יהדות אורתודוקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החת"ם סופר, מנהיג האורתודוקסיה המוקדמת.
הרב שמשון בן רפאל הירש, מחשובי ההוגים האורתודוקסיים.

היהדות האורתודוקסית (גרמנית: Orthodoxes Judentum) היא זרם מרכזי ביהדות המודרנית, הממשיך לדגול באמונה המסורתית שהתורה שבכתב ויסוד התורה שבעל פה ניתנו למשה בהר סיני, ולפיכך שתיהן בעלות תוקף מחייב ונצחי. השקפה זו מדגישה את המחויבות המלאה להלכה ולשלשלת הפסיקה המסורתית שלה, עמדה המבדילה אותה משני הזרמים המודרניים האחרים ביהדות: הקונסרבטיבים והרפורמים. קיומה של האורתודוקסיה כזרם נפרד הוא חידוש שהתפתח לראשונה במאה ה-19 במרכז אירופה, עקב הפערים המשמעותיים שנוצרו בין יהודים שמרנים שנותרו מחויבים לקיום תורה ומצוות בסגנון המסורתי ובין יהודים אחרים, שהלכו ונעשו פחות אדוקים. תהליך זה התבטא גם בהקמת מסגרות אורתודוקסיות עצמאיות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו בקהילה היהודית טרם המודרניזציה.‏[1] בקבוצות השונות המשתייכות אליה ישנה רמה גבוהה יחסית של מחויבות להללו, תבחין המבדיל ביניהן לזרמים האחרים יותר מכל פער תאורטי.‏[2] היעדרן של הנהגה מרכזית או הצהרת עקרונות וריבוי הפלגים והעמדות בתוכה מקשים על חוקרים להעניק לה הגדרה חד-משמעית; עם זאת, הנמנים עליה מקבלים אמונות מסורתיות כמו ביאת המשיח, תחיית המתים, העולם הבא ועוד. ההגות והשיח האורתודוקסיים מתרחקים לרוב מדיונים תאולוגיים, ואחת מתכונותיהם הבולטות היא היצמדות לשמירת ההלכה כמגדיר עיקרי של הזהות העצמית.‏[3] תפישת ההלכה שלהם היא התפישה היהודית המסורתית, שנשענת על האמונה כי מקור התורה שבכתב והתורה שבעל פה במעמד הר סיני, וכי חז"ל והרבנים שהמשיכו בדרכם גזרו מהן את כל הכרעותיהם. פוסקים אורתודוקסיים מתבססים על החלטות מהדורות הקודמים תוך הכרה בהיררכיה שלהם, מחיבורים מאוחרים כמו המשנה ברורה ועד לתלמוד. מרכיב מרכזי של השקפת עולם זו היא ראיית הדת כניצבת באופן מהותי מעל ההיסטוריה ולא מונעת מהשפעות חיצוניות, ולכן גם על ההלכה להתבסס על המקורות הרבניים המסורתיים וטכניקות הפסיקה המקובלות, ללא תלות בפרשנות לנסיבות שבהן פעלו מעבירי המסורת והפוסקים.‏[4]

בקרב היסטוריונים מקובל לראות את האורתודוקסיה כתופעה מודרנית בעצמה: בעוד שבחברה היהודית שלפני עידן הנאורות היה הציות הדתי נורמטיבי ומובן מאליו, נאלצו עתה הדתיים השמרנים להגן על עמדתם מול כוחות אחרים ולהתאים עצמם גם הם לתנאים החדשים, כל זאת תוך טענה לכך שהם המייצגים הבלעדיים של מורשת העבר.‏[1]בנימין בראון תיאר אותה כ"קשת תגובות" מגוונת של היסודות האדוקים בחברה היהודית בכל מקום שבו קרס אורח החיים הישן בהשפעת העידן החדש.‏[5] כפי שכתב עליה יעקב כ"ץ: "היא איננה נושאת המסורת הבלתי מעורערת של הדורות הקודמים על טהרתה כטענת האידאולוגים שלה, ולא שריד מאובן של העבר כטענת מתנגדיה. היא למעשה גלגול כיתתי של מה שהיה פעם חברה שלמה."[6]

