נתן אלבז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נתן אלבז
נתן אלבז.jpg
נולד 17 באוקטובר 1932
י"ז בתשרי ה'תרצ"ג צפרו, מרוקו
עלה לישראל 1949
נהרג 11 בפברואר 1954 ח' באדר א' ה'תשי"ד, ישראל
השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1952 - 1954
דרגה טוראי
תפקידים צבאיים

חייל בחיל הרגלים

עיטורים

עיטור המופת  עיטור המופת

הנצחה

"מחנה נתן"

משמר כבוד בהלווייתו של נתן אלבז

נתן אלבז (17 באוקטובר 1932 - 11 בפברואר 1954, י"ז בתשרי ה'תרצ"ג - ח' באדר א' ה'תשי"ד) היה חייל צה"ל שהקריב את חייו למען חבריו וקיבל על כך את עיטור המופת.

חייו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבז נולד בצפרו שבמרוקו, ובגיל 17 עזב את משפחתו, ועלה לבד לישראל, במסגרת עליית הנוער.

אלבז התגייס לצה"ל בשנת 1952, ושירת כחייל בחטיבת גבעתי. ב-11 בפברואר 1954, קיבל אלבז משימה שגרתית של פירוק רימוני יד. אלבז החל במשימה, כשהוא יושב באוהל. לפתע שמע אלבז קול נקישה, והבין כי נצרתו של אחד הרימונים השתחררה. הוא יצא מהאוהל כשהרימון בידו, וצעק לחבריו שיסתתרו. משהבין שאינו יכול להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, אימץ את הרימון אל חזהו והתרחק מהם בריצה. משהתפוצץ הרימון נהרג ובכך הציל את חיי חבריו.

בעקבות המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מעשהו ניתן לאלבז לאחר מותו צל"ש על ידי הרמטכ"ל משה דיין. ב-1970 הומר הצל"ש לעיטור המופת.

המשורר נתן אלתרמן כתב שיר לזכרו ב"טור השביעי"‏[1]. להלן אחד מבתי השיר:

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִלּוּ
אֲחַזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עַז.
רַצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בַּז.
כֹּה מִהַרְתְּ לָרוּץ שֶׁאֲפִלּוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אֶלְבָּז.

– נתן אלתרמן

מעשהו זה של אלבז הועלה על נס ואלבז הפך לסמל. כך תיאר צבי בר את השפעת האירוע על חיילי גבעתי שהתגייסו איתו: "הסיפור של נתן אלבז ... השפיע עלינו מאוד וטען אותנו מוטיבציה רבה. ראינו בו דמות מופת ובמעשהו מעשה גבורה"‏[2].

על שמו נקראו רחובות בערי ישראל וכן מחנה צבאי ליד באר שבע, "מחנה נתן". משפחתו של אלבז עלתה לישראל בשנת 1962, כשמונה שנים לאחר מותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתן א.על החייל אלבז, דבר, 26 בפברואר 1954
  2. ^ צבי בר, כמו צמח בר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008, עמ' 80