנה שמה הקבוצה עין על הנבחר מספר 1 בדראפט, אריק לינדרוס, חלוץ שנבחר על ידי קוויבק נורדיקס. הפליירס היו מוכנים להקריב הרבה כדי לקבל את לינדרוס, והעסקה אכן יצאה לפועל - לינדרוס הגיע לפליירס תמורת חמישה שחקנים (ביניהם רון הקסטול), בתוספת הבחירה הראשונה של הפליירס באותה שנה (החלוץ השבדי פטר פורשברג, שהתגלה ככוכב גדול) ובחירת דראפט עתידית נוספת.

לינדרוס ורקי התגלו כשילוב מוצלח. רקי סיים את עונת 1993 עם 123 נקודות - שיא מועדון - ולינדרוס כבש 41 שערים. למרות סיום חזק לעונה הרגילה, שוב החמיצו הפליירס את הפלייאוף. בובי קלארק, שחזר שנה קודם לכן למערכת כסגן נשיא הקבוצה, עזב לקבוצת ההתרחבות פלורידה פנתרס.

ב-1994 עם מאמן חדש - טרי סימפסון - המשיכה התקפת הפליירס להצטיין. רקי צבר 107 נקודות ולינדרוס 97 (מהן 44 שערים). הרוקי השבדי מיקאל רנברג הוסיף 82 נקודות - שיא מועדון עבור רוקי - ולמרות זאת, גם באותה עונה החמיצו הפליירס את העלייה לפלייאוף, זו השנה החמישית ברציפות.

1995 - 2000: עידן אריק לינדרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובי קלארק חזר להנהלת הקבוצה לקראת עונת 1995 והבין את הצורך של הקבוצה בחיזוק ההגנה שלה על חשבון התפוקה התקפית. קלארק החזיר לקבוצה את השוער רון הקסטול, שיחרר מהקבוצה את מרק רקי למרות יכולת ההבקעה שלו והביא במקומו שחקנים קשוחים יותר - המגן אריק דז'ארדן והחלוץ ג'ון לקלייר. קו ההתקפה של לקלייר, לינדרוס ורנברג היה מוכשר וקשוח גם יחד. לינדרוס נבחר ל-MVP של העונה וזכה בגביע הארט, ובצורת הפלייאוף נפסקה כאשר הפליירס עלו לפלייאוף כאלופי הבית האטלנטי ומדורגים 2 בחטיבה המזרחית. את שני הסיבובים הראשונים עברו הפליירס בקלות מול באפלו סייברס וניו יורק ריינג'רס, אך בגמר החטיבה המזרחית נוצחו על ידי ניו ג'רזי דווילס.

ב-1996 עבר לינדרוס את 100 הנקודות בפעם הראשונה, לקלייר כבש 51 שערים, והפליירס שוב זכו באליפות הבית האטלנטי ועלו לפלייאוף - הפעם כמדורגים 1 במזרח. הם עברו בסיבוב הראשון את טמפה ביי לייטנינג, אך הופתעו בשני על ידי פלורידה פנתרס. סדרת הפלייאוף מול הפנתרס הייתה סדרת המשחקים האחרונה של הפליירס ב"ספקטרום" המיתולוגי; את עונת 1997 פתחו הפליירס באולם חדש, "קורסטייטס סנטר" (כיום וולס פארגו סנטר), שנבנה באותו מתחם בו שכן גם ה"ספקטרום" ברחוב ברוד.

העונה הראשונה באולם החדש הייתה מוצלחת למרות פציעה של אריק לינדרוס שבגללה נעדר מ-30 משחקים. ג'ון לקלייר כבש 50 שערים והפליירס עברו בפלייאוף את פיטסבורג פינגווינס, באפלו סייברס וניו יורק ריינג'רס, ועלו לסדרת גמר גביע סטנלי לראשונה מאז 1987, אולם בסדרת הגמר הובסה הקבוצה על ידי דטרויט רד וינגס בלא שניצחה ולו משחק אחד. אמירה של המאמן טרי מארי על חוסר יכולתם של חניכיו לעמוד בלחץ עלתה לו במשרתו, והוא פוטר בסוף העונה.