צמיחתה של תודעה אורתודוקסית מקושרת עם קיומו של איום משמעותי על המסגרת הדתית, שהניע את הסמכויות ההלכתיות המקומיות להגיב לענייני השעה באופן שאינו פרטני אלא מכוון במובהק להתייחס למצב הכולל, לרוב מתוך מגמה של ביצור הנוהג הרווח.‏[7] כך, לדוגמה, פסקי הדין נגד ההיכל בהמבורג מ-1819 לא עסקו רק בפרטים שהניעו את ההתנגדות אליו – בעיקר שינויים בקטעי התפילה העוסקים בציפיה לגאולה – אלא נועדו לבלום את מגמת הרפורמה באמצעות איסור לשנות מארחות בית-הכנסת המוכרות, על בסיס טיעונים כמו "מנהג ישראל - דין הוא."‏[8][9] בליטא, נחשב הוויכוח הכפול בשנות ה-70 של המאה ה-19 על כשרות אתרוגי קורפו והוצאת מהדורה חדשה של מסכת כלים, כשברקע ההשכלה המתעצמת, לאבן דרך דומה. ניתן בו מקום רב לשיקולים מטא-הלכתיים שעיקרם היה שימור הקיים וחשש מתמורה שתעניק לגיטימציה לתביעות נוספות בכיוון זה. רבנים משני המחנות ייחסו חשיבות לא "למה שיאמרו שומרי ההלכה, אלא למה שיאמרו המחפשים עילות להשתחרר ממנה."‏[10] האורתודוקסים עברו תהליכים של הסתגרות חברתית תוך שהם מבססים זהות עצמית אליטיסטית, כמשמרי המסורת;‏[11] עוד בראשית ימיה אימצו חבריה חומרות שונות שהיו שנויות במחלוקת עם המשכילים כ"סמלי הזדהות."‏[12] כמו כן, בולטת היותו של הזרם תופעה המוגבלת גאוגרפית: ברוב מערב אירופה המתחלנת לא התרחשו תהליכי הסתגרות כאלו; רבני ארצות האסלאם שניצבו אף הם מול רמה פוחתת של שמירת מצוות, הוסיפו לדבוק באחדות הקהילה ללא התחשבות במידת האדיקות של חבריה ולפסוק הלכה באופן פרטני, בלי מגמה של מאבק בחדשנות.‏[13] רק לאחר העלייה ארצה התפתחה בהדרגה אורתודוקסיה בקרב ציבור זה, בעיקר בהשפעת עולם הישיבות הליטאי. היא מזוהה עם חוגי ש"ס ודמותו של הרב עובדיה יוסף.‏[14]

מאפייניה של האורתודוקסיה הקלאסית, שהונהגה על ידי החת"ם סופר ותלמידיו בהונגריה, התבטאו במספר עקרונות: רצון לכונן קהילות נפרדות מיתר הציבור היהודי תוך נטישת אחדות כלל ישראל; חשדנות ועוינות כלפי הקדמה; השמת דגש על לימודי גמרא בלבד – תוך זניחת חכמות חיצוניות, כמו גם המקרא, מחשש שיביאו לאימוץ ההשכלה; העלאת חשיבות המנהג ואימוץ חומרות שהיו מידת חסידות בעבר על ידי כלל הציבור הנאמן להם; קנוניזציה של השולחן ערוך והמפה; ולבסוף, פיתוח האידאולוגיה "שאין בעולם המחשבה והמעשה היהודי אלא ד' אמות של הלכה" ורימום מעמדו של הפוסק באמצעות מה שהתגבש לבסוף למושג של דעת תורה. עמדות אלה נבדלו במידה ניכרת מהנאו-אורתודוקסיה ('תורה עם דרך ארץ') בגרמניה ובמערב, ששאפה להשתלבות בחברה הכללית ולאימוץ הקדמה אף כי השקפתה נותרה זהה בבסיסה, בייחוד לגבי השלילה המוחלטת של תנועות יהודיות מתחרות. האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית ובישראל מזוהה עם פתיחות רבה עוד יותר, אף כי קבלת עקרון רציפות הפסיקה וקביעתה בסגנון מסורתי, ללא שימוש משמעותי בכלים אקדמיים, עדיין מבחינות בינה לזרמים האחרים.‏[15]

אחד מהאתגרים שניצבו בפני האורתודוקסיה מאז ראשיתה הוא היחס לרוב הציבור היהודי שלא שמר עוד מצוות. רבניה הציגו מגוון מענים בשאלות לגבי מחללי שבת בפרהסיה ועוברים על חוקי הכשרות. אף שהיו קריאות רבות לפרישה מלאה ולניתוק כל קשר עמם, בדרך כלל ננקטה גישה משולבת שמטרתה הייתה לא להכיר בלגיטימיות של העבירות ולעמוד על עליונותם של הדתיים על היתר, אך גם לא להוציא את האחרונים לחלוטין מן הכלל.‏[16] במקביל, תופעת האורתודוקסים הנומינליים – השומרים על זיקה אליו אך אינם ממש דתיים – מלווה את הזרם מראשיתו. אפילו בקרב הקנאים הבדלנים בהונגריה הייתה נכונות לקבל יהודים כאלה, בעוד ששומרי מצוות שסירבו להצטרף למסגרת הפוליטית שלהם גונו בחומרה.‏[17] הבסיס לקבוצה זו הוא הכרתה במסגרת הדתית ובסמכות הרבנים; כפי שכתב שלום רוזנברג על החוגים הדתיים הליברליים יותר בארצות הברית ובישראל ('פלקסודוקסים'): "כל עוד לא תיווצר רבנות פלקסודוקסית, אין בכך סכנה לאורתודוקסיה."[18]

על אף ששמירת המצוות וקבלת עיקרי האמונה הלכו ופחתו בקרב כלל הציבור היהודי מאז תחילת העידן המודרני, האורתודוקסיה היא הגדולה מבין הזרמים ביהדות: בהסתמך על מחקרים ואומדנים של ישעיהו ליבמן ואחרים, העריכה פרופ' רלה מינץ גפן כי מספר המשתייכים אליה שמחויבים "באופן מלא" לעקרונותיה הוא כ-2 מיליון. ישנם עוד כ-2 מיליון חברים נומינליים, המביעים הזדהות ניכרת עמה או רשומים בארגוני קהילות אורתודוקסיים כמו ק"ק כנסת ישראל בבריטניה. בשקלול נתונים אלה, קבעה גפן כי הזרם גדול יותר משתי התנועות המרכזיות האחרות, הקונסרבטיבים והרפורמים, גם יחד.‏[19]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"ר הירש מכריז בגיליון הפתיחה של "ישורון" ב-1854 כי מטרתו היא "לייצג את ההשקפה אותה מכנים יהדות אורתודוקסית."

