מרי ויטון קלקינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרי ויטון קלקינס
Mary Whiton Calkins
לידה 30 במרץ 1863
הרטפורד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בפברואר 1930 (בגיל 66)
ניוטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה, פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים מסצ'וסטס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות מכללת ולסלי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרי ויטון קלקינס (באנגלית: Mary Whiton Calkins ‏; 30 במרץ 1863 – 26 בפברואר 1930) הייתה פילוסופית ופסיכולוגית אמריקאית[1]. קלקינס הייתה האישה הראשונה שהפכה לנשיאת האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרי ויטון קלקינס נולדה בהרטפורד, קונטיקט[2]; היא הייתה הגדולה מבין חמישה ילדים[3]. הוריה היו וולקוט (Wolcott) ושרלוט (Charlotte) וויטון קלקינס; קלקינס באה ממשפחה מאוד מאוחדת והיו שאמרו שחייה האישיים סבבו סביבם[2]. היא עברה לניוטון, מסצ'וסטס בשנת 1880 עם משפחתה, עקב עבודה חדשה של אביה, ושם חיה כל חייה; כמו כן, שם היא החלה את לימודיה[3]. וולקוט, אביה, לקח תפקיד פעיל בהשגחה על חינוך הילדים וכשקלקינס סיימה את בית הספר התיכון, הוא תכנן את לימודיה כך שהיא תוכל להירשם ללימודים בקולג'[2]. בשנת 1882, קלקינס נכנסה למכללת סמית' כתלמידת שנה שנייה (sophomore)[3]; היא למדה במהלך שנה זו, אך במהלך שנת 1883, עקב מותה של אחותה, היא עברה ללמוד בעצמה מחוץ לקולג'[3]. במהלך שנה זו, היא לקחה שיעורים פרטיים ביוונית ואף לימדה את אחיה יוונית[2]. לאחר מכן, היא חזרה ללימודיה בקולג' בשנת 1884 וסיימה אותם עם דגש על פילוסופיה ולימודים קלאסיים[3].

לאחר סיום לימודיה, קלקינס ומשפחתה נסעו לטיול בן 18 חודשים לאירופה, שם קלקינס ניצלה את ההזדמנות וחקרה את לייפציג, איטליה ויוון. היא גם למדה את יוון המודרנית והקדומה[2]. כשהיא חזרה למסצ'וסטס, אביה קבע ריאיון עם הנשיא של מכללת ולסלי – קולג' של נשים – עבור עבודת הדרכה במחלקה ללימודי יוון[3]. קלקינס עברה כמדריכה ולבסוף כמרצה במחלקה ללימודי יוון במשך 3 שנים[2]. פרופסור במחלקה לפילוסופיה הבחין בכישורי ההוראה המצוינים של קלקינס והציע לה תפקיד ללימוד פסיכולוגיה, תחום שהיה חדש בתוכנית הלימודים במחלקה לפילוסופיה[2]. קלקינס קיבלה את ההצעה עם האפשרות שתוכל ללמוד פסיכולוגיה במשך שנה אחת[4].

בתקופתה של קלקינס נשים החלו לזכות בהזדמנויות חדשות, כמו ללמוד וללמד, מה שנאסר עליהן קודם לכן. למרות זאת, עדיין, היא נתקלה בהתנגדות ובאי-שוויון במהלך הקריירה שלה. לא היו הרבה אפשרויות לנשים שרצו תואר בפסיכולוגיה. קלקינס בחנה תוכניות לפסיכולוגיה בכמה אוניברסיטאות, כמו אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קלארק ואוניברסיטת הרווארד[2], אך היא רצתה ללמוד בסביבה עם מעבדות, ולכן האופציות היחידות לכך היו אוניברסיטת קלארק ואוניברסיטת הרווארד[2]; ככל הנראה, עקב הקרבה לביתה בניוטון, היא רצתה להתקבל להארוורד[2]. עם זאת, הארוורד לא נתנה לנשים ללמוד במוסדה. בעקבות כך, אביה ונשיא הקולג' ולסלי שלחו מכתבים לאוניברסיטת הרווארד בבקשה שתתקבל. כך, אף על פי שהארוורד לא קיבלה את קלקינס כסטודנטית, היא נתנה לה רשות להקשיב בהרצאות. כך, קלקינס החליטה לקחת שיעורים בהארוורד שנלמדו על ידי הפילוסוף ג'וסיה רויס[5]; רויס השפיע על קלקינס לקחת שיעורים רגילים בהארוורד, שנלמדו על ידי הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס, יחד עם גברים, אף על פי שנשיא הארוורד, צ'ארלס ויליאם אליוט (אנ') התנגד ללימוד של נשים וגברים באותו חדר[5]. בעקבות לחץ מצד ג'יימס ורויס, ועתירה מאביה של קלקינס, אליוט אפשר לקלקינס ללמוד בשיעורים רגילים, בתנאי שלא תירשם כסטודנטית במוסדו[5].

