יהדות אורתודוקסית
היהדות האורתודוקסית היא זרם ביהדות שדוגל בשמירה קפדנית על כללי ההלכה היהודית, ובגישה כי אין לתמורות חברתיות או אחרות תוקף לשנות את ערכי היהדות, וזאת בניגוד לזרמים לא-אורתודוקסיים, כגון היהדות הקונסרבטיבית, המאמינה כי על ההלכה להשתנות בשביל להתאים לדרישות הזמן, והיהדות הרפורמית, המאמינה שיהודים צריכים לעצב בעצמם את זהותם היהודית מתוך המסורת אך גם מתוך השקפת עולם מודרנית, והפרט בוחר אילו מצוות לקבל כמחייבות, אם בכלל.
חלוקת היהדות לזרמים אורתודוקסיים ושאינם אורתודוקסיים היא חידוש שהתפתח באירופה בסוף המאה ה-19 ונוצרה כתוצאה מפרישת היהודים השמרנים מקהילות שהתחילו להכניס חידושים ומודרניזציה ולעבור תהליכי חילון[1]. הקהילות האורתודוקסיות הקימו לעצמן מוסדות נפרדים תוך הפניית ביקורת כלפי הזרמים החדשים, ראשית על הנהגת רפורמות הלכתיות, ומאוחר יותר גם על רקע ראייתם כאחראים להתבוללות יהודים שנמשכו אחריהם. האורתודוקסיה עצמה מחולקת לזרמים, שעל אף המשותף ביניהם בראייתם את יסודות ההלכה כפי שנתפרשה בתלמוד ובפוסקים כרלוונטיים לכל זמן, הם חלוקים ביניהם באופן שבו יש להתייחס לתופעות מודרניות כמו מדינת ישראל, בפרשנות שיש לתת למצוות (למשל: האם נדרשת הפרדה מגדרית בתנועת נוער), ובמנהגים (כגון מנהגי לבוש). בין הזרמים הבולטים ניתן למנות את החרדים, המחולקים לחסידים ומתנגדים (ממוצא מזרח-אירופי בדרך-כלל), חרדים ממוצא ספרדי או תימני ועוד, ואת הדתיים הלאומיים, שגם בקרבם יש פלגי משנה כגון החרדים לאומיים והאורתודוקסיה המודרנית, דוגמת הקיבוץ הדתי והציבור המזוהה עם תנועת נאמני תורה ועבודה.
היהדות האורתודוקסית היא הזרם הגדול ביותר בקרב היהודים הדתיים בישראל, אך לא ברחבי העולם[1]. רוב יהודי ארצות הברית אינו מזהה את עצמו עם הזרמים האורתודוקסיים.
תוכן עניינים |
התפתחות היהדות האורתודוקסית [עריכה]
למרות שהאורתודוקסיה מסמלת את שמירת המסורת היהודית ללא שינויים, ישנם היסטוריונים[2], הטוענים שהאורתודוקסיה כהתארגנות היא חידוש יהודי של ראשית המאה ה-19, שבא כתגובת נגד לתהליכי המודרניזציה – חילון מצד אחד, ותנועת הרפורמה ביהדות מצד שני. בתגובה לתנועת ההשכלה, בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, נטו רבים ביהדות גרמניה ללכת בעקבות הרפורמה ביהדות בתחומים כמו אמונה וקיום ההלכה. הממסד הרבני המסורתי היה חלש מכדי התפלמסות ופעמים ראה באור חיובי פעילויות שונות של ההשכלה. כתגובה ביצרה היהדות האורתודוקסית את חומות הקהילה הדתית בהעלאה על נס את תוקפה של ההלכה והמסורת בכל עת, בהתאם לכך נוצרה מגמה של פסיקה נוקשה ושמרנית, שביקשה בכך להרחיק כל סממן של חדשנות. החת"ם סופר, שנחשב בעיני אותם היסטוריונים כמייסד האורתודוקסיה, ניסח זאת באמצעות הכלל: "חדש אסור מן התורה" (שהושאל ממשמעותו המקורית לאסור תבואה חדשה לפני הקרבת קרבן העומר), לאיסור גורף על שינויים ממנהגי בית הכנסת שעיקרם טקסיים וללא מקור ברור בהלכה. החתם סופר התנגד רק לשינויים ממגמות אנטי-שמרניות, אך לא פסל את תהליך השתנות ההלכה הטבעית לפי הזמן והצורך.
