יהדות רפורמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אברהם גייגר, מייסדה האינטלקטואלי של היהדות הרפורמית.
הרב שמואל הולדהיים, מההוגים הרדיקליים ביותר של התנועה.

יהדות רפורמית (מכונה גם יהדות מתקדמת, יהדות ליברלית, יהדות פרוגרסיבית) היא זרם מרכזי ביהדות, הדוגל בהשתנותה המתמדת, במרכזיות ערכי המוסר שבה לעומת היבטיה הטקסיים ובאמונה בהתגלות מתמשכת של רצון האלוהים לאורך ההיסטוריה, המתפתחת עם התקדמות האנושות ואינה מוגבלת למעמד הר סיני או לאירוע אחר. עמדות אלו מבדילות אותם משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסים והקונסרבטיבים.

השם "רפורמים" רווח בעיקר בארצות הברית; במרבית אירופה מוכרים האוחזים בהשקפה דומה כ"יהדות ליברלית", ואילו בישראל הם מעדיפים לכנותו בשם "יהדות מתקדמת". הארגון הבינלאומי המאחד אותם – כמו גם את הזרם הרקונסטרוקטיבי הקטן, המחזיק בתפישה דתית אחרת – נקרא "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת", וארגון הקהילות בישראל נקרא "התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל".

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבעה המבוזר של היהדות הרפורמית, כמו גם מגוון העמדות בהנהגתה בשאלות כמו מהותו של האל, מקשה על חוקרים להגדירה באופן חד-משמעי. עם זאת, בסיסה התאולוגי הוא אמונה בהתגלות מתמשכת של רצון האלוהים,[1] שאינה מוגבלת למעמד הר סיני אלא מתחוללת מאז ומתמיד, ומתקדמת ביחד עם הידע והרוח האנושיים. גדולי ההוגים הרפורמים, מאברהם גייגר ועד קאופמן קוהלר וקלוד מונטיפיורי, הציעו פרשנויות שונות לגבי טיבו המדויק של המושג ועל היחסים בין האל והאדם בו. לפי ראייה זו, כל כתבי הקודש היהודיים והחוקים שהם מכילים חוברו בידי בני אנוש שהשכינה שרתה עליהם, אך הבורא לא הכתיב להם את כוונתו בדיוק והטקסטים מבטאים גם את מגבלותיהם ומאוויהם ואת תנאי הזמן שחיו בו. במקביל, ניתן להגיע לתובנות נוספות כאלה גם כיום, ויש להתמיד בכך ולחדש את הדת כל הזמן.‏[2] גייגר, אביו המייסד של הזרם, היה הראשון שניסח משנה זו בבהירות: ביומניו כתב כי עוד בגיל שבע-עשרה הגיע למסקנה שהתנאים המאוחרים והאמוראים ניסו לעקר את הרעיון של תורה שבעל-פה מהפוטנציאל המהפכני שבו ולבסס הכל על המקרא, ולשם כך עסקו במה שהגדיר כפרשנות מאולצת ומלאכותית. מאוחר יותר, הביא אותו עיסוקו בביקורת המקרא לראייה דומה של התורה עצמה, והוא שכלל את תפישתו לפיה הפרושים המוקדמים פעלו במתודה דומה לשלו, אל מול הצדוקים שנצמדו להלכה עתיקה, קדם-משנאית. גישתו של גייגר לא היתה היחידה בקרב החוגים הרפורמיים – שמואל הולדהיים ויצחק מרדכי יוסט תיארו את הפרושים באופן שלילי, והעריצו דווקא את הצדוקים – אך היא נעשתה דומיננטית תוך זמן קצר, והשפיעה השפעה מכרעת בימי היווצרות האסכולה.‏[3]

פלגיה השונים של היהדות הרפורמית רואים את היהדות כפרי שינוי מתמשך כזה מראשית ההיסטוריה, מצדיקים תמורות נוספות ואינם מקבלים אף מערך מקובע של אמונות, חוקים או מנהגים. עקרון חשוב, הנובע בין היתר מכך, הוא האוטונומיה האישית של החברים בה החופשיים לבחור כרצונם את האופן בו הם מבטאים את דתם. התפישה הרפורמית מדגישה את הפן המוסרי והאתי של היהדות, בעיקר זה המגולם בדברי הנביאים, כמרכיבה המרכזי העולה על הצד הריטואלי. היא קוראת לחבריה להשתתף בפעילות לטובת החברה כדי להביא לתיקון עולם. עם זאת, מרבית מנהיגיה ראו ערך בטקסים הדתיים המקובלים כאמצעי להתעלות רוחנית וכחלק מהשמירה על המורשת היהודית. שלמה כוהון, מבכירי התאולוגים של היברו יוניון קולג', כתב כי האגפים השונים של הזרם ברחבי תבל, על אף הביזור והפיצול ביניהם, פעלו תמיד על בסיס שלושה יסודות: התגלות מתמשכת, מסורת דתית ותבונה.‏[4]

השקפה זו מקבלת גם במלואו את המחקר המדעי במקורות, בנושאים כמו ביקורת המקרא ועוד, וחותרת ליישוב האמונה עם רציונליזם ועם ערכי העולם המודרני. מייסדיה פעלו במידה רבה על בסיס ממצאי מחקר זה. בהתאמה לכך, דחו הרפורמים מראשית פעילותם אמונות עתיקות: מושג תחיית המתים צומצם לטובת הישארות הנפש בלבד, הקטעים העוסקים במלאכים הוסרו מהתפילות והציפייה למשיח שיחדש את עבודת הקורבנות בבית המקדש הוחלפה בתקווה לעידן משיחי של שלום עולמי. בחירת עם ישראל פורשה כמשימה להפיץ את רעיונות המוסר והמונותאיזם בקרב העמים.