קריירה בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלקינס החלה את המחקר הרציני שלה בפסיכולוגיה תחת ויליאם ג'יימס, זמן קצר לאחר שפורסם ספרו הנודע "עקרונות הפסיכולוגיה" (The Principles of Psychology) בשנת 1890. בביוגרפיה העצמית שלה, היא מתייחסת לחוויותיה מהמחקר איתו: "מה שהרווחתי מהדף הכתוב, ואפילו יותר מהשיחה בארבע עיניים היה, נדמה לי כשאני מסתכלת לאחור, יותר מהכל, היא תחושה חיה של ממשיות / קונקרטיות הפסיכולוגיה ומציאות מידית וסופית של מיינדים של אינדיבידואלים עם המחשבות והרגשות שלהם"[6]. אף על פי שג'אנט מאוד התרשמה מהפילוסופיה של ג'יימס, והוא החל להכניס אותה לתחום הפסיכולוגיה, ג'יימס לא היה מדען, וזה היה יותר תחום העניין שלה[2]. עיסוקו של ג'יימס, בין השאר ברעיון המודעות הנוטה ל"צורה אישית" והרגשות של "ו, אם, אבל", החלו את ההתעניינות הגדולה שלה בעצמי[6]. לאחר ההתמחות עם ג'יימס, ג'אנט עבדה יחד עם אדמונד סנפורד (Edmund Sanford) באוניברסיטת קלארק (Clark University), שלאחר מכן גם סייע לה להקים את המעבדה הראשונה של נשים במכללת ולסלי[5]. סנפורד אימן את קלקינס בפרוצדורות ניסוייות במעבדה, וגם עזר לה ביצירת ובהרכבת כמה כלים מעבדתיים עבור המעבדה לפסיכולוגיה של ולסלי[6].

בשנת 1891, קלקינס חזרה לולסלי כמייסדת תחום הפסיכולוגיה במחלקה לפילוסופיה. מעבדת הנשים שהקימה צברה במהירות פופולריות; הסמינר המחקרי הראשון שלה הכיל יותר מ-50 סטודנטים. ג'אנט החלה לתכנן תוכניות להמשך ההשכלה שלה בפסיכולוגיה. סנפורד ייעץ לה כי מקומות השכלה כמו הופקינס וקלארק (אנ') לא ירצו לקבל נשים כסטודנטיות, בדומה לחוויה שלה בהארוורד, דבר שגרם לה להירתע ממקומות אלו; לכן, הוא גם עודד אותה לחקור תוכניות באירופה; לדוגמה, הוגו מונסטרברג (Hugo Münsterberg) קיבל סטודנטיות למעבדתו שבפרייבורג, גרמניה. לאחר שג'אנט הביעה את רצונה לעבוד יחד עם מונסטרברג לג'יימס, הוא אמר כי בקרוב מונסטרברג יבוא לעבוד בהארורד[2].

במהלך שלוש השנים בהם קלקינס עבדה עבדה יחד עם מונסטרברג, מספר מאמרים שלה פורסמו, כולל מחקר שהיא ביצעה עם סנפורד על חלומות והמאמר הראשון שלה על אסוציאציות[2]. במהלך הזמן הזה, קלקינס גם חקרה זיכרון, דבר שהוביל אותה להמצאת שיטת האסוציאציות הנכונה (right associates method), שידועה היום כטכניקת זוגות האסוציאציות (paired-associations technique)[6]. קלקינס הסביבה בביוגרפיה העצמית שלה כי "על ידי הצגת סדרת צבעים מזווגים עם מספרים, היא מצאה שמספר שהופיע באופן חוזר יחד עם צבע מסוים, היה יותר סביר כי ייזכר מאשר מספר צבוע היטב או מאשר מספר שזווג אחרון עם צבע, בהופעה מחדש של צבע מסוים"[6].

