עיר הנפט

עיר הנפט הוא מחזה מאת הלל מיטלפונקט. המחזה, שנכתב בשנת 2002 והוצג לראשונה על הבמה ב-2004 (בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי והתיאטרון העירוני חיפה), מגולל אירועים שאירעו כביכול בעיר אבו רודס שבמערב חצי האי סיני בשנת 1970, אז הייתה בשליטה ישראלית. במרכז המחזה ניצב פנסיון המנוהל על ידי קשישה ניצולת שואה ובתה העגונה, אליו מגיעים טיפוסים שונים החולמים על התעשרות מהירה עקב היותו של המקום מרכז שדה נפט משגשג. המחזה ראה אור בהוצאת גוונים ב-2005 וכולל גם חלקים שלא הוצגו על הבמה.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז העלילה הוא הפנסיון ההזוי בלב המדבר, המנוהל על ידי איטה (תפקיד שחיבר מיטלפונקט במיוחד עבור תיקי דיין)^[1], קשישה ניצולת שואה ובתה יודית, עגונה שבעלה נעלם בקרבות מלחמת ששת הימים. הפנסיון מרכז אליו שורה של טיפוסים המבקשים להימלט מהציוויליזציה, להתעשר, לפתוח דף חדש בחייהם ולחפש הרפתקאות בספר הישראלי החדש שנפתח לאחר כיבוש סיני במלחמת ששת הימים. בין הטיפוסים הססגוניים במקום, סרסורית (עם רטייה על עינה, באזכור למשה דיין) ושתי פרוצות, ד"ר שדה, רופא צבאי המעוניין להתעשר במהירות על מנת לממן לבתו ניתוח בארצות הברית ומוכן לעשות לשם כך הכל, כולל גנבה ומכירה של ציוד צבאי ועוד. העיר האזרחית-למחצה ממוקמת ליד בסיס צבאי וכך מתקיימים יחסי גומלין בין רס"ב המטבח הזקן של הבסיס, רובק, לבין איטה, כאשר רס"ר המטבח מחזר אחריה ואף גונב אוכל מן הבסיס עבורה. בהמשך מגיעה למקום להקה צבאית לקראת ביקורה של גולדה מאיר במקום.

המשבר מתחיל כאשר מתברר שהפנסיון מצוי בפשיטת רגל. באי המקום אינם משלמים, חברת הנפט, שהעיר למעשה נמצאת בבעלותה, אינה מעוניינת בנוכחותה של איטה במקום ואיל נדל"ן מעוניין לרכוש את המקום. אז מופיע במקום קובו, צעיר תמהוני ואשף קריאה בקלפים ההופך את הפנסיון למרכז הימורים מצליח (כאשר קובו מנצח בהם באמצעות כישוריו). הוא ויודית מתאהבים, אך יודית אינה מספרת לו שהיא למעשה עגונה, אבל אז מתגלה לפתע גופת בעלה המת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה אבו רודס נכבשה על ידי ישראל ב-1967 והייתה מרכז הפקת נפט חשוב, במקום הוקם ישוב ישראלי בשם שלהבת, עבור העובדים בחברת "נתיבי נפט" ובני משפחותיהם. העיירה הוחזרה למצרים ב-1975 במסגרת הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975. מיטלפונקט הכיר את אבו רודס בימי שירותו הצבאי. לדבריו, "הדמויות במחזה בדיוניות, אבל המקום קיים... ב-1975-1967, כשאבו רודס הייתה בידינו, היא סיפקה את תצרוכת הנפט של ישראל והניבה רווחים של מיליוני דולרים... כחייל בשירות סדיר יצא לי להיות במקום שנהפך למעין לאס וגאס ישראלית באמצע המדבר, מקום שנהפך לעיר מקלט ששאב אליו טיפוסים שרצו לעשות כסף מהיר, ובחורות שעסקו בזנות במסווה של חדרניות".^[2]

מסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי מיטלפונקט: "זו דרמה אפית על הבהלה הישראלית לזהב... מעין משל על הכיבוש שהורס ומשחית כל חלקה טובה, מעוות ומעקם את מי שמנסה ליהנות מפירותיו. הסיום טרגי, כי אנשים מאבדים את כל הטוב והיקר להם כדי להשיג פטה מורגנה מדברית... במחזה צד נוסף... של אם ניצולת שואה, שבשבילה הישרדות היא ערך עליון, בשמה מותר הכל. הבת היא ישראלית שנולדה אחרי השואה, והיא סוחבת את הטראומות של האם, אך בסופו של דבר נהפכת לשרדנית יותר ממנה. במילים אחרות, המחזה עוסק באופן שבו נהפכנו אחרי 1973 מחברה שטרחה למצוא את ההצדקות שלה לישראל החדשה - צינית וערמומית, שאפילו לא טורחת לחפש הצדקות למעשיה".

הצגת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה לראשונה בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי והתיאטרון העירוני חיפה בעונת 2004, בבימויו של מיטלפונקט.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית הטובה ביותר לשנת 2004 - תיקי דיין^[3]

היוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הדמות	תיאור הדמות	שחקנים
איטה	בעלת הפנסיון	תיקי דיין
יודית	בתה	אולה שצ'ור
מדלן	סרסורית	רוזינה קמבוס
נינוש	פרוצה	מרינה שויף/ שרון דנון
ד"ר שדה	רופא	יואב בר-לב
בן-חמו	יזם	אלברט אילוז
בן-בסט	יזם	רוברטו פולק
רובק	רס"ר מטבח	יוסף כרמון
קובו	רואה בקלפים	מיכה סלקטר
חיילת	זמרת בלהקה צבאית	לירז צ'רכי
חייל	זמר בלהקה צבאית	אסף פריינטא
חיילת	זמרת בלהקה צבאית	חרות אשכנזי

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת נטתה להלל את משחקה של דיין, ברוח אמא קוראז', "במשחק מרגש ומצחיק וגדול בהרבה מהדמות שאותה יצק עבורה המחזאי",^[1] או: "תיקי דיין סוחבת את ההצגה על הכתפיים עושה תפקיד גדול".^[4] עוד זכו לשבח השחקנים אולה שצ'ור, רוזינה קמבוס, מיכה סלקטר ויוסף כרמון; התפאורה של רוני תורן, התלבושות של עופרה קונפינו, המוזיקה של אורי וידיסלבסקי והכוריאוגרפיה של איריס לנה. עם זאת, המחזה עצמו זכה לביקורת על נטייתו להשען על מחזהו של ברטולט ברכט "אמא קוראז' וילדיה" כמו גם על הסרט "קפה בגדד", תוך שהוא שב וחובט בדמותה של איטה, כמייצגת ניוון מוסרי ושחיתות ואינו מעניק לה כל חסד. כן זכה לביקורת השימוש שנעשה בשירי הלהקות הצבאיות, שהפכו את ההצגה למסכת מוזיקלית.