מימי התגבשותה בשנות ה-40 של המאה ה-19, אף כי מעולם לא הזניחה לחלוטין טיעונים הלכתיים – הן מתוך הצורך להתבסס על העבר והן כדי לענות על הסתייגויות מצד זרמים יהודיים אחרים – העניקו מנהיגיה קדימות למניעים כמו התפתחות היסטורית או הצורך בשינוי בעידן החדש.‏[5] ב-1844, בוועידת בראונשווייג, התוו המתכנסים את החלטותיהם כדי שיעמדו בקני המידה של השמרנים, אך פעלו מתוך הכרה שהשולחן ערוך אינו מהווה סמכות; ועידת לייפציג ב-1869, שבה כמעט לא התקבלו הכרעות משמעותיות, הכריזה זאת במפורש.‏[4] גם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהתנועה פנתה לכיוון מסורתי יותר, ראו ראשיה בהלכה מערכת קשיחה מדי וחתרו לעודד אימוץ מצוות טקסיות מסוימות באופן בררני, כמנהג.‏[5] רבנים רפורמים מעולם לא חדלו מלחבר ספרות שו"ת. בשנות ה-40 עסק בכך הרב שלמה פריהוף רבות, ולקראת סוף המאה ה-20 חלה התעוררות נוספת בכיוון זה בהשתתפות משה זמר ואחרים. עם זאת, פריהוף וממשיכיו הדגישו כי הפסיקות אינן מחייבות והשואלים רשאים להתאים אותם לצרכיהם.‏[4][6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ומפני חטאינו גלינו מארצנו" במוסף יום כיפור, משמאל: בנוסח ההיכל בהמבורג מ-1818 (כאן בהדפסה חדשה מ-1841). מימין: הנוסח המסורתי.

בשלהי המאה ה-18 הוסרו בהדרגה ההגבלות מעל היהודים במרכז ומערב אירופה, והם החלו להשתלב בחברה הסובבת, שהיתה ספוגה בערכי הנאורות. בארצות הגרמניות התחוללה תסיסה אינטלקטואלית ניכרת בקרב חוגי המשכילים היהודים בקשר לעתידה של היהדות, שגונתה על ידי פילוסופים מובילים כעמנואל קאנט כדת טקסית ונוקשה החסרה מהות רוחנית אמיתית. שאול אשר, בספרו "לויתן" מ-1792, ניסה לנסח את היהדות כרשימה של ארבעה-עשר עיקרי אמונה שיתקבלו על היהודי המודרני. דוד פרידלנדר נטה לדאיזם מופשט, וסבר שהמצוות הטקסיות כולן טפלות על העיקר הרוחני של הדת. ב-1796 שונה לראשונה נוסח התפילה בעת המודרנית, בעדת ישורון האשכנזית באמסטרדם, שהעתיקה את הנהוג אצל הספרדים המקומיים והשמיטה את תפילת אב הרחמים. ‏[7]

ב-1808 הוקמה הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה. ראשה ישראל יעקובסון שאף לכך שגם התפילה בבית-הכנסת תשקף את הטעם האסתטי של הסביבה. ב-17 ביולי 1810, הנחגג על ידי התנועה הרפורמית הבינלאומית כיום היווסדה, הוא פתח בית-כנסת חדש בזֶסֶן, בו הונהגו שינויים אחדים. הוצב עוגב, הבמה קורבה לארון הקודש בסידור פנימי שדמה לעמדת הדרשן בכנסייה, וקטעים אחדים בתפילה נאמרו בגרמנית. בדרשתו, הצהיר יעקובסון כי הוא יהודי מאמין וכי אל לה ליהדות להתפוגג או להתמזג לתוך דת אוניברסלית חדשה של תבונה, אך עליה לסגל את עצמה לתקופה החדשה. לאחר שהקונסיסטוריה נסגרה, עבר יעקובסון לברלין ב-1815. ב-1817 היה מן הדוחפים להקמת מניין מודרני דומה בברלין. ב-1818 נפתח ההיכל בהמבורג, שנועד אף הוא לפנות לדור הצעיר והמשכיל. הפעם נכלל לראשונה רכיב בעל מטען אידאולוגי: חלק מהתפילות שייחלו לחידוש עבודת הקורבנות בירושלים שונו. בעוד שהמניינים הקודמים לא עוררו יותר מאשר התנגדות אקראית, הפעם התאגדו רבנים מרחבי אירופה נגד ההיכל וגינו את מארגניו ככופרים. התפתחויות אלה התאפיינו בכך שמחולליהן נצמדו לשיח הדתי המסורתי והתמקדו במישור האסתטי. התומכים בהיכל המבורג, כמו אליעזר ליברמן והרב אהרן חורין, והחוגים סביבם היו משכיליים: הם סברו כי ההלכה והתלמוד גמישים דיים כדי לאפשר שינויים רחבים. לתפישה זו היו מגבלות רבות; אחד מהמתונים ביותר שדגלו בה, המחנך איש פרנקפורט מיכאל קרייזנאך, היה הראשון לעמוד על כך. "בסופו של דבר," כתב ג'יי האריס, "גישה כזו לא היתה יכולה לספק את הבסיס האינטלקטואלי לתמורות הרצויות. אלה שהיתר הלכתי היה חשוב להם, התייחסו בחשדנות לדמויות כמו ליברמן... ואלה שלא, דרשו הרבה יותר ממה שהוא והדומים לו יכלו למצוא עבורו סימוכין בספרות הרבנית."[3]

התגבשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 וה-30 התחוללו שתי התפתחויות בגרמניה. ראשית, פילוסופים דוגמת שלמה לוי שטיינהיים ושלמה פורמשטכר הפנימו את ההגות של קאנט, הגל, שליירמאכר ואחרים – נוצרים שעסקו בנסיונות ליישב את דתם עם הנאורות או הרומנטיקה באופנים שונים, מביקורתיים ועד אפולוגטיים – לתוך השיח היהודי. כמו כן, התבסס חוג מלומדים שעסק בחכמת ישראל סביב יום טוב ליפמן צונץ ואחרים. הם הפעילו שיטות אקדמיות וביקורתיות בחקר הדת וכתבי הקודש, כפי שנעשה כבר לטקסטים הנוצריים המקבילים באוניברסיטאות אירופה. במהרה עלתה השאלה עד כמה הממצאים רלוונטיים להתפתחות המודרנית של היהדות והאם מותר בכלל להיעזר בהם. במהלך הדור הבא התפלגו בסוגיה זו סמכויות רבניות שעסקו גם במדע החדש, והיחס אליה הפך למגדיר חשוב בעמדתם הדתית: מעזריאל הילדסהיימר האורתודוקסי המובהק, דרך שד"ל ושי"ר המתונים יותר, עבור בזכריה פרנקל הקונסרבטיבי וכלה באברהם גייגר, שסירב להגבלות כלשהן על חופש המחקר. האחרון, כתב ההיסטוריון מיכאל מאיר, ראוי לתואר "מייסד התנועה הרפורמית."‏[7]

קטע בספרו של שלמה פורמשטכר, אחד משותפיו של גייגר, 'דת הרוח' (1841): "ההתגלות ביהדות, דבר ה', היא לפיכך ההשפעה הרציפה והמתמשכת של האל על נשמת האדם."

כמרבית הרבנים הצעירים שתמכו בו, קיבל גם גייגר חינוך מסורתי בישיבה ולאחר מכן למד באוניברסיטה. הוא סבר כי ישנם פערים גדולים בין המשנה לגמרא, ושנוסח המקרא הכיל עקבות לסכסוכים בין פרושים לצדוקים. בנוסף הושפע מהתאולוגיה הפרוטסטנטית הליברלית של ימיו, שראתה את ערכי הנצרות כנעלים על כל דוגמה ועסקה במחקר ביקורתי של הברית החדשה, והיה חבר טוב של הכומר דוד שטראוס שהכחיש את אלוהיותו של ישו והציג אותו כבן-תמותה שהורה אמיתות מוסריות. גייגר ורבנים צעירים כמוהו ביקשו ליישם את מסקנותיהם כדי לקדם תמורה. הוא סבר כי האמונה בכך שהתורה הוכתבה למשה או במסורת שהועברה ללא שינוי במהלך הדורות אינה עומדת בבחינה מדעית; בדומה לרעיונות שהובעו על ידי הוגים יהודיים אחרים – פורמשטכר דן בהבנה מתפתחת של המסר האלוהי ב-1841, ואהרן ברנשטיין היה כנראה הראשון לשלול במוצהר מעמד מקודש מכל טקסט שהוא כשכתב ב-1844 כי "התורה אינה תיעוד דברו של האל, אלא עדות להשפעתו על תודעת אבותינו" – פיתח בהדרגה עמדה לפיה התגלות רצון האלוהים אינה מוגבלת למעמד הר סיני ואינה מילולית ומפורשת, אלא מתרחשת ברצף מאז ומתמיד. בחירת עם ישראל מתבטאת בכך שליהודים ישנו "גניוס" מיוחד לקלוט אותה, תכונה המתבטאת בשינויים שעברו על הדת שלהם במהלך הדורות. גייגר ראה בערכי המוסר והצדק של נביאי ישראל את היסוד העמוק והקבוע היחיד בה, והצביע על האופן בו גינו מעשי פולחן שלא היתה כוונה אמיתית בצדם כראיה לכך שלמצוות טקסיות אין משמעות כשלעצמן. כמו כן, רחש אהדה רבה לפרושים והציג אותם כמי שחוללו רפורמה רבתי בהנהגות הריטואליות הנוקשות של הצדוקים. במקביל, ראה במצוות קשר חשוב לעבר והאמין כי צריך לשמרן כל עוד יש להן משמעות רוחנית בעיני המקיים. רעיונות ההתגלות המתמשכת וההתפתחות ההיסטורית פעפעו בקרב רבני קהילות צעירים, כמו לודוויג פיליפסון ואחרים, והשכבות המשכילות; רבים חלקו את עקרונותיו הבסיסיים. ביניהם היו רדיקלים יותר דוגמת שמואל הולדהיים, שייחסו חשיבות מועטה לרצף עם העבר. הולדהיים פיתח תפישה קיצונית משלו, שנשענה פחות על מחקר היסטורי ויותר על הפלפול התלמודי שהצטיין בו, ולפיה הגמרא הכילה הן אמיתות נצחיות והן את החוקה הקדומה של ישראל במולדתו, שאין טעם לשמרה בהיעדר עצמאות; בין היתר, נטל את הקביעה כי "מצוות בטלות לעתיד לבוא" והצהרות אחרות לגבי ימות המשיח וקבע כי האמנציפציה עומדת בגדר של קץ שעבוד מלכויות, ולכן אין טעם ברוב החיובים בהלכה. הוא ראה בנסיונות לרצות את השמרנים באמצעות שינויים מתונים צביעות. הבדלי הגישות בינו לגייגר התבטאו בהמשך ההיסטוריה של הזרם, בעיקר בארצות הברית.‏[7]

