רגינה יונאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרטה לזכר רגינה יונאס בברלין

רגינה יוֹנַאס (בגרמנית: Regina Jonas;‏ 3 באוגוסט 1902, ברלין12 בדצמבר 1944, אושוויץ) הייתה רבה בברלין, אשת אקדמיה ולימים דמות ציבורית ביהדות המתקדמת; הייתה האישה הראשונה בגרמניה ובעולם שהוסמכה לרבנות.

צעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגינה יונאס נולדה בברלין לוולף יונאס, סוחר, ולשרה לבית הס. היא גדלה בשכונת העוני שוֹיְנֶנְפִירְטֶל (Scheunenviertel - "רובע האסמים"; כיום חלק מרובע מיטה), שרבים מתושביה היו יהודים אדוקים, רובם ממוצא מזרח אירופי, כולל הוריה שלה. יונאס ואחיה אברהם גדלו יחד בדחק כלכלי. היא התייתמה מאביה בגיל צעיר, בשנת 1913; בגלל מצבם הכלכלי הרעוע, נאלצה הקהילה היהודית לממן את קבורתו. לאחר מותו עברה האם שרה עם ילדיה לדירה אחרת, בסמוך לבית כנסת קטן בקרבת אלכסנדרפלאץ. בית הכנסת והרב שלו ד"ר מקס וייל השפיעו רבות על יונאס ועל בחירת דרכה בחיים.

בשנת 1924 הוסמכה כמורת בית-ספר גבוה לבנות, וכנשים רבות בתקופתה עסקה בהוראה, אך היא חשה חוסר סיפוק. היא התקבלה לבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל, שהיה מוסד אקדמי של היהדות הליברלית, והשתלמה שם במסלול לרבנים ומחנכים. אף כי יונאס לא הייתה האשה היחידה בבית מדרש, היא היחידה ששאפה לקבל הסמכה לרבנות - דבר שנחשב עדיין חסר תקדים. את לימודיה מימנה על ידי מתן שיעורים בגימנסיות. ביולי 1930, בתום 12 סמסטרים, עמדה בהצלחה בבחינת הגמר בעל-פה. שני בוחניה היו הרב ד"ר ליאו בק והמורה שלה לתלמוד, הרב פרופ' יחזקאל אדוארד באנֵט (Baneth;‏ 1855–1930), שלו גם הגישה את עבודת הגמר שלה.

יונאס סיימה את לימודיה בדצמבר 1930 עם הסמכה אקדמית כמורה ללימודי יהדות ועברית. עם הסמכה זו יכלה ללמד בבתי הספר של הקהילה היהודית.

הסמכתה לרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' באנט נפטר ומחליפו, פרופ' חנוך אלבק, סירב להסמיכהּ לרבנות. בעקבות זאת פנתה יונאס למורה אחר שלה, הרב ליאו בק, מנהיג רוחני בקהילה היהודית בגרמניה. בק סירב אף הוא – ייתכן שמתוך חשש מהחרפת המתיחות עם הקהילה האורתודוקסית, כשברקע השלטון הנאצי שהלך וקרם עור וגידים.

ב-27 בדצמבר 1935 קיבלה רגינה יונאס סמיכה מהרב ד"ר מקס דינמן מאופנבך, שהיה ראש אגודת הרבנים הליברלית של גרמניה. עם זאת, חיפוש אחר קהילה שתסכים להעסיקה היה כרוך בקושי רב. לבסוף השיגה חצאי משרה במוסדות יהודיים שונים. רדיפות הנאצים אילצו רבנים רבים להגר מגרמניה במרוצת שנות ה-30, והיו קהילות שמצאו עצמן ללא מנהיג רוחני. הדבר איפשר ליונאס למצא משרת רב ודרשנית בבית כנסת; ואולם היא לא האריכה ימים בתפקיד, וכיהודים גרמנים רבים, הועסקה בעבודת כפייה במפעל קרטונים בברלין.

אמונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונאס ראתה עצמה כשווה לעמיתיה הגברים. "הגעתי למקצוע שלי מתוך הרגש הדתי, שאלוקים‏[1] אינו מדכא אנשים, וכן שהגבר אינו מושל באישה...", טענה.

על אף שלמדה במוסדות שנחשבו ליברליים, יונאס לא הייתה פמיניסטית, וגם לא חסידה של היהדות הרפורמית. היא הייתה קשורה בלהט לאורח החיים האורתודוקסי, שלפיו חונכה משחר נעוריה. היא התמידה בחיפושיה אחרי הרבנות משום שחשה שיד האל מכוונת אותה לכך, ומשום שלא הצליחה למצא שום התנגדות לכך במקורות. בעבודת הגמר שהגישה בנושא, יונאס אינה מנסה להצדיק סמיכת נשים באמצעות טיעונים ליברליים, אלא בטיעונים פנים-מסורתיים. לשאלתה בכותרת עבודת הגמר שלה, "היכולה אשה להחזיק במשרה רבנית?", היא עונה במסקנה כי אכן על פי המקרא, התלמוד וחז"ל הדבר אפשרי וכי "חוץ מדעות קדומות והֶרגל אין דבר הנוגד זאת". בנוסף ניתחה דמויות תלמודיות שעסקו בפרשנות הלכתית כברוריה, ילתא, אלכסנדרה החשמונאית, ובתקופה מאוחרת יותר בנותיו ונכדותיו של רש"י.