המונח "אורתודוקסים" התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות. בתחילת המאה ה-18 שימש שַם לציון הלותרנים הדוגמטיים שניצבו מול הפייטיזם והנאולוגיה, אך הושאל בפי מצדדי הנאורות והפך לכינוי לכלל מתנגדיה. האזכור המתועד הראשון שלו בידי יהודי הוא במכתב של משה מנדלסון ללסינג מ-1755, בו תהה אם רופא נוצרי בשם באומגרטן הוא "אכן אורתודוקסי." עד שלהי המאה הוסיפו מחברים יהודים כמו שלמה מימון ושאול אשר להשתמש בו במובן זה לתיאור נוצרים ויהודים גם יחד, ולא כציון לזרם דתי נפרד: ג'פרי בלוטינגר כתב כי גם ההתייחסות של הירחון 'ברלינר מונאטסשריפט' מ-1795 ל"יהודים האורתודוקסים, השמים מכשול בפני הנאורות", המקובלת בעיני רבים כעדות ראשונה לקיום הזרם, אינה חורגת מכלל זה. בעשור השני והשלישי של המאה ה-19, עם הופעת תנועת הרפורמה, הוא הפך בהדרגה לכינוי לשמרנים המתנגדים לשינויים דתיים. שני הצדדים בוויכוח התנגדו לו: רש"ר הירש העדיף לכנות את ההולכים בדרכו "נאמני התורה" (gesetztreu) וטען כי יריביהם כפו עליהם את המונח. האחרונים, מצדם, ראו בשימוש בו יומרה לבלעדיות על הדת. בכתבי ההוגים הרפורמים המוקדמים הוא מופיע תמיד תוך סיוג, והם מתייחסים ל"כביכול אורתודוקסים" או ל"מתקראים אורתודוקסים." למרות העוינות כלפיו משני צדי המתרס, הוא התקבע בשיח היהודי-גרמני והתפשט משם לרחבי תבל.‏[20]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנציפציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשלהי המאה ה-18 חיו יהודי מרכז ומערב אירופה בקהילות מסוגרות ואוטונומיות במידה רבה, שחבריהן היו כפופים לפרנסים ולבתי הדין הרבניים שלהן. תפישת האבסולוטיזם הנאור של השלטונות הניעה אותם לצמצם או לבטל את זכויותיהן של אלה – היכולת להטיל חרם, כלי הענישה המרכזי שלהן, נעלמה כמעט כליל – ולהעניק ליהודים זכויות רבות שנשללו מהם בעבר, במאמץ לשלבם בחברה. התפשטות רעיונות עידן הנאורות בקרב נוצרים ויהודים כאחד, בדמותה של תנועת ההשכלה אצל האחרונים, הפחיתה כבר קודם את חשיבות הדת בחיי הציבור. עם זאת, הפילוסופיה החדשה, על אף השפעתה הרבה, הייתה בסופו של דבר מנת חלקם של מעטים. השינוי במעמד האזרחי היה זה שמוטט את המסגרת הקודמת.‏[21] במהרה הופיע מספר גדול של חוטאים מסוג חדש: הם סירבו לראות פסול במעשיהם או להכיר בסמכותם המוסרית של הרבנים, ואלה חסרו כל אמצעי חוקי להתמודד עמם. בשנות ה-80 של המאה ה-18, למול האיום על מעמדם הבלעדי כהנהגה רוחנית, ניהלו רבני מרכז אירופה עימות קשה עם ראשי המשכילים, נפתלי הרץ וייזל ומשה מנדלסון, שביקשו שינויים בחברה היהודית.‏[22]

עם זאת, מתינותה של ההשכלה והתערבות הרשויות לטובתה הביאו לרגיעה בין הצדדים עד סוף המאה. רוב רבני מרכז אירופה הכירו בצורך לרכוש השכלה כללית ולאמץ את לשונות העמים הסובבים. כעבור דור, ראה עצמו רש"ר הירש כממשיך דרכו של מנדלסון. גם נסיונותיו הראשונים של ישראל יעקובסון לערוך שינויים באורחות בית הכנסת במסגרת הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה, בין 1808 ל-1815, לא הביאו למחאה של ממש.

ריב ההיכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Divreihabrit.png

רק המניין קצר הימים שהנהיג יעקובסון בברלין, ובעיקר ההיכל בהמבורג – בית-הכנסת הרפורמי הראשון – שנבנה על ידי תומכיו ב-1818, היו אלה שעוררו התנגדות נרחבת מצד השמרנים. שינוי חלקים מנוסח התפילה שעסקו בציפייה למשיח ולחידוש עבודת הקרבנות היו כבר הצהרה אידאולוגית משמעותית, ולא עניין חיצוני. כשפילגה המחלוקת סביב ההיכל את הקהילה בהמבורג, קרא הבד"ץ המקומי לסיוע מבחוץ. בקובץ "אלה דברי הברית", עשרים ושניים רבנים מרחבי אירופה אסרו להתפלל בהיכל וגינו את מארגניו ככופרים. בעוד שמואל פיינר ראה כבר את דרשת החרם של הרב דוד טביל הורוכוב נגד וייזל ב-1782 כטקסט האורתודוקסי הראשון,‏[23] היסטוריונים כמשה סאמט ומיכאל סילבר הצביעו על המאבק בהמבורג כרגע המכונן בו היא הופיעה ככח מאורגן.‏[24]