לקראת תחילת שנות ה-40 הבשילה המגמה. בתקופה זו, לאחר תהליך ממושך של התערות, היה לראשונה בגרמניה רוב יהודי שאינו שומר מצוות. עוד ב-1837 כינס גייגר מפגש רבנים בוויסבאדן, ללא תוצאות ממשיות, וב-1838 הוא נבחר לדיין ולמשנה-לרב בקהילה הגדולה בברסלאו, בה הציתו דעותיו עימות ממושך עם האורתודוקסים. ב-1841, על רקע תביעות פופוליסטיות דומות בחוגים נוצריים שקראו לתיקונים בכנסייה, הוקמה בפרנקפורט דמיין "אגודת ידידי הרפורמה" שהורכבה מצעירים יהודים שהכריזו כי התלמוד אינו מהווה סמכות עבורם ועל רצונם לבטל מצוות כמו ברית המילה. במקביל, התברר כוחו של המחנה הפרוגרסיבי כשנסיונו של הרב האורתודוקסי יצחק ברנייס לאסור הוצאה חדשה של סידור ההיכל בהמבורג נכשל. אגודת פרנקפורט היתה קצרת ימים, אך בברלין דרשו פעילים מקומיים בהנהגת ברנשטיין ואחרים שינוי רדיקלי לא פחות. הלחץ מהקהל הניע את הרבנות, שתמכה בגישה זהירה יותר, להתכנס בבראונשווייג בין ה-12 ל-19 ביוני 1844. עצם הרעיון לערוך ועדה על מנת לערוך שינויים בדת זכה לגינוי מקיף מגורמים שמרניים. חלוקת הכוחות בין עשרים וחמישה המשתתפים שיקפה את המתיחויות בין רבני גרמניה המודרנים יותר: למרות שאף רב "אורתודוקסי מובהק" לא הופיע, מספר קטן של שמרנים שהאמינו באלוהיות התורה והתלמוד הגיעו לדיונים. הם היוו מיעוט בה, והפסידו כמעט בכל ההצבעות. בקצה השני היו הרדיקלים של הולדהיים. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר ופיליפסון, ודגל במתינות וברציפות היסטורית עם העבר. האסיפה ביטלה את כל נדרי – מהלך שכבר היה נפוץ כאמצעי לדחות את ההאשמה נגד היהודים בחוסר נאמנות, ושנעשה על ידי רש"ר הירש בעת כהונתו בניקלשבורג – ואת שבועת היהודים המשפילה, שעוד נערכה בפני רבנים. האסיפה הורתה על בירור השאלה "עד כמה האמונה במשיח צריכה להיות מוזכרת בתפילות" ללא נקיטת צעדים בנידון. הסוגיה שנעשתה למוקד הכינוס היתה נישואי התערובת, שמיעוט קטן תמך בהם. הרוב הגדול התלבט בין הצורך לאסור אותם לבין החשש מכך שהחלטה כזו תפורש בעיני הציבור הרחב כמצהירה על הנוצרים כנחותים בעיני היהודים. לבסוף הוחלט לאמץ נוסח שהתבסס על תשובת הסנהדרין של פריז לנפוליאון בצירוף הסתייגות, ונקבע כי נישואין עם בני דתות מונותאיסטיות אינם אסורים כל עוד מותר לגדל את הילדים לדת היהודית. מאחר שאף נסיכות בגרמניה לא התירה לצאצאי איחוד כזה חינוך שאינו נוצרי, נישואי תערובת נמנעו בפועל מבלי לערוך הצהרות בנידון.‏[7]

הוועידה עוררה גינויים חריפים מצד האורתודוקסים והתנגדות מצד מיסיונרים, שחששו שרפורמה תפחית את התנועה להתנצרות. בהונגריה, תהה מהר"ם שיק – תלמידו המסור של החת"ם סופר, שהצהיר עוד ב-1819 על בוני היכל המבורג כי לו היה הדבר בידיו היה מוציא אותם מכלל ישראל "כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול" – במכתב לכתב סופר: "מכל מקום לא אדע למה לא נפרסם האמת, מה דינם של האנשים האלה לפי דת תורתינו הקדושה, כיוון שכפרו בתורה מן השמים, כאשר יעיד על זה הרבה מדבריהם וספרי מינים שלהם, הרי הם אינם יהודים וכגויים גמורים." הרב יעקב עטלינגר ארגן מסע מחאה נגד האסיפה והחתים 116 רבנים על עצומה ששללה אותה מכל וכל. המתוועדים הוטרדו יותר מההסתייגות שעלתה משניים שנחשבו מקורבים יותר אליהם בנוגע לצורך בשינוי, הרבנים שי"ר מפראג וזכריה פרנקל מדרזדן.

פרנקל הגיע בכל זאת לוועידה הבאה, שנערכה בפרנקפורט דמיין בין ה-15 ל-28 ביולי 1845, אך שהה בה רק יומיים על רקע הצבעה שקבעה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. הצהרה זו, שהיתה מגובה היטב הלכתית, סימלה בעיניו נתק מכוון מהמסורת. הכינוס קבע גם ש"רעיון המשיח" חייב להיות מוזכר בתפילות באופן מלא, אך "יש להרחיק את כל היסודות הפוליטיים והלאומיים" ובימינו "האמונה המשיחית יכולה להתקבל רק כתקווה לשחרור המין האנושי בעידן של שלום ואחווה." מיכאל מאיר ציין כי בוועידה הובעה לראשונה באופן מקיף התפישה החדשה לגבי הגאולה, שייחדה את הרפורמים, ועמה סממן חשוב נוסף, המושג של שליחות ישראל, שתפקידו להפיץ את האמונה באל אחד בקרב העמים. הרב דוד איינהורן אמר בפרנקפורט: "קץ העצמאות המדינית של ישראל נחשב פעם כאסון, אך למעשה היתה זו התקדמות, לא שקיעה אלא התעלות של הדת. ישראל התקרב אל גורלו האמיתי. דבקות בקדושה החליפה את הקרבנות. ישראל בא להפיץ את דברי אלוהים לירכתי ארץ."