האורתודוקסיה התפתחה בתקופת המאה ה-19 משתי השקפות שהתפתחו ביהדות אירופה:
- יהדות מזרח אירופה (ובעיקר יהדות הונגריה) שייצגה את המשך קיום בית המדרש, הסגור ללימודי מדעים ולמעורבות חברתית חוץ דתית. הקצין באורתודוקסיה זו החת"ם סופר, אשר דגל בפתגם "חדש אסור מן התורה" שהעמיד את השמירה על מנהגים ומסורות כערך עליון, תוך הקפדה גוברת על קיומם, והוספת החמרות שונות.
- יהדות מערב אירופה, שנטתה לפתיחות יתר בראשות הרב שמשון רפאל הירש שדגל בפתגם "תורה עם דרך ארץ", ובכך שילוב לימוד תורה עם לימוד מדעים והכנסת דפוסי חיים מודרניים אל עולמה של היהדות, אליו הצטרפו הרבנים עזריאל הילדסהיימר ודוד צבי הופמן, שחינכו והורו את דרכה של היהדות בהתאם לתקופה.
למרות המחלוקת לגבי היחס להשכלה כללית, ייצגו שתי ההשקפות האלה מחויבות להלכה המסורתית.
כיום האורתודוקסיה עודנה חלוקה בסוגיות המנהג וההשכלה, ותת-הזרמים שבה חלוקים ביניהם גם על הלגיטימיות של פסיקה מחמירה לשם שמירה על גדרי האורתודקסיה.
בישראל [עריכה]
הן הדתיים-לאומיים והן החרדים הם חלק מהיהדות האורתודוקסית, ורוב המסורתיים בישראל רואים את עצמם כבעלי זיקה אליה. גם חילונים המקיימים טקסים דתיים, כמו ברית מילה, הלוויה, תפילה בבית כנסת ביום הכיפורים ועלייה לתורה בבר המצווה עושים זאת לרוב בהתאם לכללי ההלכה האורתודוקסית, לעתים בגלל זיקה לזרם זה ולעתים בגלל העדר אלטרנטיבה. בנוסף לזיקה וולונטרית זו, נישואים וגירושים של יהודים בישראל נעשים מכוח חוק לפי כללי ההלכה האורתודוקסית[3]
לקריאה נוספת [עריכה]
- משה סמט, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, והוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
- יוסף שלמון, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 2006[4].
- דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2011[5].
מאמרים
- ישעיהו ליבמן, התפתחות הנאו-מסורתיות בקרב יהודים אורתודוקסים בישראל, מגמות כז, אייר תשמ"ב, עמ' 250-231.
- יוסף פונד, מהפכנים בחברה האורתודוקסית בפולין: "תבונה" – ארגון צעירים אורתודוקסים, גלעד כב, תש"ע, עמ' 74-45.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- יצחק איזק ואלכסנדר קליין, תולדות ההלכה והחיים המודרניים – השתלשלות ההלכה (חלק רביעי), באתר דעת, תשס"ה
- יורם קירש, מי מוליך את ההלכה? – התפתחות ההלכה בעידן ביזור הפסיקה, באתר נאמני תורה ועבודה
- אליעזר שביד, היהדות האורתודוקסית ממודרניות לפוסט-מודרניות, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 27-3
- משה שרגא סמט, תגובת ההלכה על המודרניזציה, באתר HebrewBooks, מתוך: דעות (בטאון האקדמאים הדתיים) ל"ו, חורף תשכ"ט, עמ' 30-26 (גרסה טקסטואלית באתר דעת).
- לקסיקון לתרבות ישראל, מט"ח
הערות שוליים [עריכה]
- ^ 1.0 1.1 דבורה אמיר; דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד, הזרם האורתודוקסי (ביהדות), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ יודאיקה לקסיקון, הוצאת כתר 1976, עמ' 15
- ^ על פי סעיף 2 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים התשי"ד 1953 "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
- ^ ביקורת: מאיר סיידלר, כשהיהדות פוגשת את העולם המודרני, זמנים 100, 2007, עמ' 158-156.
- ^ סקירה: סוכן תרבות, כך נולדו החרדים.
| זרמים ביהדות | ||
|---|---|---|
| אורתודוקסים |
חרדים: חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים • העדה החרדית • חרדים מודרניים • דתיים לאומיים • חרדים לאומיים • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסיה • סטטוס קוו אנטה • הזרם המערבי ברומניה |
 |
| רפורמה ביהדות | ||
| עדות |
אשכנזים • ספרדים • תימנים • רומניוטים • ביתא ישראל (אתיופיה) • בני ישראל (הודו) |
|
| תקופת בית שני | ||
| ראו גם | ||