יונאס סברה שקיים שוויון מנטלי, מוסרי, ואינטלקטואלי בין גברים ונשים, אך עם זאת ייתכנו הבדלים בין המגדרים בתחומים שונים. בהתייחס למקצועהּ כתבה כי "אישה יכולה לומר גם כמה דברים שאותם הגבר אינו יכול לומר על הדוכן. העולם מתקיים על ידי אלוקים עם שני המינים, ובטווח הארוך הוא אינו יכול להתקדם על ידי מגדר יחיד בלבד". לדעתה, רק על נשים לא-נשואות לעסוק ברבנות; מקצוע הרבנות והמחויבויות הנלוות לנישואים ולאימהוּת אינם תואמים זה את זה. כמו כן דגלה בעיקרון של צניעות כאידאל חינוכי והתבטאה בעד שמירת הפרדה בין המינים בבתי הכנסת.

מותה ומורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח הנצחה לרגינה יונאס, ברלין, רחוב קראוסניק 6

ב-3 בנובמבר 1942 נדרשה יונאס להצהיר על מלאי נכסיה כולל ספריה; יומיים לאחר מכן הם הוחרמו "לטובת הרייך הגרמני". ביום המחרת היא נעצרה על ידי הגסטאפו, ושולחה למחנה טרזינשטאט יחד עם אמהּ. במחנה, שהנאצים השתמשו בו כ"גטו לראווה" לביקורי הצלב האדום, המשיכה יונאס בפעילותה כמורת דרך רוחנית, וסייעה לפסיכיאטר היהודי וינאי ויקטור פרנקל, אף הוא אסיר במחנה, בהגשת סיוע ותמיכה נפשית במקרי משבר כדי למנוע התאבדויות. היא נטלה על עצמה את התפקיד לקבל את פני האסירים החדשים במחנה, במיוחד הזקנים, וסייעה בידם להתגבר על ההלם והזעזוע הראשוני. הרצתה על חשיבות שמירת כבוד הזקנים במסורת היהודית גם בזמנים קשים, בהביאה דוגמה ממסע בני ישראל ממצרים לכנען שנעשה ללא ויתור על הזקנים, וכבודם אף הועצם בכך שנשאו את לוחות הברית.

לאחר עבודה מאומצת של שנתיים במחנה גורשה יונאס לאושוויץ, שם נרצחה בגיל 42.

רשימה בכתב ידה של 24 מהרצאותיה, תחת הכותרת "הרצאות של האישה הרבה האחת והיחידה, רגינה יונאס", נמצאה במחנה לאחר השחרור, והיא נגישה לעיון בארכיון טרזינשטאט. חמש מן ההרצאות נסובות על ההיסטוריה של נשים יהודיות, חמש אחרות מתמודדות עם סוגיות תלמודיות, שתיים עם סוגיות מקראיות, שלוש נוספות עם שאלות הנהגתיות, ויתר התשע מציגות היכרות כללית עם האמונה והמוסר היהודי, והחגים היהודיים.

בשנים שלאחר המלחמה נשכחה יונאס כמעט לחלוטין. ככל הידוע, אף אחד מהניצולים הבולטים של טרזינשטאט (כמו ליאו בק וכן ויקטור פרנקל, שאיתו עבדה), לא הזכיר אותה בכתביו. כשסאלי פריסנד (Priesand) הוסמכה לרבנות בארצות הברית בשנת 1972, העיתונות דיברה על "האישה-רב הראשונה בעולם". מחקריה של המדענית האמריקאית קתרינה קלנבך בארכיונים במזרח ברלין, לאחר נפילת החומה, השיבו את יונאס לתודעה כרבה הראשונה בהיסטוריה.

קיימות מספר השערות בנוגע לסיבות שקיעתה בתהום הנשייה התודעתי, אך מה שוודאי הוא שהרעיון לא רק שרד את השואה אלא גם קיבל תנופה עם ההצלחות של תנועות יהדות מתקדמת ביהדות כמו גם התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 וה-70.

זכרה הונצח עד כה בשני מקומות בגרמניה:

  • ביוני 2001 נתלה לוח הנצחה על קיר הבית ברחוב קראוסניק 6 במרכז העיר, שם עמד בעבר הבית בו התגוררה יונאס עד שגורשה לטרזיינשטאט.
  • ב-13 אוגוסט 2002 נקרא שביל בפארק באופנבאך על שמה.

"רגינה", סרט תיעודי על חייה מאת הבמאית דיאנה גרוּ, הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-2013.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך במקור.
  2. ^ רגינה, באתר הפסטיבל