הכינוס הבא, שזומן בברסלאו ב-13-24 ביולי 1846, היה המתון מבין השלושה. הנושא העיקרי היה השבת. הולדהיים הכריז כי מהותה היא החשובה ושאין מניעה להעבירה ליום ראשון, הצהרה שזעזעה אפילו את רוב הרדיקלים וכלל לא הובאה להצבעה. הוצע לערוך התאמות בשמירתה עבור עובדי מדינה, אבל לא היתה הסכמה ולבסוף הוחלט להוציא הצהרה לא-מחייבת שדיברה על קדושת השבת. כמו כן, בוטל יום טוב שני של גלויות בטענה שהוא לא נשמר ממילא על ידי רוב הציבור. בעוד שוועידת בראונשווייג עצמה עוררה התנגדות אורתודוקסית, היו אלה הרפורמים הרדיקלים בברלין ובפרנקפורט שראו בשתי האחרונות כפשרניות מדי והצהירו שהן אינן מייצגות אותם. עוד במרץ 1845 פרשו הקיצונים מכלל יהודי ברלין, הקימו את "הקהילה הרפורמית" (Reformgemeinde) העצמאית-למחצה, שהולדהיים הוזמן לעמוד בראשה. זו היתה הפעם הראשונה בה המושג "רפורמי" שימש כשם תואר במוסד רשמי. מעתה, המונח שימש לאגף הרדיקלי שתבע שינויים בקצב מזורז. הרוב המתון בהנהגת דמויות כמו גייגר חתר לרפורמה במסגרת הקהילות המאוחדות (Einheitsgeminden) הישנות, שם היו צריכים להתחשב במיעוט האורתודוקסי הלא מבוטל, בתומכי האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית של פרנקל – שנציגיה, בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, התנגדו כמעט כולם גם לקו הרפורמי הפשרני‏[8] – ובנטייה של המוסדות לשמרנות. מרבית יהודי גרמניה נותרו בגופים אלה, תוך השגת פשרות מגוונות בין אוהדי התפישות השונות על בסיס מקומי. תורתו של גייגר ושאיפתו ל"יהדות נבואית" היו בעלות השפעה רבה, למרות שהרצון באחדות הקהילה מנע הנהגת תיקונים מעשיים נרחבים כמו אצל הולדהיים בברלין. הלה הנהיג תפילה מקוצרת מאוד, כמעט כולה בגרמנית, הסיר את כל התפילות הנוגעות לשיבה לציון מסידורו והיה גם אחד הבודדים בגרמניה שהסכים לערוך נישואי תערובת. בתחילה נוהלו תפילות שבת כפולות, בה וביום ראשון, וב-1849 היא הועברה ליום א' סופית. גייגר ורוב הקרובים אליו בהשקפתם התנגדו מלכתחילה לוויתור גורף על העברית, והצורך בפשרה אילץ אותם גם הוא לדבוק בנוסחים מסורתיים יחסית.

ב-1869 נערך כינוס כלל-ארצי נוסף בלייפציג, שנקט בנימה פייסנית יחסית ותוצאתו העיקרית היתה אישור הקמת בית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה על-זרמי רשמית אך היה בו חופש אקדמי מלא בנושאים כמו ביקורת המקרא, שנמנע בברסלאו. התוועדות נוספת ואחרונה, גם היא חסרת משמעות של ממש (מלבד ביטול החליצה), זומנה ב-1871 באוגסבורג. חוץ מהעדה הרפורמית בברלין והקבוצות האורתודוקסיות – שהתאפשר להן לפרוש לחלוטין מכח חוק ב-1876, אך רובן נותרו בתוך הקהילות הישנות – התנהלו החיים היהודיים בגרמניה בתוך רצף רחב ומעורפל של "יהדות ליברלית", כפי שנודעה, שהיתה למעשה פסיפס של הסדרים מקומיים. רק ב-1898 קם "איחוד הרבנים הליברלים", ונסיון להגדיר מושג זה במצע סדור שיהיה נהיר ומקובל על הקהל נערך ב-1912.‏[9] בשאר היבשת זכתה הרפורמה להצלחה מעטה. ב-1843 קם בלונדון בית-כנסת נפרד שמייסדיו הביעו את הדעה שהתלמוד אינו מחייב, אך פעילותם הוגבלה בעיקר לשינויים אסתטיים. ב-1848 פעלו בהונגריה קבוצות של רדיקלים ששאבו השראה מהולדהיים, אך הן פוזרו על ידי השלטונות ב-1851. בצרפת קרא אולרי טרקם לגישה דומה, כמעט ללא השפעה.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

David Einhorn.jpg Wise-1.jpg
דוד איינהורן ויצחק מאיר וייז.

יוזמה מבודדת ראשונה לרפורמה באמריקה נערכה בצ'ארלסטון ב-1824, בקהילה הספרדית המקומית, כשצעיר בשם יצחק חרבי ייסד מניין בו נאמרו חלק מהתפילות באנגלית, וניסח עיקרי אמונה שכללו בין היתר החלפה של רעיון תחיית המתים בהישארות הנפש. עם ההגירה הגדולה ממרכז אירופה לאחר מהפכת 1848, הגיעו לארצות הברית רבנים רפורמים.

