נתן אלתרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נתן אלתרמן בשנת 1952 לערך
Disambig RTL.svg המונח "אלתרמן" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעויות אחרות של המילה, ראו אלתרמן (פירושונים).

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע28 במרץ 1970, כ' באדר ה'תש"ל) היה משורר ומחזאי ישראלי. בעיני רבים היה אלתרמן המוערך ביותר מבין משוררי השירה העברית המודרנית, והשפעתו על זרם שירה זה הייתה ניכרת. אלתרמן זכה בפרס ישראל לספרות בשנת 1968.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן בצעירותו
חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה
יוצרים ואנשי צבא בקפה מאור בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. (מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי (שלישו של יצחק שדה), צילום: בנו רותנברג, ומאוספו של יורם שדה, יפו
עם הסופר יעקב הורוביץ בקפה מאור בתל אביב, ספטמבר 1950. צילם: בנו רותנברג
לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב

נתן אלתרמן נולד בעיר ורשה שבפולין, אז במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית, כבנם הבכור של בלה לבית ליבוביץ, רופאת שיניים ואחותו של שלמה זלמן אריאל, ויצחק אלטרמן, מחלוצי גן הילדים העברי והמנהל הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. ב-1914 עברה משפחתו למוסקבה, ב-1918 נדדה לקייב שבדרום-מערב רוסיה (כיום אוקראינה), וב-1919 ברחה ממנה והתיישבה ב-1920 בעיר קישינב, שם למד נתן במסגרת הגימנסיה העברית "מגן דוד", והחל לכתוב שירים, שפורסמו בעלון הגימנסיה. בשנת 1925, בהיותו בן 15, עלה עם משפחתו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בתל אביב, ואלתרמן למד בגימנסיה הרצליה.

בהיותו בן 19 יצא לצרפת – תחילה ללימודים באוניברסיטת סורבון בפריז, וכעבור שנה עבר ללימודי חקלאות בנאנסי, שם שהה שנתיים והשתלם כאגרונום. במהלך שהותו שם התקרב לחוגי בוהמה, ובהשפעתם ובעזרת אביו התפרסם לראשונה במרץ 1931 שיר מפרי עטו בבמה ספרותית מוכרת: השיר "בשטף עיר" ראה אור בכתב העת "כתובים", בעריכת אברהם שלונסקי.‏[1] במהלך חופשת הקיץ, שבה בילה בארץ ישראל, התפרסמה רשימתו הראשונה ב"הארץ" (22-23 בספטמבר 1931). לאחר מכן הוסיף לפרסם משיריו ב"כתובים" וב"גזית". כששב לארץ ישראל בקיץ 1932 עבד במשך תקופה קצרה במקווה ישראל, אך במהרה עבר לעסוק בכתיבה עיתונאית – תחילה בעיתון "דואר היום", ואחר כך, לזמן קצר, בשבועון "בשער". במקביל המשיך לפרסם גם ב"כתובים" (בשם העט "נ. העזתי"), ב"טורים" וב"הארץ", ובמהלך 1933 החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".

ביולי 1934 החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון". במהלך ארבעה חודשים הופיעו 26 טורים. בנובמבר 1934 עזב את "דבר" והחל לפרסם ב"הארץ" טור דומה אך בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי, בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים חתומים בשם העט "אגב".

לצד כתיבתו האקטואלית הצטרף אלתרמן לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, קבוצה שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה (עוד קודם לכן) בממסד הספרותי של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק. ספר שיריו הראשון, "כוכבים בחוץ", יצא לאור ב-1938 בהוצאת "יחדיו" (למעשה, הוצאה עצמית של חברי הקבוצה), והתקבל כחידוש בשירה העברית.

ב-1935 נשא לאישה את שחקנית התיאטרון הקאמרי רחל מרכוס, ובינואר 1941 נולדה בתם היחידה תרצה, לימים המשוררת תרצה אתר. במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירת צילה בינדר, אשר איירה אחדים מספריו לילדים. הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.

בתחילת 1943 עזב אלתרמן את "הארץ" עקב ויכוח כספי עם המו"ל גרשום שוקן, וחזר ל"דבר", שם החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי", שהתפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967. בינואר הוצג לראשונה בתיאטרון "האוהל" המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן, בתרגומו של אלתרמן. מאוחר יותר באותה שנה יצא ספרו הראשון לילדים, "האפרוח העשירי". ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".

במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל וצורף לגדוד מרגמות שהוקם במסגרת חטיבה 8. באוקטובר 1948 השתתף במבצע יואב, אולם מפקד החטיבה, יצחק שדה, שחרד לגורלו של המשורר, הורה לשחררו. על תחושותיו בעקבות הקרב, כתב בשיר ליל חניה שלימים הולחן בידי יאיר רוזנבלום לפסטיבל הזמר והפזמון 1973, בוצע בידי חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר ונהפך לנכס צאן ברזל ישראלי.

בשנת 1959 פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שהיווה מתקפה על סגנונו השירי של אלתרמן והאשימו במלאכותיות וחוסר-רגש. מאמר זה הופנה כנגד אלתרמן, אך כוון נגד כל חבורת "יחדיו" ופתח פתח לשירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל על נושאי יומיום ובשפת יומיום, כמגמה מנוגדת לזו שהובילו אלתרמן ובני דורו.

ב-1967 הפסיק לכתוב את "הטור השביעי" ב"דבר" והחל לכתוב מאמרים פובליציסטיים ב"מעריב", שכונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".

לאורך השנים היה אלתרמן מזוהה עם תנועת העבודה ומפא"י בפרט, ונמנה עם מעריציו של דוד בן-גוריון, אף שהיו ביניהם גם מחלוקות, למשל בעניין הסכם השילומים.‏[2] בן-גוריון מצדו כינה את אלתרמן בשם "נתן החכם".‏[3] בשל קרבתו זו לבן-גוריון, זכה אלרתמן גם לביקורת, ולעתים כונה "משורר החצר".

לאחר מלחמת ששת הימים נמנה אלתרמן עם מייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". את נכונותו של בן-גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת תיאר כ"היפותטית - אפילו אוטופית".‏[4]

במהלך חייו זכה אלתרמן בפרסים רבים, בהם פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ב-1946, על תרגומיו למחזות "פדרה" מאת ז'אן רסין ו"נשות וינדזור העליזות" מאת שייקספיר, ושוב ב-1967, על תרגומיו למחזות מולייר; פרס רופין ב-1947, על ספרו "שמחת עניים"; ופרס ביאליק לספרות יפה (1957). ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות על מכלול יצירתו.

נתן אלתרמן חלה בשנת 1970 במחלת מעיים, לאחר שנים של אלכוהוליזם. במהלך ניתוח מעיים הוא לקה בהתקף לב ואיבד את הכרתו. הוא נפטר ב-28 במרץ 1970.‏[5] בשל בקשתו "להיקבר כאחד האדם", הוא נקבר בבית הקברות קריית שאול, ולא בחלקת הסופרים בבית העלמין טרומפלדור. לאחר מותו החלה הוצאת הקיבוץ המאוחד בכינוס והוצאה לאור של כל כתביו, מפעל שארך שנים רבות, בעריכת מנחם דורמן.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית ופזמונים, שירי ילדים ומחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה ובפרוזה. מלבד כתיבתו המקורית הרבה אלתרמן גם בתרגום יצירות מופת מספרות העולם.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא ספרו הראשון "כוכבים בחוץ", שבו מתבונן המשורר בהתפעלות בבריאה ומתאר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מה"דמויות" המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, ואיתני הטבע – הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת הטבע ואיתניו, ותחושת חידלון לעומתם.

עם צאתו לאור ב-1938 התקבל הספר בהשתאות מהחדשנות הרבה שבו, משפתו העשירה בציורים לשונייםמטפורות, אוקסימורונים וסינתסזיה – ומהמסתורין וריבוי המשמעויות שניתן לקרוא בשיריו:

Cquote2.svg

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.
- - -
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.
- - -
רֹעַ יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.
רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

Cquote3.svg
– "ליל קיץ", כוכבים בחוץ

השיר "פגישה לאין קץ", למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם הנמענת בשיר היא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:

Cquote2.svg

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אָצִיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

Cquote3.svg
– "פגישה לאין קץ", כוכבים בחוץ

את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב – את רעייתו, את חבריו ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה, והתייחסותו אל המלחמה נותרה עמומה. רמז לעמדתו נמצא בדבריו על הספר – "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"

לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה" שיצא לאור ב-1957 מתערב הפן האישי עם החברתי והלאומי.

בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. שלושה מהם זכו להצלחה גדולה על במות תיאטרון הקאמרי והבימה: "כנרת כנרת" העוסקת בימי ההקמה של קבוצת דגניה, "פונדק הרוחות" על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", קומדיה על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט שאותו תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. מחזותיו הנוספים היו "משפט פיתגורס", "אסתר המלכה" ו"ימי אור האחרונים" (מחזה שנמצא בעזבונו ולא הוצג).