הדמות המשפיעה ביותר על האורתודוקסיה המוקדמת הייתה הרב משה שרייבר מפרשבורג שבהונגריה, החת"ם סופר, ששלוש מאגרותיו הופיעו ב'אלה דברי הברית.' כ"ץ ראה בו את הרב הראשון שהפנים במלואם את תנאי העידן החדש. מה שנותר מכוחו הפוליטי כמרא דאתרא עמד להיעלם, והוא איבד את יכולתו לכפות שמירת מצוות; "קיום ההלכה הפך לשאלה של קבלת תוקפה, ותוקף זה בדיוק נשלל עתה על ידי העוברים עליה." פסיקותיו כנגד אלה חדלו מלהיות ויכוח הלכתי טהור, והחלטותיו שיקפו את תפישתו. הוא כתב כי הוא מסרב להתדיין עם הרבנים שתמכו ברפורמה, דוגמת אהרן חורין: "אין בדעתי מטה כלל להדפיס בזה שום ק' (קונטרס) כי גם המה ידפיסו כהנה וכהנה... ויהי' המכריעים בין ב' הספרים יושבי שערי בתי משתאות הקאפ"ע."‏[25] הוא קבע כי "חדש אסור מן התורה" וכי כל מנהג שישראל נהגו בו הוא בחזקת נדר, ואסור לבטלו. בנוסף סבר כי על נאמני הדת להתרחק מהציבור היהודי המודרני, שעדיין היה מיעוט, וכי יש להתבודד מהעולם החיצון. השקפתו הנוקשה הופצה בהונגריה על ידי תלמידיו, והפכה לסממן מרכזי של האורתודוקסיה בממלכה זו.‏[26]

ריב המבורג עורר גם תגובה שונה לחלוטין מצד השמרנים. "אלה דברי הברית" לא הביא לסגירת בית-הכנסת החדש, ופרנסי הקהילה אימצו לבסוף פתרון אחר. הם פיטרו את אב בית הדין הקשיש, הרב ברוך עוזרש, והחליפו אותו בחכם יצחק ברנייס, מראשוני הרבנים המסורתיים שלמדו באוניברסיטה. ברנייס אימץ מיד רבים מהתיקונים האסתטיים שרווחו בהיכל: הוא התלבש ככומר נוצרי ונשא את דרשותיו בגרמנית תקנית ולא ביידיש. סגנונו המודרני השיב לבית-הכנסת המקורי רבים מהמתפללים, וסיים למעשה את המחלוקת.‏[27] דוגמתה של המבורג חוקתה בקהילות רבות ברחבי הארץ ששכרו רבנים ודרשנים משכילים, ולבסוף התפתחה ממנה שיטת תורה עם דרך ארץ ('נאו-אורתודוקסיה') שנוסחה על ידי יורשיהם של ברנייס ועמיתיו, הרבנים שמשון בן רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר. הללו דגלו באימוץ ערכי הנאורות ובגישה שאין הם סותרים את התורה. שניהם גם הבדילו חדות בין מנהג להלכה.‏[28] במערב אירופה, בה קיבלו היהודים שוויון זכויות ועברו מודרניזציה מלאה בשלב מוקדם יחסית, היו הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת והרבנות הראשית הבריטית של נתן מרקוס אדלר אורתודוקסיות באופן רשמי, אך אימצו את גינוני הסביבה באופן מלא: בצרפת התיר הרב הראשי שלמה אולמן לערוך טקסי קונפירמציה ולנגן בעוגב בשבת על ידי גוי,‏[29] ובבריטניה הושפע מנהג אנגליה של ק"ק כנסת ישראל מהכנסייה האנגליקנית.‏[30]

מדעי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הלך והתעצם תהליך החילון בקרב יהודי גרמניה. בהשראת מדעי היהדות, ביקשו רבנים רפורמים בהנהגת אברהם גייגר לערוך בחינה ושינוי מקיפים של יסודות הדת. הרב יעקב עטלינגר מאלטונה עמד מאחורי הגינויים לאסיפותיהם באמצע העשור. למול ציבור שרובו הגדול לא שמר עוד מצוות, הציעו אורתודוקסים אחדים בגרמניה היפרדות מוחלטת; עטלינגר הרחיב מאוד את מושג תינוק שנשבה כדי להימנע מכך, תפישה שהשתקפה גם בפסיקות תלמידו, הילדסהיימר. סביב אמצע המאה הפכה שאלת המחקר המדעי לסוגיית מפתח, כשהשימוש בטכניקות כמו ביקורת המקרא וחקר התלמוד הפך לנפוץ ולמרכיב בטיעונים של מצדדי הרפורמה. הירש והילדסהיימר, שהסתמנו כבר כמנהיגי השמרנים, נקטו בגישות שונות. הראשון הסתייג מעצם השימוש במחקר ביקורתי, והשני תמך בו בתנאי שלא יעורער מעמדם המקודש של הטקסטים; עמדתו של האחרון הפכה לבסיס עבודתו של יורשו, דוד צבי הופמן, שהשתמש בכלים אקדמיים בחקר המקורות ובו זמנית יצא נגד השערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. באותה תקופה עמדו שניהם על הצורך בקבלה בלתי-מסויגת של עקרון תורה מן השמים, שהיה לכמעט דוגמה של הנאו-אורתודוקסיה; טענתו של זכריה פרנקל, מבשר היהדות הקונסרבטיבית, כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למעשה למנהגים עתיקים ובחינתו הביקורתית את המשנה הובילו למסע מחאה וגינוי נגדו. הילדסהיימר אמנם הבחין בין הפוזיטיבים-היסטוריים של פרנקל לרפורמים אך העיר במכתביו: ""כמה קטן ההבדל העקרוני בין אנשי ברסלאו, העושים מלאכתם בכפפות של משי, לבין גייגר ההולם בקורנס.""[31]