את מארי החליף בעמדת המאמן וויין קשמן שהיה אחד מכוכבי בוסטון ברואינס של שנות ה-70, אך התחלת לא טובה לעונת 1998 הביאה להחלפתו ברוג'ר נילסון. נילסון היה מאמן חדשן ורב פעלים - בין השאר נודע כמאמן הראשון שהשתמש בוידאו כדי לנתח את יריבותיו לפני משחקים. תוך כדי קריירת האימון שלו הוא קיים מחנות הוקי קרח בכל העולם (כולל מחנה שנתי בישראל).

ג'ון לקלייר הפגין שוב יכולת הבקעה מרשימה עם 51 שערים, אולם הפליירס הפגינו יכולת הגנתית ירודה ונוצחו בסיבוב הראשון של הפלייאוף על ידי באפלו סייברס.

בשתי העונות הבאות נחתה סדרת מכות על הפליירס. לקראת סוף העונה הרגילה של 1999 סבל אריק לינדרוס מפציעה שהעמידה אותו בשלב מסוים בסכנת חיים, והתברר שאחת מריאותיו התמוטטה. לינדרוס שרד, אולם לא שיחק עוד באותה עונה. עם שוער חדש בשער, ג'ון ונביסברוק שהגיע מפלורידה פנתרס, ועם מרק רקי שהוחזר לקבוצה בבהילות כדי למלא את מקומו של לינדרוס, נוצחו הפליירס בסיבוב הראשון בפלייאוף על ידי טורונטו מייפל ליפס.

המכות המשיכו ליפול על הקבוצה כאשר בפגרה שלפני עונת 2000 נהרג דמיטרי טרטישני, שחקן רוסי צעיר שזה עתה סיים את עונת הרוקי שלו, בתאונת שיט. בהמשך אותה עונה אובחן המאמן רוג'ר נילסון כחולה סרטן ונאלץ לפרוש מאימון. אריק לינדרוס ספג באותה עונה שני זעזועי מוח, וסיים בשלב מוקדם את משחקיו באותה עונה. בעקבות טענותיו שהצוות הרפואי של הקבוצה איחר בדיאגנוזה של מצבו, נלקח ממנו תפקיד הקפטן והועבר לאריק דז'ארדן.

למרות הצרות סיימו הפליירס את העונה הרגילה כראשונים בחטיבה המזרחית, עברו את באפלו בסיבוב הראשון ואת פיטסבורג בסיבוב השני, כשאת אחד המשחקים מכריע חלוץ הרכש קית' פרימו, שמילא את מקומו של לינדרוס, בהארכה החמישית.

בגמר החטיבה המזרחית פגשו הפליירס את ניו ג'רזי דווילס ועלו ליתרון 3:1 בסדרה. ניו ג'רזי הישוו את הסדרה ל-3:3 והסדרה עברה למשחק שביעי ומכריע בפילדלפיה. אריק לינדרוס חזר לאחר היעדרות של שלושה חודשים, אולם ספג זעזוע מוח נוסף במשחק השביעי, והדווילס הפכו את הסדרה וניצחו בה 4:3.

2001 - 2004: שנים של שינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2001 הגיע הסכסוך בין הנהלת הקבוצה לאריק לינדרוס לשיאו, ולינדרוס לא שיחק כלל בעודו מחכה לעסקה שתשלח אותו לקבוצה אחרת - עסקה שלא קרתה. קרייג רמזי, עוזרו של רוג'ר נילסון שהחליף אותו זמנית נשאר לבסוף כמינוי קבוע, אולם באמצע העונה הוחלף על ידי כוכב העבר של הקבוצה מימי "בריוני רחוב ברוד", ביל בארבר. כוכב הקבוצה המפתיע באותה עונה היה השוער רומן צ'כמאנק, רוקי שהגיע מהליגה הצ'כית, והפליירס נשרו בסיבוב הראשון בפלייאוף. בארבר פוטר בסוף העונה על רקע יחסים עכורים עם שחקניו.

עונה לאחר מכן הצליחו הפליירס סוף סוף להעביר את לינדרוס מהקבוצה לניו יורק ריינג'רס, והשחקנים עליהם הסתמך הקו הראשון של הפליירס היו ג'רמי רניק שהגיע בקיץ מפיניקס קויוטיס, ואדם אוטס שהוחתם במהלך העונה מוושינגטון קפיטלס. הפליירס סיימו במקום הראשון בבית האטלנטי, אולם שוב נשרו בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול אוטווה סנטורס.