מי שעמד להיות אחד מהבולטים במנהיגי התנועה שם, יצחק מאיר וייז, לא היה תאולוג או הוגה אך השפעתו כמארגן היתה רבה. בארץ החדשה היו היהודים פטורים מהצורך להתחשב במבנים הקהילתיים המעוגנים בחוק שהתקיימו באירופה, ומגוון גדול של קהילות צץ. שינוי מרכזי שווייז הנחיל היה ישיבה מעורבת – לראשונה בהיסטוריה המתועדת של בתי-כנסת; סידור דומה לא התקיים בגרמניה עד אחרי מלחמת העולם השנייה – שהונהגה במקרה כשעדתו באולבני רכשה בניין ששימש כנסייה מקומית, עם ספסלים לכל משפחה, והחלה להפעילו באוקטובר 1851. הנוהג התפשט בכל ארצות הברית. וייז חתר תמיד לקונצנזוס רחב וניסה להגיע להסכמות עם הרב השמרן יצחק ליסר, אך נכשל. הדמות האידאולוגית הבולטת בחוגי הרפורמים באמריקה, ומבקרו החריף של הקודם, היה דוד איינהורן הרדיקלי, שהושפע רבות מהולדהיים אם כי התנגד לנישואי תערובת מכל וכל. בין ה-3 ל-6 בנובמבר 1869 נערך כינוס רבני בפילדלפיה, שוייז נכח בו לצד רבים מאנשי איינהורן. ההתוועדות תוארה על ידי מאיר כ"הכרזת עצמאות אידאולוגית" של התנועה הרפורמית בארצות הברית. ההצהרה המסכמת חזרה במידה רבה על מה שכבר נוסח תאורטית באירופה: בין היתר הוצהר כי עם ישראל אינו מייחל למשיח שיחדש את עבודת הקרבנות אלא לעידן משיחי של אחווה, כי הפריבילגיות של הכהנים והלויים בטלות, ושהאמונה בתחיית המתים חסרת בסיס. ב-1873 הקים וייז את "איחוד הקהילות העבריות האמריקניות"' שמ-2003 שמו הוא האיחוד ליהדות רפורמית. ב-1875 הוא ייסד את היברו יוניון קולג', המוסד העליון של התנועה להכשרת רבנים ומורים.

ב-1885 יזמו קאופמן קוהלר ואידאולוגים אחרים את ועידת פיטסבורג, בה נוסח המצע שהיווה את בסיסה של היהדות הרפורמית בארה"ב עד 1937. הוכרז בו במפורש כי רק המצוות המוסריות בתורה מחייבות וכי היהודים אינם מהווים אומה אלא קהילה דתית. ב-1889 נוסדה אגודת הרבנים המרכזית (CCAR). בתקופה זו, שנודעה כ"רפורמה הקלאסית", התחזקה מאוד המגמה הרדיקלית באופן שהזכיר את הקהילה הברלינאית: בבתי-כנסת רבים הועברה השבת ליום ראשון, או נערכו לפחות תפילות כפולות בשני הימים.‏[10] ההוגים המרכזיים של עידן זה, קוהלר ואמיל גוסטב הירש, הושפעו ממחקר הדת ההשוואתית שניתח את מנהגי המזרח התיכון הקדומים ומצא מקבילות לחוקי הכשרות ולסממנים כמו תפילין ומזוזות. קוהלר הצדיק את סילוק אלה כטיהור היהדות מהשפעות של עבודת אלילים.

עם זאת, זמן קצר לאחר פיטסבורג כבר נראה השינוי באופק, עם ההגירה הגדולה מרוסיה. זו הביאה יהודים שהיו מסורתיים מאוד או חילונים לחלוטין ובכל מקרה ראו עצמם כקבוצה אתנית ולא רק דתית. בסוף המאה, מנו הרפורמים רק 40,000 מבין מיליון יהודי ארה"ב. התנועה שינתה מגמה כדי להתאים את עצמה לקהל החדש, ומנהגים ישנים אומצו שוב: כשבעים שנה לאחר שהרפורמגמיינדה בברלין ערכה לראשונה תפילות ימים נוראים ללא תקיעת שופר, התקינו בתי-כנסת רפורמיים רבים שופרות עם פיית חצוצרה שהקלה על הרבנים הלא מתורגלים. הרוסים נטו יותר גם לציונות העולה, בניגוד לעמדת המצע הרשמי שהכריז כי היהודים אינם מהווים עוד אומה, וכבר בשנות ה-20 פעלו מנהיגים בולטים בתנועה כמו אבא הלל סילבר בנידון.

המאה ה-20 ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת עמנו-אל הרפורמי בניו-יורק, שהוא ביה"כ הגדול בעולם.

מסוף המאה ה-19 פעל בבריטניה קלוד מונטיפיורי, שהתחנך בבית המדרש הגבוה בברלין וסלד מהסטגנציה ומהטקסיות שאחזה לדעתו ביהדות הליברלית של גרמניה. מונטיפיורי היה הוגה רפורמי חשוב, ואף כי תפישת ההתגלות המתמשכת שלו לא חרגה בהרבה משל גייגר, הוא הוסיף לה נופך מיסטי מקורי. ב-1912 ייסד עם לילי מונטגיו את "האיחוד הדתי היהודי", הבסיס ל"יהדות הליברלית של בריטניה" שהיתה דומה לרפורמים הטהרנים בארה"ב ולקהילת ברלין יותר מלרוב השמרני בגרמניה. השניים פעלו להפצת רעיונות ההתחדשות שלהם ליבשת, והיתה להם השפעה בארץ האם של התנועה. ב-1926 הוחלט להקים גוף בינלאומי משותף שירכז את הרפורמים כולם, בארה"ב, בגרמניה, בבריטניה וביתר אירופה; אחרי דיונים ממושכים בשאלה, הוחלט לקרוא לו האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. בשנות ה-30, אחרי עליית הנאצים לשלטון, חוו הליברלים בגרמניה תחייה משמעותית לאחר שנים בהן התמודדו עם אדישות דתית וחילון מלא. מנהיגם, הרב ליאו בק, הפך לנציג יהודי ארצו כולם בתקופת הרדיפות. הזעזועים במולדתה והאיום על היהודים התבטאו גם באמריקה, וב-1937 אומץ מצע קולומבוס הפרו-ציוני.