חלוקת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יעקב קופל רייך מחוץ לבית-העלמין האורתודוקסי הנפרד של בודפשט, כנראה בשנות ה-20.

אף כי הירש והילדסהיימר הסכימו על הצורך שלא להעניק שום לגיטימיות לזרמים דתיים מתחרים – הם סירבו להמליץ על בוגרי בית-המדרש לרבנים של פרנקל אלא אם כן הסכימו להכחיש בפומבי את עמדותיו – הם נחלקו לגבי המדיניות שיש לנקוט כלפי לא-אורתודוקסים. הירש הטיף לפרישה מלאה מהציבור הכללי ולאי-שיתוף פעולה עם גורמים שלא היו מחויבים לדרכו, בעוד שהילדסהיימר הגביל את אי-ההכרה לעניינים דתיים בלבד אך הסכים ליוזמות משותפות בעניינים הנוגעים לכלל היהודים.‏[32]

בשנות ה-60, עם ההכנות למתן אוטונומיה להונגריה, קידמה הממשלה הלאומית את אימוץ שפתה ותרבותה באמצעות חינוך חובה. המודרניזציה המואצת התבטאה בצמיחה מהירה של הנאולוגים, ובאותו עשור נקלעו השמרנים למשבר חמור תחת האיום שיהפכו למיעוט. הילדסהיימר, שכיהן אז כרבה של העיר ההונגרית אייזנשטט, חתר לבלום מגמה זו באמצעות עקרונות 'תורה עם דרך ארץ', תוך שיתוף-פעולה מסויג מצד הרבנים המקומיים. אך חלק מתלמידי החת"ם סופר הציעו מענה משלהם: הרב הלל ליכטנשטיין וחתנו עקיבה יוסף שלזינגר פיתחו עמדה עוינת לכל גילוי של השכלה או קדמה, תוך שהם מחילים בהרחבה רבה את 'חדש אסור מן התורה'. שלזינגר טבע כבעל חשיבות עליונה את מושג השל"ם – שם, לשון, מלבוש; שלושת הדברים שלפי המדרש, ישראל נגאלו ממצרים בזכות ההימנעות משינוים – וחייב את שימור היידיש והלבוש המסורתי כאמצעי היבדלות מהסביבה. הוא ובני חוגו הרבו להסתמך על הקבלה, בעיקר על ספר הזוהר, ופסיקותיהם הבלתי-שגרתיות עוררו התרעמות גם בקרב רבני הדור, תלמידי החת"ס: "כשניסו לשכנע את הזרם המרכזי לנקוט בעמדות נוקשות", ציין מיכאל סילבר, "הם ניצבו מול בעיה: רוב הנושאים האלה, אפילו מרבית הרפורמות בסדרי בתי-הכנסת, היו באזורים האפורים. ההלכה בעניין הייתה לעתים גמישה מדי, אפילו מתירנית... המרכז, על אף הערכתו ליעדים האוטופיים של הקנאים, לא יכל להביא עצמו לתת לגיטימציה לאמצעים ה'לא-אורתודוקסיים' שלהם." האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית מיסודו של ליכטנטשיין ראתה בהילדסהיימר ובדומים לו את עיקר הסכנה, שכן באמצעות תדמיתו כרב אדוק הוא הכשיר את ההשכלה. עיקר התקפותיהם התמקדו בו. לבסוף, גם הרבנים ההונגרים המתונים יותר בראשות מהר"ם שיק וכתב סופר יצאו נגדו כשביקש להקים סמינר מודרני לרבנים ב-1864. המתח בינם לנאולוגים הביא לבסוף לידי פילוג קהילות מלא ב-1871, שכמוהו לא היה עוד באירופה, והפרדה כמעט מוחלטת בין שני הציבורים. הילדסהיימר שב לארצו והקים את בית המדרש לרבנים בברלין, שלימד על פי שיטתו.‏[33]

ב-1876, במסגרת מאבק ממשלת גרמניה בקתולים, התאפשר גם ליהודים בארץ זו לפרוש חוקית מהקהילות הממוסדות. הרב הירש, שעמד בראש עדה עצמאית-למחצה בפרנקפורט דמיין עוד מ-1850, הפריד אותה רשמית מהציבור הכללי וקרא לכלל האורתודוקסים לנהוג באופן דומה. הרב יצחק דב במברגר התנגד למדיניותו של הירש; הרוב הגדול של השמרנים נותר במסגרת הקהילות הישנות, תוך השגת פשרות שונות עם הממסד שלהן, שנטה בדרך כלל לרפורמה.