בעונת 2003, עם מאמן מוכח - קן היצ'קוק שזכה בגביע סטנלי עם דאלאס סטארס ב-1999 - ועם צ'כמאנק ביכולת גבוהה בשער, הגיעו שוב הפליירס לפלייאוף. בסיבוב הראשון הותשו בסדרה של שבעה משחקים מול טורונטו מייפל ליפס, כאשר שלושה מהמשחקים הגיעו לשתי הארכות או יותר, בטרם ניצחו בסדרה ועברו הלאה. בסיבוב השני הודחו שוב על ידי אוטאווה סנטורס, ועם סיום העונה הועבר רומן צ'כמאנק ללוס אנג'לס קינגס.

את מקומו של צ'כמאנק בשער תפס רוברט אסקה, שוער צעיר שהגיע מפיניקס. לאחר שג'רמי רניק וקית' פרימו נפצעו שניהם רכשו הפליירס בבהילות את חלוץ שיקגו בלאקהוקס אלכסיי ז'מנוב. פרימו חזר לקראת הפלייאוף והוביל את הפליירס עד לגמר החטיבה המזרחית על פני ניו ג'רזי וטורונטו, אולם בגמר החטיבתי מול טמפה ביי לייטנינג שוב לא עמד לפליירס כוחם והם הודחו בשבעה משחקים.

2005 - ההווה: עליות ומורדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונת 2005 שבוטלה הגיעו הפליירס לעונת 2006 עם קבוצה חדשה כמעט לגמרי. כוכבים וותיקים כמו רניק, רקי ולקלייר הועברו לקבוצות אחרות, והפליירס הביאו אליהם את פטר פורשברג, השחקן שבחרו בסיבוב הראשון בדראפט 1992 והיה בין אלה שהועברו לקוויבק נורדיקס עבור אריק לינדרוס בשעתו. פורשברג הפך בינתיים לכוכב על במדי הנורדיקס שהפכו בינתיים לקולורדו אוולאנש. בסופו של דבר התייצבה הקבוצה לעונת 2006 לאחר שהחליפה כשני שלישים מהסגל שלה.

פורשברג, עם וותיקי הקבוצה קית' פרימו וסיימון גניה, הובילו את הפליירס למחצית עונה מצוינת עד הפגרה אליה יצאה הליגה בשל אולימפיאדת החורף בטורינו, איטליה. המחצית השנייה של העונה התאפיינה בפציעות רבות - פרימו ספג זעזוע מוח וסיים מוקדם את העונה, ופורשברג נפצע ברגלו במדי נבחרת שבדיה באולימפיאדה - והפליירס הלכו ודעכו, הגיעו בקושי לפלייאוף ונשרו בסיבוב הראשון.

עונת 2007 הייתה הגרועה ביותר בתולדות הקבוצה. פרימו ודז'ארדן פרשו מפעילות עוד לפני תחילתה, ופורשברג, שירש את תפקיד הקפטן מפרימו, המשיך להיות מוטרד מהפציעה שספג באולימפיאדת טורינו ונעדר לסירוגין. הפליירס סיימו את העונה עם מאזן של 22 ניצחונות לעומת 48 הפסדים ו-12 תיקו.

לאחר העונה הקשה ביצעו הפליירס מהפך בסגל לקראת עונת 2008. פטר פורשברג הועבר לנאשוויל תמורת שחקנים ובחירות דראפט, והקבוצה התחזקה בכל חלקיה עם דגש על יכולות הגנתיות. סגנון הקבוצה הזכיר לרבים את תקופת "בריוני רחוב ברוד" - סגנון קשוח ובלתי מתפשר. הפליירס הגיעו לגמר החטיבה המזרחית לראשונה מאז 2004, אולם נוצחו על ידי יריבתם המושבעת פיטסבורג פינגווינס.

בעונת 2009 גילו הפליירס חוסר יציבות, וממש על סף הפלייאוף בעקבות סדרת הפסדים ירדו למקום החמישי במזרח והחמיצו את יתרון הביתיות בפלייאוף. גם הפעם עמדה פיסטבורג בדרכם, כבר בסיבוב הראשון.

