יהדות רפורמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההיברו יוניון קולג' בירושלים - בית המדרש הראשי של התנועה הרפורמית בישראל

יהדות רפורמית (מכונה גם יהדות מתקדמת, יהדות ליברלית, יהדות פרוגרסיבית) היא זרם מרכזי בדת היהודית, הדוגל בהתחדשותה המתמדת ובהתאמתה למציאות החיים בדורנו. הרפורמים רואים עצמם כמודרניים וגמישים יותר מהאורתודוקסים והקונסרבטיבים. השם "רפורמים" רווח בעיקר בארצות הברית; במרבית אירופה מוכרים האוחזים בהשקפה דומה כ"יהדות ליברלית", ואילו בישראל מעדיפים חברי הזרם לכנותו בשם "יהדות מתקדמת". הארגון המאגד את הליברלים והרפורמים – כמו גם את הזרם הרקונסטרוקטיבי הקטן, הנבדל מהם בהשקפתו – בעולם נקרא "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת" (World Union for Progressive Judaism), וארגון הקהילות בישראל נקרא "התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל".

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין עקרונותיה המרכזיים, מונה היהדות הרפורמית את אלו:

  • גישה לא פונדמנטליסטית של הבנת עקרי האמונה היהודית, יחד עם אמונה שיהודים צריכים לעצב בעצמם את זהותם היהודית מתוך המסורת אך גם מתוך השקפת עולם מודרנית הדוגלת בשוויון מגדרי ובצדק חברתי.
  • אמונה שעצמאותו של הפרט במסורת היהודית חשובה יותר מהחוקים והמנהגים היהודיים שנקבעו בעבר. הפרט בוחר על פי מצפונו אילו מצוות לקבל כמחייבות.
  • גישה חיובית כלפי התרבות המודרנית.
  • אמונה שגם דרכי הלימוד הרבניות המסורתיות וגם דרכים מודרניות יותר של ביקורת המקרא, הן דרכים תקפות בלימוד התנ"ך והספרות הרבנית.

היחס להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות הרפורמית נבדלת מהיהדות האורתודוקסית ומהיהדות הקונסרבטיבית ביחסה להלכה. בעוד ששתי האחרות רואות בהלכה ציווי מחייב, היהדות הרפורמית רואה את ההלכה כמקור השראה בלבד.‏[1] רפורמים מחשיבים כמחייבות בעיקר את ההלכות התואמות ערכים פרוגרסיביים ונוגעות למידה טובה ביחסים בין אדם לחברו, ופחות הלכות הנוגעות לנושאים ריטואליים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של הרפורמה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפורמה ביהדות

הרפורמה ביהדות התפתחה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19, לאחר המהפכה הצרפתית, בתגובה לראשית האמנציפציה וכהמשך להשכלה ולחילון. חלוצי הרפורמה ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.

הרפורמה היא אחת התוצאות של תנועת ההשכלה היהודית שרוב מיסדיה היו אנשים שומרי מצוות ודתיים, שחשבו ששמירת מצוות הדת אינה מנוגדת לדרישה לאמנציפציה ולהשתלבות בחברה הנוכרית. חלק מממשיכיהם היו קיצוניים ברעיונותיהם וביקשו לבטל את המצוות שלדעתם היו מנוגדות ל"עידן התבונה", כדי שהיהודים יזכו באמנציפציה. אחד מהמשכילים הבולטים בקבוצה זו היה דוד פרידלנדר שסבר שהמצוות המעשיות מפריעות לערכי התבונה, עליהם הושתתה היהדות המקורית לדעתו, והפכו לדבר עיקרי ביהדות רק בגלות.