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן תרגם מחזות ויצירות מאנגלית, צרפתית, גרמנית ויידיש, לילדים ולמבוגרים. הוא תרגם לעברית מחזות של ויליאם שייקספיר, בהם "אותלו", "יוליוס קיסר" ו"נשי וינדזור העליזות", את מחזותיו של מולייר "הקמצן", "דון ז'ואן", "תעלולי סקפן" ו"החולה המדומה", את המחזה "אנטיגונה" מאת ז'אן אנווי ואת המחזה "פדרה" מאת ז'אן רסין, עליו זכה בשנת 1946 בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. כמו כן תרגם בלדות ושירי זמר אנגליים וסקוטים, בהם הבלדות הסקוטיות " לורד רנדל", "שלושה בני עורב" ו"אדוארד אדוארד". (על תרגומיו לספרי ילדים -ראו בהמשך).

כתיבה אקטואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטור "רגעים" שכתב ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים מהשירים בעיר תל אביב, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסקו שירים רבים במלחמה זו ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).

לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב בדבר, הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".

רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים וביטויי תמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם. בחלק מהשירים הוקיע את מעשי האצ"ל והלח"י. אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שהודפס ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את הקרבתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשה המדינה לשלם.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה של לוחם ישראלי. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.

בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את עמו מפני קטרוגו של השטן את צדקת דרכה המוסרית של מדינת ישראל, על ידי זה שיטע בה רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: "אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק". בשיר אחר, "ארץ ערבית", לועג אלתרמן לטענה ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: "נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד".‏[6]

פזמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן היה יוצר פורה גם בתחום הזמר העברי. פזמוניו ללחניהם של נעמי שמר, משה וילנסקי, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום, ומלחינים נוספים היו פופולריים מאוד, ובהם: "על אם הדרך", "אליפלט", "כלניות", "אני מצפת", "זמר שלוש התשובות", "שיר העמק", "רינה", "חנה'לה התבלבלה", "בכל זאת יש בה משהו", "מסביב למדורה", "צריך לצלצל פעמיים", "אוריאנה", "לילה לילה" ועוד. את פזמוניו כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו", למופעי זמר משיריו ("צץ וצצה", "שוק המציאות") ולזמרים (בעיקר לשושנה דמארי ולצמד אילי גורליצקי ויונה עטרי).

חלק משיריו הליריים של אלתרמן הולחנו ובוצעו בידי זמרים למרות שלא נועדו להלחנה, בהם "פגישה לאין קץ" ו"ליל חניה".

שירים ותרגומים לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן כתב גם שירים לילדים. החל משנת 1932, החל לפרסם שירים וסיפורים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים בהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובתי ספר.

הוא תרגם קלאסיקות מספרות הילדים העולמית, בהם: "המלחמה לאש" מאת ז"ה רוני, "רדי הזקן", של פרדריק מריאט, את שירי הילדים הכלולים בספר פו הדוב, את "לימפופו" של קורני צ'וקובסקי, את "הזמיר" מאת אנדרסן ואת שירי הילדים ביידיש של קדיה מולודובסקי שיצאו בספר "פתחו את השער".

בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם) . לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".‏[7]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של אלתרמן קרויים מספר רחובות בערי ישראל, כולל בעירו תל אביב.

דמותו של אלתרמן תעטר שטר כסף בערך 200 ש"ח בסדרת השטרות החדשה שעתיד להנפיק בנק ישראל החל מ-2014. בנוסף לאלתרמן, יופיעו על השטרות גם רחל המשוררת, שאול טשרניחובסקי ולאה גולדברג.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כוכבים בחוץ הוצאת "יחדיו", 1938
  • שמחת עניים, הוצאת "מחברות לספרות", 1941
  • האפרוח העשירי, הוצאת "מחברות לספרות", 1943
  • שירי מכות מצרים, הוצאת "מחברות לספרות", 1944
  • הטור השביעי: חלק א', הוצאת "עם עובד" ו"דבר", 1948
  • הטור השביעי: חלק ב', הוצאת "דבר", 1954
  • עיר היונה, הוצאת "מחברות לספרות", 1957
  • ספר התיבה המזמרת, הוצאת "מחברות לספרות", 1958
  • שיר עשרה אחים, הוצאת "מחברות לספרות", 1960
  • כנרת, כנרת, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962
  • כתבים בארבעה כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1962
  • ערדל הפלא, הוצאת "מחברות לספרות", 1962
  • פונדק הרוחות, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963
  • משפט פיתגורס, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965
  • חגיגת קיץ, הוצאת "מחברות לספרות", 1965
  • אסתר המלכה, מחזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1966
  • המסכה האחרונה, הוצאת ספריית מעריב, 1968
  • החוט המשולש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971
  • ספר החידות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971
  • לילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972
  • רגעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974
  • פזמונים ושירי זמר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976
  • שירים 1931–1935, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984
  • איזה פלא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
  • על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, ההדיר, ביאר והוסיף אחרית-דבר דן לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989, 160 עמ'‏[8]
  • למה צריכות החיות זנב? (על פי ו. ביאנקי), איורים: דני קרמן, 2011