בביוגרפיה העצמית שלה, היא תיארה את מונסטרברג כ"אדם עם למידה עמוקה, מקוריות גבוהה ורב-גוניות מדהימה". עבודה נוספת איתו כללה את מחקר החלומות שלהם. מונסטרברג החל על ידי אימונה בפרטי ניסויי מעבדה ונתן לה בעיית מחקר שהתבססה על רישום החלומות של שניהם במהלך מספר שבועות. במהלך שבועות אלו, הם העירו את עצמם עם שעונים מעוררים בשעות שונות בלילה, רשמו את חלומותיהם ואז חקרו אותם באופן אינטנסיבי. המסקנה שלהם הייתה שחלומות הם לא יותר מאשר ייצור מחדש של "האנשים, המקומות והאירועים של התפיסה החושית האחרונה"[6].

המחקר שלה על למידת אסוציאציות מזווגות תחת מונסטרברג היוותה את עבודת הדוקטורט שלה שפורסמה בשנת 1896. הארוורד סירבו לאשר את מכתב ההמלצה של המחלקה לפילוסופיה ופסיכולוגיה שיאשר עבורה את תואר הדוקטורט[7]. אליוט האמין מאוד בכך שעל שני המינים ללמוד בנפרד וכן כי, אף על פי שהוא הסכים כי קלקינס תהיה "אורחת", הוא ושאר ההנהלה סירבו להעניק לה את התואר. קלקינס השלימה את שאר הדרישות עבור תואר ה-Ph.D, כולל ביצוע מבחנים ועבודות, וכן כל הפרופסורים בהארוורד המליצו עליה לקבלת התואר. עדיין, רק בגלל המין שלה, היא לא קיבלה את הכבוד של קבלת התואר[2]. ג'יימס היה מודהם מכך ותיאר את הופעתה כ"בדיקה המדוקדקת ביותר עבור Ph.D שהייתה לנו בהארוורד"[8].

עם השלמת לימודיה, היא חזרה לולסלי בשנת 1895 כפרופסור חברה בפסיכולוגיה. שנתיים לאחר מכן היא הפכה לפרופסור לפסיכולוגיה ולפילוסופיה. התוספת הזו אפשרה לה לחזור להרצאות על לימודים קלאסיים ויוונית. העבודה המחקרית שלה המשיכה בזמן זה[9]. בתחילת שנת 1900, קלקינס החלה לפרסם סדרת מאמרים בהם היא תיארה את תחום הפסיכולוגיה כ"מדע העצמי" – זו תהיה הנחת היסוד להתפתחות פסיכולוגיית העצמי[2].

כפי שניתן לראות בכתביה, אף על פי שהיא הייתה מאוד אסירת תודה עבור האינדיבידואלים שקיבלו אותה, היא לא החזיקה טינה עבור אלו שלא. למשל, במקום לבטא בוז כלפי הנהלת הארוורד שלא קיבלה את בקשתה לתואר, היא הביעה את הערכתה להארוורד על כך שאפשרו לה להשתתף בקורסים, לבצע מחקר תחת הפרופסורים שלה ולעבור עם אנשים כמו ג'יימס, סנפורד ומונסטרברג[6]. היא גם ציינה את סיועם של אנשים כמו רוברט מקדוגל (Robert MacDougall) וכמה אחרים נוספים שבילו איתה שנים כמייעצים ואף כחברים[6].

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלקינס פרסמה ארבעה ספרים ויותר ממאה מאמרים במהלך הקריירה שלה, שניהם בתחומים של פסיכולוגיה ופילוסופיה. ספר הלימוד הראשון שלה, "מבוא לפסיכולוגיה" ("An Introduction to Psychology"), פורסם בשנת 1901[2]. לאחר מכן היא פרסמה שני ספרים שביטאו את עמדותיה הפילוסופיות: בשנת 1907 פורסם ספרה "הבעיות הקבועות של הפילוסופיה" ("The Persistent Problems of Philosophy ") ובשנת 1918 פורסם ספרה "האיש הטוב והטוב" ("The Good Man and The Good"). קלקינס הביעה עניין בזיכרון ויותר מאוחר ברעיון העצמי[6]. היא בילתה שנים בניסיון להגדיר את רעיון העצמי, אבל הסיקה כי היא לא תוכל בשום דרך להגדיר אותו. היא טענה כי אף על פי שהעצמי אינו בר הגדרה, הוא "טוטאלי ואחד מהרבה תכונות... תחושה ייחודית שאני זה אני ואתה זה אתה..."[6].