השקפת עולם זו הביאה לשינוי של סדרי בית הכנסת, והתאמת תפילות ואמונות לרוח הזמן ולמעמדם של היהודים כאזרחי המדינה. על סמך זה, ניסח נתן שאול, בשנת 1792, 14 עיקרי אמונה וטקס, שיתקבלו על דעת האדם המודרני. ב-1810 פורסם בגרמניה תקנון, שקבע סדרי תפילה חדשים, חייב לשמור על הדרת הקודש בבית הכנסת, וביטל כל מנהג העלול להפר בו את האווירה של כובד ראש. ב-17 ביולי של אותה שנה פתח ישראל יעקובסון בית-כנסת בזסן, בו נערכו לראשונה חלק מהתפילות בגרמנית. הן לוו בעוגב ובשירת מקהלה. לנגד עיני המתקנים עמדה דוגמת הכנסייה הנוצרית (בעיקר הפולחן הפרוטסטנטי), ומניעיהם היו אסתטיים בעיקר. בית הכנסת המתוקן הראשון שהתקיים לאורך זמן הוא ההיכל בהמבורג, שנפתח בשנת 1819 והקמתו נחשבת לראשיתה של התנועה הרפורמית. הפעם, בנוסף למאפיינים דומים לאלה שהונהגו בזסן, הוסרו מהתפילה כל הקטעים שעסקו בשיבה לציון. היהדות האורתודוקסית יצאה בנחרצות נגד בוני ההיכל, והעימות סביבו חולל סערה גדולה. אף כי הפרשה הסתיימה בניצחון המחדשים , בית-הכנסת בעיר נותר בגד תופעה מבודדת.

היו אלה בני הדור הבא שגיבשו את העקרונות מהם צמחה התנועה. הרב אברהם גייגר, מבקר מקרא שדגל בתורת ההתפתחות של פרידריך הגל והאמין שהיהדות הינה גוף המשתנה עם הזמן, נחשב כאב המייסד של היהדות הרפורמית כאידאולוגיה מוגדרת. על פי תפישותיו הוא ביקש לבטל מצוות רבות ביהדות, שנראו לו כשרידים שעבר זמנם. גייגר אף ביקר את מצוות הנחת התפילין וברית המילה, למרות שלא ביטל אותן בפועל. לדעתו, היה חשוב לשמור בעיקר על "רוח היהדות" שהיא המוסר והמונותאיזם. קיצוני יותר מגייגר היה שמואל הולדהיים, רב הקהילה הרפורמית בברלין, שהעביר את יום המנוחה משבת ליום ראשון, ביטל את המילה והנהיג תפילה בלי טלית וכיסוי ראש. לדעתו של הולדהיים, כל תוקפה של ההלכה היה כאשר שירתה את האדם היהודי, ואילו עתה תוקפה בטל, ויש לערוך שינויים על מנת לקרב בין היהודים לשכניהם הנוצרים. הרצון לקבוע מסלול אחיד לשינויים הנדרשים הביא לארגון שלושה כנסים בשנים 1844-1846, בהם התאספו רבנים ומלומדים בחכמת ישראל. הרב זכריה פרנקל פרש מהדיונים על רקע התנגדותו לשינוי שפת התפילה מעברית. תפישותיו התאולוגיות של פרנקל בידלו אותו מגייגר. הוא והשותפים לדרכו פיתחו את האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שעל בסיסה קמה בארצות הברית היהדות הקונסרבטיבית. גם הולדהיים נותר בעמדת מיעוט. עמדת הביניים של גייגר, שניסה להגיע לפשרה והותיר את מצוות רבות על כנן כדי לפייס את כל הפלגים, זכתה לרוב והפכה לדומיננטית בקהילות הליברליות בגרמניה. גייגר התנגד לרעיון של בחירת עם ישראל ורצה להחליפו בשליחות אוניברסלית להפיץ מוסר בעולם; הוא הסיר את הקטעים הנוגעים לכך בתפילה.

היהדות הרפורמית בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הרפורמי הראשון בארצות הברית נוסד בצ'ארלסטון ב-1824[דרוש מקור], כשמנהיגים רפורמים החלו להגר לארצות הברית מגרמניה. התנועה גדלה עם ההגירה היהודית מגרמניה לאחר מהפכת 1848. ב-1873 ייסד הרב יצחק מאיר וייז את "איחוד הקהילות העבריות האמריקניות" ("Union of American Hebrew Congregations"), ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות בארצות הברית, אשר נקרא מאז 2003 בשם האיחוד ליהדות רפורמית ("Union for Reform Judaism"). ב-1875 נוסד על ידיי וייז ההיברו יוניון קולג', הסמינר המרכזי להכשרת רבנים, חזנים, מחנכים ועובדים קהילתיים בתנועת היהדות הרפורמית. ב-1885 התכנסו רבנים רפורמים בועידת פיטסבורג וניסחו לראשונה את מצעה של התנועה.