ב-1878 קמה בגליציה אגודת "מחזיקי הדת", בהשראת הרב שמעון סופר מקרקוב והאדמו"ר יהושע רוקח מבעלז. הם לא הונעו לפעולה על ידי תנועת רפורמה דתית, כמו שהתקיימה בגרמניה ובהונגריה, אלא על ידי החשש מהתחזקות המשכילים, שהריצו רשימה לפרלמנט ושאפו לשלוט בקהילת למברג. "מחזיקי הדת" היו הגוף האורתודוקסי הראשון שהשיג כח פוליטי של ממש: הרב סופר נבחר לרייכסראט, והיו להם 40,000 חברים רשומים, אף כי הם מעולם לא הצליחו לקבל רשות לפרוש מכלל הציבור כפי שנעשה בממלכת הונגריה.‏[24]

מזרח אירופה ואגו"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצב האיטי והמאוחר בו הגיעה המודרנה למזרח אירופה מנע במשך זמן רב יצירת איום ממשי על סמכות הדת בה. ב-1870 קרא משה לייב ליליינבלום מעל דפי העיתונות להסרת סייגים הלכתיים "שעבר זמנם", אך לא זכה לתהודה. רק בשנות ה-80 וה-90, עם גדילת השפעתם של הסוציאליזם והציונות, החלו להישמע קריאות לכינון קהילות עצמאיות, אך גם אלה לא הביאו לפעולה ממשית: רבנים כמו נפתלי צבי יהודה ברלין, שכוחם נשען על המאסה הגדולה של שומרי מצוות בתחום המושב, התנגדו לפילוג הן עקב חוסר באיומים של ממש על סמכותם והן מתוך עמידה אידאולוגית על שלמות העם. גם משקמה שם אורתודוקסיה בעשורים הבאים, היא מעולם לא הייתה נבדלת ומובחנת כמו מקבילתה במרכז היבשת.‏[34]

בעשור הראשון של המאה ה-20 התחזקה ההסתייגות ממגמות החילון בציונות. יצחק ברויאר ויעקב רוזנהיים, שני עסקנים אורתודוקסים גרמניים, הביאו ב-1912 לכינונה של אגודת ישראל, גוף שנסמך על תמיכת השמרנים במזרח אירופה והנאו-אורתודוקסים בגרמניה ושאף להנהיג את הציבור שומר המצוות בכל העולם. האגודה הייתה מצויה בעימות עם גורמים חילוניים כמו גם עם המזרחי הציונית-דתית, שתומכיה דחו את הנהגתה הפוליטית של מועצת גדולי התורה שלה; הקרע בין השתיים הלך והעמיק בפולין העצמאית, ומתבטא עד היום בפערים בין החרדים מאגו"י לציבור הדתי-לאומי. המפלגה לא התקבלה גם על האורתודוקסים הבדלניים בהונגריה. הלשכה המרכזית של אלה, שריסנה אותם לאחר הפרדת הקהילות ב-1871, איבדה מהשפעתה לאחר חלוקת הונגריה ב-1920. האדמו"ר הצ'כוסלובקי חיים אלעזר שפירא ממוקצ'בו, הדמות הבולטת בחוגי הקנאים בין מלחמות העולם, ראה באגודה ובציונות גם יחד מעשה שטן.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית, בה לא היו קהילות מסודרות במאה ה-19, נטו המהגרים היהודים לזנוח את שמירת המצוות עם הגעתם. מספרם של בתי-הכנסת היה מועט. ב-1885, עם פרסום מצע פיטסבורג כמדיניות הרשמית של התנועה הרפורמית המתמסדת, התאחדו מתנגדיה השמרנים יותר והקימו את בית המדרש לרבנים באמריקה, שיהפוך בעתיד למרכזה של היהדות הקונסרבטיבית. אף כי רבנים אורתודוקסים פעלו במדינה, ההבדלים בינם לקונסרבטיבים היו מטושטשים. נסיונות האורתודוקסים להיבדל הובילו לייסוד ישיבת רבינו יצחק אלחנן (ישיבה יוניברסיטי לעתיד לבוא) ב-1886, המוסד האורתודוקסי הראשון בארצות הברית, לכינון האיחוד האורתודוקסי בשנת 1898 (לימים מרכז הזרם המודרן אורתודוקס), לכינון אגודת הרבנים בשנת 1902 (לימים החרדית) ולכינון הסתדרות הרבנים של אמריקה (RCA) ב-1923. מרבית רבני קהילות האיחוד האורתודוקסי הוסיפו לקבל את סמיכתם בבית-המדרש לרבנים, וברבים מבתי-הכנסת שלו אף לא הייתה מחיצה עד לשנות ה-50. רק עקב ההגירה מאירופה באותן שנים קם בארצות הברית בהדרגה ציבור אורתודוקסי נבדל.‏[35]

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנות ה-30 התחולל חילון מזורז אף במזרח אירופה, והוערך כבר אז כי האורתודוקסיה תיעשה למיעוט בין כלל היהודים תוך זמן קצר. הכחדת ריכוזיה הגדולים ביבשת בעת מלחמת העולם השנייה הביאה חוקרים להאמין כי הזרם לא ישרוד עוד זמן רב.‏[36] הניצולים היגרו ברובם. בישראל, הקים החזון אי"ש את חברת הלומדים, בעוד שהמזרחי שאפו להשתלבות רבה יותר בחברה. פליטים רבים הגיעו לארצות הברית. שם, במקביל להתגבשות הציבור הליטאי השמרני סביב דמויות כמו הרב אהרן קוטלר שהקים את ישיבת לייקווד, עמד הרב יוסף דב סולובייצ'יק בראש האורתודוקסיה המודרנית. גם שרידי האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית עברו לאמריקה בהנהגת האדמו"ר מסאטמר.