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן אלתרמן הוא אחד המשוררים המוערכים, אם לא המוערך ביותר, מבין המשוררים של השירה העברית החדשה. באינדקס רמב"י של הספרייה הלאומית, רשומים יותר מ-300 מאמרים על יצירתו מספר עצום בכל קנה מידה. חוקרים, מבקרים, מסאים ואנשי ספרות, מהשורה הראשונה, שכתבו על יצירתו: מנוחה גלבוע, חדוה דגן, זיוה שמיר, מרדכי נאור, נסים קלדרון, נורית גוברין, דבורה גילולה, שלמה יניב, סבינה שבייד, ראובן שהם, אריאל הירשפלד, רות קרטון-בלום, חנן חבר, דן לאור, ידידיה פלס, אהוד לוז, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, דן אלמגור, דן מירון, חיים גורי, אהרון מגד, אהרון קומם, עוזי שביט, בועז ערפלי, הלל ברזל, מנחם דורמן, מרדכי שלו, עוזי אורנן, גרשון שקד, חמוטל בר-יוסף, הרי גולומב, דב סדן, אלכס זהבי, יוסף האפרתי, יריב בן-אהרון, דינה פורת, יחיעם ויץ, אבידב ליפסקר, ישראל זמורה, שמואל טרטנר, אורציון ברתנא, אברהם בלבן, עמנואל סיון, מנחם רגב, דוד אבידן, נתן זך, ראובן קריץ, רויאל נץ, אמנון נבות, אידה צורית, יאיר צורן, צור ארליך, דרור אידר ואלישע פורת.

  • גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה, עמ' 121–122
  • דן לאור, השופר והחרב – מסות על נתן אלתרמן, 1983.
  • מנחם דורמן, נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה, 1991.
  • זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, 1989.
  • משה שמיר, נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג, תל אביב: הוצאת דביר, 1998.
  • זיוה שמיר, על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן, 1999.
  • חנן חבר, פתאום מראה המלחמה – לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001.
  • עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות – אלתרמן ו'שירי מכות מצרים', אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, תשס"ג.
  • דרור אידר, אלתרמן-בודלר; פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ', ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ד.
  • זיוה שמיר, תיבת הזמרה חוזרת – על שירי הילדים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • מרדכי נאור, הטור השמיני – מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006.
  • עוזי שביט, לא הכל הבלים והבל – החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח.
  • מנחם פינקלשטיין, "'הטור השביעי' ו'טוהר הנשק' – נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט", משפט וצבא 20(א), 2009, עמ' 1
  • שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
  • זיוה שמיר, הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • מנחם פינקלשטיין, 'הטור השביעי' ו'טוהר הנשק' – נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשע"א 2011.
  • פייר בומרשה: 'הספר מסביליה', מערכה ראשונה, תמונות א-ב בתרגום נתן אלתרמן, בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א, 2011.
  • זיוה שמיר. רוצי, נוצה: יצירת אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל אביב: ספרא, 2013.
  • דן לאור, אלתרמן, הוצאת עם עובד, 2013 תשע"ד. (ביוגרפיה מקיפה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
צבי וויסלבסקי
פרס ביאליק לספרות יפה
1957
הבא:
אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "כתובים", שנה ה', גל' י"ט (רט) (כ"ג באדר תרצ"א, 12 במרץ 1931), עמ' 1.
  2. ^ יחיעם ויץ, נתן אלתרמן וגרמניה: עמדתו כלפי המגעים עמה על רקע יחסיו עם משה שרת, 2004
  3. ^ נדב שרגאי, נתן החכם: 40 שנה למותו של אלתרמן, באתר נתן אלתרמן
  4. ^ נתן אלתרמן, האמנם ויכוח סרק?, מעריב, 22 בנובמבר 1968
  5. ^ טל לוי, היום לפני 40 שנה: המשורר נתן אלתרמן הלך לעולמו מהתקף לב, באתר הארץ, 28 במרץ 2010
  6. ^ מנחם בןהמשורר הלאומי: אלתרמן תופס את ההוויה הישראלית טוב יותר מביאליק, באתר nrg‏, 26 באפריל 2012
  7. ^ "בכל זאת יש בהם משהו: זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן" באתר היקום של אלי אשד
  8. ^ ביקורת: יחיעם ויץ, שני הסברים לשתי הדרכים, קתדרה 53, ספטמבר 1989