ב-1889 נוסדה אגודת הרבנים המרכזית ולאחר גידול מהיר הגיע מספר חבריה ערב מלחמת העולם הראשונה לכ-200.‏[2] בסוף המאה ה-19 היו רק 40,000 נפש מתוך ציבור של יותר ממיליון יהודים אמריקאים חברים בקהילות רפורמיות.[3] כיום מעמדם של חברי הזרם בארצות הברית חזק ומבוסס כלכלית[4] ולהם השפעה ניכרת על חיי הקהילה היהודית. ב-2001 פורסם כי התנועה הרפורמית היא הזרם בעל מספר החברים הרב ביותר בקרב יהודי ארצות הברית, עם 1.5 מיליון חברים ב-900 קהילות.[5]

ב-2012 טענה התנועה הרפורמית בארצות הברית כי היא מונה 1.1 מיליון חברים רשומים.[6] זרמים יהודיים אחרים בארצות הברית חולקים על מניין זה, שכולל החל משנת 1983 גם יהודים שאינם מוכרים ככאלה על פי ההלכה כגון ילדים לאב יהודי ואם לא יהודיה. להערכת סוציולוגים, התנועה הרפורמית, כמו יתר התנועות היהודיות הליברליות הגדולות בארצות הברית, נמצאת במגמת שקיעה מתמדת ומאבדת כאחוז מחבריה בכל שנה, בעיקר כתוצאה מהתבוללות ונישואים בין-דתיים. מדי שנה מתגיירים דרך התנועה הרפורמית בארצות הברית קרוב ל-10,000 איש.[7] בשנת 2013 החליט המוסד המרכזי של היהדות המתקדמת בארצות הברית, ההיברו יוניון קולג', שלא לקבל לשורותיו מועמדים לרבנות הנמצאים בקשר זוגי עם אדם שאינו יהודי.

התנועה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה התעוררות בתנועות שדגלו ברעיונות דומים במרכז ומערב אירופה. בהנהגת הרמן כהן, מקס וינר וליאו בק נבנו קהילות ליברליות בבריטניה, צרפת וגרמניה. הליברלים הגרמנים הזמינו את עמיתיהם מצרפת, בריטניה וארצות הברית לכינוס בסתיו 1914, כדי להתחיל ביצירת תנועה בינלאומית. המלחמה טרפה את התוכניות ורק ב-1926 הצליחו הליברלים הבריטים לכנס ועידה בלונדון ולהתחיל בהקמת ארגון בינלאומי. בכנס זה נידון עניין השם, באיזה שם יקרא הארגון ולאחר דיון מעמיק בשמות השונים" "רפורמי", "ליברלי" ובמשמעותם המשתנה לפי שפה ואזור, סוכם על "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת" (World Union for Progressive Judaism). כעבור שנתיים, ב-1928, נערכה בברלין הועידה הראשונה של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.[8]

היהדות הרפורמית והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכה הייתה היהדות הרפורמית מתנגדת חריפה לציונות. שמואל הולדהיים, ראש הקהילה הרפורמית בברלין, פעל להשמטה גורפת של המונחים "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" מסידור התפילה הרפורמי.[דרוש מקור] בוועידת ברונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) נאמר כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר."‏[9] אחד משיקולי התנגדות לציונות היה החשש כי הרעיונות הציוניים יפורשו על ידי הציבור הרחב כנוגדים את הלאומיות הגרמנית.

בארצות הברית לא היה המצב שונה. בוועידת פיטסבורג (1885) נקבע כי "איננו מחשיבים עוד את עצמנו כאומה אלא כקהילה דתית, ולכן אין אנו מצפים לשיבה לפלשתינה, לא לעבודת הקרבנות של בני אהרן, ולא לחזרתה של אף אחת מההלכות הקשורות למדינה היהודית...". המחלוקת בין התנועה הרפורמית לתנועה הציונית עסקה לא רק במוטיב הלאומי, אלא גם במוטיב הדתי-חילוני. כך יצא איגוד הרבנים הרפורמיים בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי דתי או אנטי דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם".