בשנת 1903, קלקינס דורגה במקום ה-12 ברשימה של 50 הפסיכולוגים הכי מובילים[10]. בשנת 1905, היא נבחרה כנשיאת האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ובשנת 1918 כנשיאת איחוד הפילוסופים האמריקאי (APA). היא הייתה האישה הראשונה עם מעמד כזה בקרב שתי החברות. היא זכתה בדוקטור כבוד לספרות בשנת 1909 מאוניברסיטת קולומביה וכן קיבלה דוקטור למשפטים בשנת 1910 ממכללת סמית.[3] היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לחברות כבוד בארגון הפסיכולוגים הבריטי.[10] קלקינס שירתה כחברת פקולטה בקולג' וולסלי במשך 40 שנים עד שפרשה בשנת 1929; היא מתה שנה לאחר מכן, בשנת 1930, לאחר שכתבה 4 ספרים ויותר מ-100 מאמרים בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה. היא הכי ידועה בהישגיה בתחום הפסיכולוגיה ובמאבקיה להישגים. לסיכום, גם לאחר שהארוורד סירבו לה לקבל תואר, קלקינס המשיכה לעבוד ולשאוף לאיכות[3].

ניסיונות לצדק חברתי עבור נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מתרומותיה לתחום הפסיכולוגיה, וויטון קלקינס הייתה תומכת נלהבת של זכויות נשים[4]. קלקינס הייתה סופרג'יסטית – פעילה במלחמה למען זכות הצבעה לנשים[4], וטענה כי במדינה דמוקרטית, שנשלטת על ידי זכות ההצבעה של אזרחיה, ושדוגלת בחינוך נשים, יש הפרדה שמבוססת על הבדלי מין שהיא מלאכותית וחסרת הגיון[2]. קלקינס הייתה פציפיסטית וחברת האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח (American Civil Liberties Union)[4]. בזמן שעבדה בוולסלי בזמן מלחמת העולם הראשונה, קולגה שלה התפטר מפני שהחזיק בהשקפות עולם פציפיסטיות. קלקינס הביעה רצון לפרוש עקב כך שהחזיקה באותן דעות כמו הקולגה שלה, אך פרישתה לא אושרה על ידי נשיא ההנהלה[4].

הדוגמה הכי מוכרת של קלקינס לצדק חברתי לנשים היה הדחייה שלה מקבלת Ph.D ממכללת רדקליף – קולג' יוקרתי של נשים, ששותף עם הארווארד. בשנת 1902, רדקליף הציע קבלת תוארי דוקטור לקלקינס ולשלוש נשים אחרות שסיימו את לימודיהן בהארוורד, אך לא קיבלו ממנו תוארי Ph.D בגלל היותן נשים. שלוש הנשים האחרות הסכימו להצעה וקיבלו את התואר; מונסטרברג דחק בקלקינס לקבל אותו גם, בטענה שתואר Ph.D מרדקליף חשוב כמו תואר Ph.D מהארוורד, אך קלקינס דחתה את הצעת רדקליף במכתב להנהלה בו כתבה כי היא חושבת כעת עוד יותר שיש סיכוי גדול שהתואר מרדקליף ייוחס כמקבילה הפרקטית לתואר מהארוורד ואז עם הצעתו, היא בספק אם קבלת תואר מהארוורד תהיה אי פעם אפשרות פתוחה לנשים. דחייתה של קלקינס הכתה הדים לגבי היושרה והאופי שלה, בסירובה להצדיק הפרדה לא הוגנת בין גברים לנשים המבוססת על מינם[2].

האפליה שהיא חוותה לגבי מינה הודגמה באפיזודות מוקדמות. בביוגרפיה העצמית שלה, קלקינס הזכירה תאריך בו, כחבר הוועד המנהלי של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA), מונסטרברג והסטודנטים שלו, יחד עם קלקינס, נפגשו לארוחת צהריים בוועד של הארווארד. בכניסתם לשם, המלצר מחה וטען כי אסור לנשים לדרוך באולם המרכזי. אף על פי שנראה שלקלקינס היה מאבק ממושך בתחומה, היא ביטאה בביוגרפיה העצמית שלה את תודתה לאנשים שלא הפלו אותה, כמו הגברים שעבדו במעבדתו של מונסטרברג כעוזרי מחקר וכסטודנטים, שתוארו בספרה עם הערכה רבה. היא גם הביעה הכרת תודה למונטרברג שפתח את דלתות מעבדתו עבורה בלי היסוס[6].