בעונת 2010 התחזקו הפליירס במגן הוותיק כריס פרונגר שהגיע מאנהיים דאקס תמורת מחיר כבד בשחקנים ובחירות דראפט. הקבוצה סבלה ממספר שיא של פציעות ארוכות כשהשיא היה פציעה בתקופות חופפות של שני השוערים הראשונים, בראיין בושה וריי אמרי. לשער נכנס השוער השלישי מייקל לייטון, שהפתיע בסדרת משחקים מצוינים בטרם נפצע גם הוא. לא פחות משבעה שוערים שונים שיחקו במדי הפליירס באותה עונה כתוצאה מהפציעות הרבות.

בסדרת הפלייאוף בסיבוב הראשון מול ניו ג'רזי דווילס הפתיעו הפליירס עם ניצחון בחמישה משחקים, אולם הפציעות המשיכו לרדוף אותם - החלוצים ג'ף קרטר וסיימון גניה סבלו משברים בכפות רגליהם, וחלוץ נוסף, איאן לפרייר, ספג פציעה חמורה בפניו מפגיעת דיסקית ההוקי.

בסיבוב השני נקלעו הפליירס לפיגור 3:0 בסדרה מול בוסטון ברואינס. עם השוערים בראיין בושה ומייקל לייטון שהיו שניהם פצועים וחילקו ביניהם את המשחקים, ביצעו הפליירס מהפך כביר והפכו לקבוצה השלישית בלבד בתולדות ה-NHL שמנצחת סדרה למרות פיגור 3:0 בתחילתה. עם לייטון כשיר בשער, ועם קרטר ולפרייר שחזרו, עברו הפליירס גם את מונטריאול קנדיאנס בגמר המזרח ועלו לסדרת גמר גביע סטנלי לראשונה מאז 1997. בסדרת הגמר נוצחו הפליירס על ידי שיקגו בלאקהוקס בשישה משחקים.

עונת 2011 החלה עם מספר שינויי סגל, בראש ובראשונה עזיבתו של סיימון גניה וייצוב עמדת השוער עם רכש של סרגיי בוברובסקי מקבוצת מטאלורג נובוקוזנצק מה-KHL. הפליירס הובילו את החטיבה המזרחית במשך רוב העונה, אולם פציעה של כריס פרונגר בפברואר סיימה מוקדם מהצפוי את העונה הרגילה שלו. הפליירס הידרדרו ואיבדו את ראשות החטיבה, אם כי לאחר קרב קשה עם פיטסבורג פינגווינס הצליחו לזכות באליפות הבית האטלנטי ועלו לפלייאוף כמדורגים 2 במזרח.

עמדת השוער שהתייצבה במהלך העונה סבלה שוב מזעזועים בפלייאוף, כאשר שלושה שוערים שונים - בוברובסקי, בושה ולייטון - שיחקו בסדרת הסיבוב הראשון מול באפלו סייברס. הפליירס נזקקו לשבעה משחקים מלאים בטרם עברו לסיבוב השני, שוב מול בוסטון ברואינס. הברואינס שוב עלו ליתרון 3:0 בסדרה, אולם הפעם לא נצליחו הפליירס לבצע מהפך, הובסו גם במשחק הרביעי והודחו.

לאחר סיום העונה שינתה הקבוצה את פניה, כאשר שניים משחקניה החשובים ביותר - הקפטן מייק ריצ'רדס והחלוץ המרכזי ג'ף קרטר - נשלחו בשתי עסקאות שונות ללוס אנג'לס קינגס וקולומבוס בלו ג'אקטס בהתאמה, עבור שחקנים צעירים ובחירות דראפט עתידיות. נסיון נוסף לייצוב עמדת השוער הגיע עם החתמתו של אחד השוערים הטובים בליגה, איליה בריזגלוב שהגיע מפיניקס קויוטיס. ההחתמה המשמעותית ביותר של הקבוצה, עם זאת, הייתה של החלוץ הצ'כי הוותיק יארומיר יאגר, שחזר ל-NHL אחרי 3 עונות ב-KHL.