כך נתפסו הציונות והרפורמה, מסופה של המאה ה-19 ועד מחציתה של המאה ה-20, כדרכים מנוגדות זו לזו המתחרות ביניהן על כיבוש ליבו של הקהל היהודי. מחד הוקיעה התנועה הרפורמית ברובה את הציונות ואת דרכה הלאומית-חילונית, ומאידך גינו המנהיגים הציוניים את התנועה הרפורמית ה"מתבוללת". ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותם של הרפורמים לציונות ופחתה. שני גורמים נוספים לשינוי זה היו רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, והשינוי בהרכב התנועה בארצות-הברית, עם היותם של המהגרים מגרמניה למיעוט בתוכה.

בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב-1937 ("ועידת קולומבוס") אימצה התנועה הרפורמית מצע חדש ("מצע קולומבוס") שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית, וקבע כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל. השואה, הקמת מדינת ישראל והתבססותה, חוללו מפנה בגישת הרפורמים לציונות. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת התקרבותה לאתוס הציוני, הקימה התנועה הרפורמית שני קיבוצים בערבה, לוטן ויהל, ויישוב קהילתי בגליל, הר חלוץ.

יהדות רפורמית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל

ניסיונות ראשונים להקמת קהילות רפורמיות נעשו על ידי רבנים עולים מגרמניה בשנות ה-30. ב-1935 הוקמו קהילות בחיפה ובירושלים, וב-1939 הוקם בית הספר "הלל" (היום "ליאו בק"). נסיונות אלה נכשלו, והקהילות הפכו אורתודוקסיות או קונסרבטיביות. תחילתה של "התנועה ליהדות מתקדמת" עם הקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.

זכויות להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 פורסמו הנחיות לביצועו איחוד זוגי של בני אותו המין[10], ההנחיות השאירו לרב המחתן את הבחירה האם לבצע. כמו כן נאמר :

  • Support secular efforts to promote legislation which would provide through civil marriage equal opportunity for gay men and lesbians;
  • Encourage its constituent congregations to honor monogamous domestic relationships formed by gay men or lesbians; and
  • Support the efforts of the CCAR in its ongoing work as it studies the appropriateness of religious ceremonies for use in a celebration of commitment recognizing a monogamous domestic relationship between two Jewish gay men or two Jewish lesbians.

בשנת 2012 פורסם כי רבני יהדות רפורמית החלו לבצע אירועי "איחוד זוגי" בבריטניה בצורה פומבית החל מפברואר 2012, ומתחילת מאי 2012 פורסם כי מתקיימת תמיכה פומבית בנישואים חד מיניים בתוך תחומי בריטניה.

ב 7 במאי 2012 פורסם בתקשורת [11] כי התנועה הרפורמית בארצות הברית. בין הגדרות האיחוד בארצות הברית נאמר :

We acknowledge that these partnerships are distinct from those discussed in the Talmud as 'according to the law of Moses and Israel,' but we celebrate them with the same sense of holiness and joy as that expressed in heterosexual marriages,

בשתי הקהילות הוגדר כי לא יתקיימו קידושין במובן המקובל ביהדות האורתודוקסית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר אזרי, חושבים יהדות מתקדמת - מסע להכרת היהדות הרפורמית, הוצאת בבל, 2005.
  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שזר, 1989.
  • הרפורמים, הוצאת מנוף, 2005.
    • Lucian Zeev Herşcovici, Curentul reformist in viaţa religioasă evreiască din România (1857-1921) - de la fondarea Comunităţii Templului Coral până la alegerea Rabinului dr. I Niemirower ca Prim Rabin al Comunităţii Evreilor din Bucureşti. (לוצ'יאן זאב הרשקוביץ', "הזרם הרפורמיסטי בחיי הדת היהודית ברומניה (1857–1921) – מהקמת קהילת ההיכל הקוראל ועד בחירתו של הרב ד"ר י. נימירובר כרב ראשי של קהילת יהודי בוקרשט")
  • יהוידע עמיר, קול דממה דקה - מחשבות אמונה וביקורת ידיעות אחרונות, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]