המגמה השתנתה עם גל החזרה בתשובה ברחבי העולם בשנות ה-70 וה-80, שהונע בראשיתו על ידי גורמים כמו הרבי מלובביץ', יחד עם הריבוי הטבעי הגבוה של האורתודוקסים. בישראל ובארצות הברית נרשמה 'תזוזה ימינה', ומחויבות גוברת לשמירת מצוות בתוך הזרם בקרב הדור הצעיר.‏[36]

חלוקה פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצות האורתודוקסיות מעולם לא היו אחידות, ועל אף המשותף ביניהן בחשיבות שהן מעניקות להלכה, הן חלוקות ביניהן במישורים רבים. בעוד שבמאה ה-19 התמקדו ההבדלים בשאלות כמו היחס להשכלה המודרנית והצורך להיפרד מיתר הציבור, במאה ה-20 עלו סוגיות הציונות ומדינת ישראל כמקור עיקרי לחיכוך. בעוד שהמזרחי וגלגוליו קרא ליחס חיובי לתנועה, ואורתודוקסים קיצוניים הטיפו לשלילה עקרונית ומוחלטת, דגלו אגו"י והקרובים אליה בהכרה מסויגת במדינה.

בישראל יש מגוון של תתי-זרמים, המפולגים בפרשנות שיש לתת למצוות (למשל: האם נדרשת הפרדה מגדרית בתנועת נוער), ובמנהגים כגון לבוש. בין הסיעות הבולטות ניתן למנות את החרדים, המחולקים לחסידים ומתנגדים (ממוצא מזרח-אירופי בדרך-כלל), חרדים ממוצא ספרדי או תימני ועוד, ואת הדתיים לאומיים, שגם בקרבם יש פלגי משנה ליברליים יותר ופחות כגון החרדים לאומיים ואורתודוקסים מודרניים, דוגמת הקיבוץ הדתי והציבור המזוהה עם תנועת נאמני תורה ועבודה. בארצות הברית קיימת חלוקה בין אורתודוקסים מודרניים ל'אולטרה-אורתודוקסים', מושג המקיף שם את המקבילה הישראלית לחרדים, וגם בתוכו קיימות תתי-קבוצות כמו חסידים וליטאים ("Black Hats"). כמו כן, בקרב המודרניים גדל הפילוג בנושאים כמו מחקר מדעי במקורות, פמיניזם ועוד. בארצות הברית מתבטא הדבר בחיכוך בין 'האורתודוקסיה הפתוחה' לחוגים שמרניים יותר, ובישראל קיים מתח דומה בין ה'חרד"לים' לליברלים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן הדתיים-לאומיים והן החרדים משתייכים ליהדות האורתודוקסית, ורוב המסורתיים בישראל רואים את עצמם כבעלי זיקה אליה. גם מרבית החילונים בישראל, שמוצאם בדרך כלל ממזרח אירופה – בה הובילה המודרניזציה לחילון ולשלילת האמונה, ולא לנסיון לערוך בה שינויים – תופשים אותה, לטוב ולרע, כגרסה האותנטית של הדת.‏[37] שלמה אבינרי, יליד ביילסקו-ביאלה, אמר כי "בית הכנסת שאליו אני לא נכנס הוא אורתודוקסי."‏[38] אלה מהם המקיימים טקסים דתיים כמו הלוויה, תפילה בבית כנסת ביום הכיפורים ועלייה לתורה בבר המצווה עושים זאת לרוב בהתאם לנהוג אצל האורתודוקסים, לעתים בגלל זיקה לזרם ולעתים בגלל העדר אלטרנטיבה. בנוסף לכך, נישואים וגירושים של יהודים בישראל כפופים מכוח חוק‏[39] לרבנות הראשית לישראל, שהיא גוף אורתודוקסי.

מגמות דמוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם מלחמת העולם השנייה הייתה האורתודוקסיה במגמת קיטון אף במזרח אירופה. השואה פגעה בה יותר מבכל אגף אחר של החברה היהודית.‏[36] מאז, מהווים האורתודוקסים מיעוט בעם. רבים מהניצולים היגרו למערב והמגמה הרווחת שם הייתה של חילון והיטמעות. בשנות ה-70 התהפכו הנסיבות שכפו על האורתודוקסיה מגננה מראשיתה. הן עקב תנועת התשובה בארצות הברית ובישראל והן בשל שיעורי הפריון הגבוהים של מאמיניו, נמצאת הקבוצה בהתחזקות מתמדת וגם חלק מהקונסרבטיבים מתקרבים אליה בעמדותיהם.‏[40] בישראל, הוא הגדול מקרב הזרמים הדתיים היהודיים, אך גם בה המשתייכים אליו הם מיעוט בקרב הכלל, שרובו מורכב ממסורתיים או חילוניים. גם מחוץ לישראל הזרם האורתודוקסי הוא מיעוט מול החילונים והמשתייכים לזרמים אחרים.‏[41] עם זאת, מחוץ לארצות הברית שבה הרפורמים והקונסרבטיבים מהווים רוב, האורתודוקסיה היא הגרסה המקובלת של היהדות במרבית הקהילות המקומיות. היא כנראה הגדולה ביותר מבין מבין הזרמים, בעיקר אם מחשבים את החברים המחויבים באופן מלא להשתייכותם.‏[42] בארצות הברית, שבה ריכוז היהודים הגדול בעולם מחוץ לישראל, היוו בשנת 2001 היהודים האורתודוקסים כ-13% מכלל היהודים, וכ-27% מהיהודים המבקרים בקביעות בבית כנסת.‏[43] גם שם, חלקם היחסי של האורתודוקסים נמצא במגמת עלייה, מאחר ששיעור הילודה הממוצע ביהדות האורתודוקסית בארצות הברית הוא 4.1 ילדים למשפחה לעומת 1.9 ילדים בכלל יהדות ארצות הברית; ושיעור הנישואים בין-דתיים הוא כ-2%, לעומת 44% בכלל יהדות ארצות הברית וקרוב ל-60% מכלל היהודים שנישאו מאז שנת 2000.‏[44]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה סמט, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, והוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
  • יוסף שלמון, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 2006.‏[45]
  • דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2011.‏[46]
  • יעקב כ"ץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992.

מאמרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 5-6.
  2. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 121-122.
  3. ^ יוסף אחיטוב, על עמידותו של מושג ההלכה כמגדיר זהות בשיח האורתודוקסי, בתוך: משבי רוח : דברי הגות ומחשבה, מכון שלום הרטמן, 2013. עמ' 175-191.
  4. ^ ראו, לדוגמה: Leora Batnitzky, How Judaism Became a Religion: An Introduction to Modern Jewish Thought, Princeton University Press, 2011. עמ' 42-44, 34.
  5. ^ בנימין בראון, קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים
  6. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 22.
  7. ^ ראה למשל: שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 429 (עם סימוכין נוספים שם).
  8. ^ יעקב כ"ץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 52.
  9. ^ אלינסון, עמ' 156-157.
  10. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 376-378.
  11. ^ ראה, למשל: פרזיגר, עמ' 90-91; שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 87-89.
  12. ^ משה סמט, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 20.
  13. ^ צבי זהר, האורתודוקסיה אינה התגובה ההלכתית האותנטית היחידה למודרנה, אקדמות י"א (תשרי תשס"ב), עמ' 139-151.
  14. ^ ראה לדוגמה: בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי. בתוך: שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 499-500.
  15. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 115-119.
  16. ^ לסקירה מפורטת, ראו: Adam Ferziger, Exclusion and Hierarchy: Orthodoxy, Nonobservance and the Emergence of Modern Jewish Identity, University of Pennsylvania Press, 2005. (להלן: פרזיגר).
  17. ^ פרזיגר, עמ' 168.
  18. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 76.
  19. ^ Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities, SUNY Press, 2012. עמ' 105-106.
  20. ^ Jeffrey C. Blutinger, So-Called Orthodoxy: The History of an Unwanted Label, Modern Judaism, אוקטובר 2007.
  21. ^ Arnold Eisen, Rethinking Modern Judaism, Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3.
  22. ^ Jacob Katz, Out of the Ghetto: The Social Background of Jewish Emancipation, 1770-1870, Syracuse University Press, 1973. עמ' 144-152.
  23. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 84.
  24. ^ 24.0 24.1 מיכאל ק. סילבר, Orthodoxy, אנציקלופדיה יוו"א.
  25. ^ שו"ת חת"ם סופר, חלק ו', תשובה פה.
  26. ^ David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. (להלן: אלנסון). עמ' 66-69.
  27. ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995), עמ' 60-62.
  28. ^ יוסף שלמון, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 2006. עמ' 117.
  29. ^ רביצקי, שלמון, פרזיגר. עמ' 389-390.
  30. ^ Minhag Anglia: The Transition of Modern Orthodox Judaism in Britain.
  31. ^ David Ellenson‏. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 78.
  32. ^ אלנסון, עמ' 173-181.
  33. ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. הציטוט שם, בעמ' 59.
  34. ^ בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות.
  35. ^ שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 539-550.
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 Samuel C. Heilman. Sliding to the Right: The Contest for the Future of American Jewish Orthodoxy. University of California Press, 2006. עמ' 20-22.
  37. ^ Judith R. Baskin, Kenneth Seeskin, The Cambridge Guide to Jewish History, Religion, and Culture, Cambridge University Press, 2010. עמ' 460.
  38. ^ יאיר שלג, הדתיים החדשים, כתר, 2000. עמ' 278.
  39. ^ חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ד 1953, שהחליף פקודה מנדטורית
  40. ^ Ronald M. Glassman et al. Social Problems in Global Perspective, University Press of America, 2004. עמ' 46
  41. ^ דבורה אמיר; דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד, ‏הזרם האורתודוקסי (ביהדות), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  42. ^ Daniel J. Elazar, How Strong is Orthodox Judaism -- Really? The Demographics of Jewish Religious Identification, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
  43. ^ דו"ח לשנים 2000–2001 של איחוד הקהילות היהודיות בארצות הברית
  44. ^ לפי סקר מכון Pew
  45. ^ ביקורת: מאיר סיידלר, כשהיהדות פוגשת את העולם המודרני, זמנים 100, 2007, עמ' 158-156.
  46. ^ סקירה: סוכן תרבות, כך נולדו החרדים.