עם קבוצה צעירה, מחוזקת בנסיונם של פרונגר ויאגר, התייצבו הפליירס לעונת 2011/12. פרונגר נפצע וסיים את חלקו כבר בתחילת העונה, ובריזגלוב גילה חוסר יציבות בעמדת השוער ולעתים איבד את מקומו לבוברובסקי. עם זאת, למרות הוויתור על ריצ'רדס וקרטר, החלק ההתקפי היה מוצלח יותר. קלוד ז'ירו התעלה על כולם וסיים את העונה עם 93 נקודות, להן הוסיף 17 נקודות בפלייאוף. הפליירס הדיחו בסיבוב הראשון את יריבתם המושבעת, פיטסבורג פינגווינס, אולם הודחו בסיבוב השני על ידי ניו ג'רזי דווילס. בסיום העונה עזב יאגר את הקבוצה וחתם בדאלאס סטארס.

עונת 2012/13, שקוצרה בשל סכסוך עבודה בין ה-NHL ואיגוד השחקנים, הייתה רעה לקבוצה שהחמיצה את הפלייאוף לראשונה מאז 2006/07. עונה אחת לאחר מכן חזרה הקבוצה לפלייאוף, ונוצחה במשחק שביעי ומכריע על ידי ניו יורק ריינג'רס בסיבוב הראשון.

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפליירס יש יריבות מסורתית עם הקבוצות מאזור ניו יורק, ובעיקר עם ניו יורק ריינג'רס וניו ג'רזי דווילס בעקבות סדרה של סדרות פלייאוף מול השתיים, בתוספת מספר משחקי עונה רגילה שהגיעו לקטטות מרובות.

יריבות מסורתית אחרת היא עם פיטסבורג פינגווינס, נציגת העיר הגדולה השנייה של פנסילבניה שהצטרפה יחד עם הפליירס לליגה בהתרחבות של 1967.

מסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת המפורסמת ביותר של הפליירס היא השמעת השיר "God Bless America" בביצועה של קייט סמית, במקום ההמנון האמריקאי בחלק מהמשחקים. המסורת החלה ב-1974, עונה שבסיומה זכו הפליירס בגביע סטנלי בפעם הראשונה, ונחשבה מאז סימן למזל. קייט סמית עצמה שרה את השיר בביצוע חי ב"ספקטרום" במספר מקרים, כאשר הפעם הראשונה הייתה במשחק השישי של סדרת גמר גביע סטנלי ב-1974 - המשחק בסיומו זכו הפליירס בגביע.

כיום מושר השיר על ידי הזמרת לורן הארט בדואט עם הביצוע המקורי המוקלט של קייט סמית.

סגל שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוד ז'ירו, קפטן הפליירס

נכון ל-25 באוקטובר 2014

מס' עמדה שם
5 Flag of Canada.svg מגן בריידון קוברן
8 Flag of Sweden.svg מגן ניקלאס גרוסמן
10 Flag of Canada.svg חלוץ מרכזי בריידן שן
12 Flag of Austria.svg חלוץ שמאלי מיכאל ראפל
14 Flag of the United States.svg חלוץ מרכזי שון קוטורייה
15 Flag of Canada.svg מגן מייקל דל זוטו
17 Flag of Canada.svg חלוץ ימני ויין סימונדס (קפטן חלופי)
18 Flag of the United States.svg חלוץ מרכזי אר. ג'יי. אמברגר
20 Flag of Canada.svg מגן כריס פרונגר
22 Flag of Canada.svg מגן לוק שן
24 Flag of Canada.svg חלוץ ימני מאט ריד
28 Flag of Canada.svg חלוץ ימני קלוד ז'ירו (קפטן)
מס' עמדה שם
29 Flag of Canada.svg שוער ריי אמרי
32 Civil Ensign of Switzerland.svg מגן מרק שטרייט (קפטן חלופי)
35 Flag of Canada.svg שוער סטיב מייסון
36 Flag of Canada.svg חלוץ מרכזי זאק רינלדו
40 Flag of Canada.svg חלוץ מרכזי ונסן לקבלייה
41 Flag of Canada.svg חלוץ מרכזי בלייק ג'ונס
42 Flag of Canada.svg חלוץ ימני ג'ייסון אייקסון
47 Flag of Canada.svg מגן אנדרו מקדונלד
55 Flag of Canada.svg מגן ניק שולץ
76 Flag of the United States.svg חלוץ מרכזי כריס ואנדוולדי
78 Flag of France.svg חלוץ שמאלי פייר-אדואר בלמאר
93 Flag of the Czech Republic.svg חלוץ ימני יקוב ווראצ'ק

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פילדלפיה פליירס בוויקישיתוף