הקהילות הליברליות בגרמניה הושמדו בשואה, וארצות הברית נותרה המרכז של הזרם, שם הגיע במהירות למימדים גדולים בהרבה. בשנים אלה נטמעו כבר המהגרים הרוסים בחברה הוותיקה, ו"איחוד הקהילות העבריות" צמח לשני בגודלו מבין הפלגים היהודיים בארה"ב: ב-1937 הוא מנה 290 בתי-כנסת עם 50,000 משפחות, וב-1956 כבר היו 560 בי"כ עם 255,000 משפחות.‏[11] שנות ה-40 וה-50, בצל השואה, הקמת מדינת ישראל והפיכת יוצאי מזרח-אירופה לדומיננטיים בתוך הממסד, ציינו את תחילתה של תקופת "הנאו-רפורמה": הייחוד האתני הודגש יותר ויותר תחת הרציונליזם הדתי הטהור של העידן הקלאסי. שלמה פריהוף, ראש איגוד הרבנים, פעל להחדרת מנהגים מסורתיים וערך מחדש את סידור התפילה האחיד כדי להשיב את רוב הטקסט העברי. הוא הרבה לחבר שו"תים, אף כי סבר שההלכה היא מערכת נוקשה מכדי שתאומץ על ידי התנועה. ב-1972 הוסמכה סאלי פריסאנד, הרבה הרפורמית הראשונה. ב-1973 מונה אלכסנדר שינדלר לראש איגוד הרבנים. באותו עשור הלך ועלה שיעור נישואי התערובת; אל מול נטייה גוברת מצד רבנים רפורמים לנהל טקסים כאלה, אושררה מחדש תקנה מ-1909 שאסרה זאת – ללא סנקציות על העוברים עליה, בהתאם לעקרון האוטונומיה האישית;‏[12] ב-2012, על אף האיסור הרשמי, הוערך ב-CCAR כי חצי מחבריה משתתפים בחתונות כאלו.‏[13] בכירים בתנועה, כמו אירווין פישביין, קראו לגישה מקלה יותר. שינדלר קיבל דעה זו לבסוף והסכים שמדיניות השלילה המלאה נכשלה. לפיכך, אימץ תכנית שקראה לקבל את בני הזוג הלא-יהודיים לתוך הקהילות ולעודד אותם להתגייר. ב-1983, בהחלטה שעוררה סערה עצומה ושהתקבלה רק בארה"ב, קבע איגוד הרבנים כי בנים לאב יהודי ולאם שאינה יהודיה ייחשבו גם הם כיהודים, עמדה שאומצה על ידי הרקונסטרוקטיבים 15 שנה קודם לכן. שינדלר תמך גם בזכויות להט"ב, וב-1977 הכריז האיגוד כי האיסור על יחסי מין בין גברים בספר ויקרא, פרק י"ח מתייחס רק לטקסים אליליים.‏[12] בסוף שנות ה-80 החל היברו יוניון קולג' להסמיך להט"ב מוצהרים לרבנות, ובסוף שנות ה-90 פורסמו כללים לטקס חתונה חד-מיני. ב-1996 מונה אריק יופה, שדגל בגישה מסורתית, לראשות האיגוד ליהדות רפורמית. ב-1999 ערכו רבניו כינוס שני בפיטסבורג, בו אומץ מצע כללי חדש בו שקבע כי "חובה עלינו להקדיש תשומת לכל המצוות." מגמה זו התקבלה בהסתייגות בקרב חוגים שמרנים; ב-2008 נוסדה "החברה ליהדות רפורמית קלאסית", הדוגלת בזיקה לרוח התקופה ההיא.

ב-2001 פורסם כי התנועה הרפורמית היא הזרם בעל מספר החברים הרב ביותר בקרב יהודי ארצות הברית, עם 1.5 מיליון חברים ב-900 קהילות.‏[14] ב-2012 היא טענה כי היא מונה 1.1 מיליון חברים רשומים במדינה.‏[15] האורתודוקסים והקונסרבטיבים לא מקבלים נתונים אלה בטענה שהם כוללים גם בני-זוג וצאצאים שאינם יהודים. סקר PEW ב-2013 מיקם אותה כגדולה בזרמים האמריקניים, עם 35% מיהודי ארה"ב. מדי שנה מתגיירים דרך התנועה הרפורמית בארצות הברית קרוב ל-10,000 איש.‏[16] עם זאת, מספר חבריה יורד בעקביות עקב אדישות דתית והתבוללות. בשנת 2013 החליט המוסד המרכזי של היהדות המתקדמת בארצות הברית, ההיברו יוניון קולג', שלא לקבל לשורותיו מועמדים לרבנות הנמצאים בקשר זוגי עם אדם שאינו יהודי.

היהדות הרפורמית והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיית האמונה במשיח ושיבה לציון כדי לחדש את עבודת הקרבנות, אימוץ העקרון לפיו היהודים מהווים קהילה דתית בלבד וראיית הגלות כהגשמת שליחות ישראל להפיץ את האמונה בגויים הובילו ליחס עוין מצד הרפורמים כלפי הציונות כשזו הופיעה על הבמה בשנות ה-90 של המאה ה-19. לא פחות מכך, התנגדו רבניהם לנסיון הציוני לחלן את עצם היהדות; ב-1909 כתב הרב דוד פיליפזון כי "תהא זו אשר תהא, היא קודם כל דת."‏[17] ב-1897 הוביל שיתוף פעולה מוצלח בין האורתודוקסים לליברלים בגרמניה, שזנחו לזמן מה את המחלוקות ביניהם, לכך שהקונגרס הציוני העולמי הראשון הועבר ממינכן, בה נועד להיערך, לבאזל שבשווייץ. רבני המחאה שיצאו נגד הרצל באו משני המחנות. איגוד הרבנים בארה"ב יצא בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי-דתי או אנטי-דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם". קלוד מונטיפיורי עשה כל שביכולתו כדי לסכל את מתן הצהרת בלפור. בו בזמן פעלו מנהיגים רפורמיים כאבא הלל סילבר ויהודה ליב מאגנס בעד התנועה לעצמאות. הציונים עצמם רחשו איבה לזרם בין היתר בשל השפעתו הרבה של ההיסטוריון הקונסרבטיבי היינריך גרץ על המחשבה הלאומית. גרץ תיעב את גייגר והולדהיים וקרא לאחרון "האויב הגדול ביותר ליהדות שקם מאז שאול התרסי."