לסיכום, קלקינס הייתה האישה הראשונה שהשלימה עבודה, מבחנים ומחקר עבור תואר הדוקטורט ואף על פי שהוא לעולם לא הוענק לה, היא נחשבת האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטורט בפסיכולוגיה. בשנת 1891, 12 שנים לאחר שמעבדת הפסיכולוגיה הראשונה הוקמה על ידי וילהלם וונדט בלייפציג, קלקינס הקימה את מעבדת הפסיכולוגיה הראשונה שהוקמה על ידי נשים וגם את המעבדה הראשונה שהוקמה בקולג' של נשים (וולסלי קולג'). המעבדה תוקצבה ב-200$ בזמן שכל שאר המעבדות תוקצבו ב-800$ או יותר[2]. בזמן שעבדה במעבדה, היא גם לימדה את הקורס "לגשת לפסיכולוגיה מנקודת מבט פיזיולוגית" ("Psychology approached from the physiological standpoint"). כל 50 הסטודנטיות שנרשמו לקורס הונחו במספר תחומים בפסיכולוגיה וערכו ניסויים בנושאים כמו תחושות ואסוציאציות. המעבדה שלה מוקמה ליד מעבדה לפיזיקה; שרפה פרצה מאותה מעבדה ושרפה את המעבדה שלה יחד עם שאר המעבדות. לא היו נפגעים, אך המעבדה הנשית הראשונה לפסיכולוגיה נהרסה. המעבדה נבנתה מחדש ואלינור גמבל (Eleanor Gamble) ניהלה את המעבדה לאחר קלקינס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Furumoto, L. (1979). Mary Whiton Calkins (1863-1930) fourteenth president of the American Psychological Association. Journal of the History of the Behavioral Sciences, 15, 346-356.
  • Furumoto, L. (1980). Mary Whiton Calkins (1863-1930). Psychology of Women Quarterly, 5, 55-68.
  • Furumoto, L. (1991). From "Paired Associates" to a Psychology of Self: The Intellectual Odyssey of Mary Whiton Calkins. In A. Kimble, M. Wertheimer & C. White (Ed.), Portraits of Pioneers in Psychology (pp. 57–72). Washington, DC: American Psychological Association.
  • Scarborough, E. & Furumoto, L. (1987). Untold lives: The first generation of American women psychologists. New York: Columbia University Press.
  • Strunk, O. Jr. (1972). The self-psychology of Mary Whiton Calkins. Journal of the History of the Behavioral Sciences, 8, 196-203.
  • Wentworth, P. A. (1999). The moral of her story: Exploring the philosophical and religious commitments in Mary Whiton Calkins' self-psychology. History of Psychology, 2, 119-131.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרי ויטון קלקינס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Johnson, Deborah, Calkins, Mary Whiton, American National Biography, New york: Oxford University Press, 1999
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Furumoto, Laurel, Mary Whiton Calkins, Psychology of Women Quarterly, 1980, עמ' 55-68 doi: 10.1111/j.1471-6402.1980.tb01033.x
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Jenn Bumb, Mary Whiton Calkins, Women's Intellectual Contribution to the Study of Mind and Society, ‏נדלה ב: 10 ביוני 2019
  4. ^ 1 2 3 4 5 Christopher Green (Producer), Katharine Milar on the first woman president of the APA, Mary Whiton Calkins. [Audio podcast], This week in the history of psychology, ‏נדלה ב: 10 ביוני 2019
  5. ^ 1 2 3 4 Mary Whiton Calkins, 4000 years of women in science, ‏נדלה ב: 10 ביוני 2019
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Calkins, Mary Whiton, A History of Psychology in Autobiography, New York, NY: Clark University Press, 1930, עמ' 31-62
  7. ^ Furumoto, L, Mary Whiton Calkins (1863–1930) fourteenth president of the American Psychological Association, Journal of the History of the Behavioral Sciences 15, 1979, עמ' 346–356 doi: 10.1002/1520-6696(197910)15:4<346::aid-jhbs2300150408>3.0.co;2-z
  8. ^ Hilgard, E. R, Psychology in America: A historical survey, San Diego, CA: Harcourt Brace Jovanovich, 1987
  9. ^ Onderdonk, v., Notable American Women: 1607–1950, 1971
  10. ^ 1 2 Furumoto, L., O'Connell, Agnes N.; Russo, Nancy Felipe (ע), Mary Whiton Calkins, Women in psychology : a bio-bibliographic sourcebook, New York: Greenwood Press, 1990, עמ' 57–59, ISBN 978-0313260919
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מרי ויטון קלקינס".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרי_ויטון_קלקינס&oldid=38539790"