כך נתפסו הציונות והרפורמה, מסופה של המאה ה-19 ועד מחציתה של המאה ה-20, כדרכים מנוגדות זו לזו המתחרות ביניהן על כיבוש ליבו של הקהל היהודי. מחד הוקיעה התנועה הרפורמית ברובה את הציונות ואת דרכה הלאומית-חילונית, ומאידך גינו המנהיגים הציוניים את התנועה הרפורמית ה"מתבוללת". ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותם של הרפורמים לציונות ופחתה. שני גורמים נוספים לשינוי זה היו רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, והשינוי בהרכב התנועה בארצות-הברית, עם הפיכתם של המהגרים מגרמניה למיעוט בתוכה.

בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב-1937 ("ועידת קולומבוס") אימצה התנועה הרפורמית מצע חדש ("מצע קולומבוס") שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית, וקבע כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל. בגרמניה הטיף לאו בק לגישה דומה. השואה והקמת מדינת ישראל תרמו עוד למגמה זו. רבנים אנטי-ציונים הקימו את "המועצה האמריקנית ליהדות", אך לאחר מלחמת ששת הימים סחפה התמיכה בישראל את דעת הקהל. העקבי מבין מתנגדי המדינה, הרב אלמר ברגר, נאלץ לפרוש אף מהמועצה והוסיף להביע עמדות אנטי-ציוניות חריפות עד מותו. מאידך, היה הרב הרפורמי אמיל פאקנהיים, לרב הרפורמי היחיד שהתנגד עקרונית למסירת שטחים. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת התקרבותה לאתוס הציוני, הקימה התנועה הרפורמית שני קיבוצים בערבה, לוטן ויהל, ויישוב קהילתי בגליל, הר חלוץ.

יהדות רפורמית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל

ניסיונות ראשונים להקמת קהילות רפורמיות נעשו על ידי רבנים עולים מגרמניה בשנות ה-30. ב-1935 הוקמו קהילות בחיפה ובירושלים, וב-1939 הוקם בית הספר "הלל" (היום "ליאו בק"). נסיונות אלה נכשלו, והקהילות הפכו אורתודוקסיות או קונסרבטיביות. גורמים שונים, מהיחס המתוח בין הציונות לתנועה ועד לאנטגוניזם עדתי מצד יהודים יוצאי מזרח-אירופה כלפי הרפורמים ה"יקים", תרמו לנוכחותה המעטה בארץ.‏[18]

תחילתה של "התנועה ליהדות מתקדמת" עם הקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dana Evan Kaplan, Contemporary Debates in American Reform Judaism, Routledge, 2013. עמ' 239; Elliot N. Dorff, Conservative Judaism: Our Ancestors to Our Descendants, United Synagogue of Conservative Judaism, 1979. עמ' 104-105.
  2. ^ Jakob Josef Petuchowski, The Concept of Revelation in Reform Judaism, התפרסם בתוך: Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 101-111.
  3. ^ 3.0 3.1 Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 157-164.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Elliot Stevens, Rabbinic Authority: Papers Presented Before the Ninety-first Annual Convention of the Central Conference of American Rabbis, CCAR Press, 1982. עמ' 34-37. ראה סעיף 13 כאן.
  5. ^ 5.0 5.1 מיכאל מאיר, תמורות ביחסה של היהדות הליברלית להלכה ולמנהג, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11,ג, כרך 1 (תשנג) 243-249.
  6. ^ Rabbi Mark Washofsky, Reform Judaism & Halakhah
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 החלקים שאין להם הערות שוליים אחרות בפרק 'היסטוריה' מתבססים על: (Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995
  8. ^ מאיר, עמ' 191.
  9. ^ על האופי הסבוך של יחסי דת וקהילה בגרמניה ראו, למשל: Michael Meyer, Deutsch-, .jüdische Geschichte in der Neuzeit: Heft 3, C.H.Beck, 1997 עמ' 100-110.
  10. ^ על השבת ביום ראשון, ראה: ?The Sunday-Sabbath Movement in American Reform Judaism: Strategy or Evolution
  11. ^ Robert S. Ellwood, 1950, Crossroads of American Religious Life, Westminster John Knox Press, 2000. עמ' 206.
  12. ^ 12.0 12.1 Dana Evan Kaplan, The Cambridge Companion to American Judaism, Cambridge University Press, 2005. עמ' 71-72.
  13. ^ More Reform rabbis agreeing to officiate at intermarriages.
  14. ^ THE NATIONAL JEWISH POPULATION SURVEY 2000-01
  15. ^ A buffet to suit all tastes, באתר האקונומיסט
  16. ^ אורי לעם, Reform Judaism in the 21st Century
  17. ^ Ezrah Mendelsohn, On Modern Jewish Politics, Oxford Uni. Press, 2011. עמ' 84.
  18. ^ Judith R. Baskin, Kenneth Seeskin, The Cambridge Guide to Jewish History, Religion, and Culture, Cambridge University Press, 2010. עמ' 460.