סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיני וישראל, בין היתר; צולם ממעבורת החלל קולומביה בשנת 2002
מפה של סיני
נוף של חוף אופייני בסיני. בתמונה חוף ראס השטן
נוף אופייני להר הגבוה בסיני
הגבול בין ישראל למצרים
אי האלמוגים
קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים
גבול ישראל-מצרים מצפון לאילת
טיילים בסיני
מתחם חושות, חוף "מון איילנד" בראס א-שטן (יוני 2004)
חוף בביר סוויר

חצי האי סִינַיערבית: سيناء) הוא חצי אי במערב אסיה בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-547 אלף נפש (נכון ליולי 2011).‏[1]

מבחינה מדינית אזור זהו חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של ים סוף, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל-עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור.
הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים:

  1. ההר הגבוה - אזור הררי הכולל פסגות המגיעות לגובה שיא של 2,629 מטר (ג'בל קתרינה) - האזור מאופיין בהרי גרניט תלולים ומבותרים, ומהווה חלק שהתפצל מהמסיב הערבו נובי. אזור זה מכסה את השליש הדרומי של חצי האי. באזור זה, יש המשערים נמצא הר סיני, המקום בו על פי המסורת היהודית, קיבל משה את לוחות הברית. על פי המסורת הנוצרית מעמד זה התרחש בקרבת מנזר סנטה קתרינה, הנמצא למרגלות ג'בל מוסה.
  2. סיני התיכון: השליש המרכזי של חצי האי מכונה רמת א-תיה, רמה הבנויה סלעי משקע המשתפלת בכיוון צפון מגובה 1000 מטר ועד לגובה 600 מטר. מהרמה מתפצלים לכל הכיוונים ואדיות עמוקים.
  3. צפון סיני: אזור גבעתי בדרומו עם מספר פסגות בודדות בגובה 900-1000 מטר, ומשתפל לרצועה חולית ברוחב 45-70 ק"מ לאורך חוף הים התיכון.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם סיני אינו ידוע, ויש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי - סין (Suen או Nanna), אל לו חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר שמרכז חייהם היה בלילות[דרוש מקור]. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" - שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי.‏[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחותו של האדם בחצי האי סיני החלה לפי ההערכות לפני כ-8,000 שנים. בשנים שלאחר ההתיישבות הראשונה הגיעו מתיישבי תקופת הברונזה שבאו בעקבות מרבצי הנחושת והטורקיז בחצי האי. המתיישבים נקראו "מוניטו"[דרוש מקור] והארץ נקראה "מפקאת"[דרוש מקור] או "ארץ הטורקיז". הם פיתחו את הנחושת של חצי האי ומכרות הטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים. מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. נסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים.

לפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט א'). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. המסורת הנוצרית מזהה את ההר כ"ג'בל מוסא" במרכז חצי האי.

למשך אלפי השנים הבאות סיני נותר מיושב באופן דליל, משרת בעיקר כאזור כרייה וכמסלול צבאי בין מצרים והציוויליזציות הגדולות של חצי הסהר הפורה.

נצרות ואסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527-565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים.

עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צאלח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה.

היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים.

ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זהו הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאסיה ולאפריקה.

המאבקים בין ישראל למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-מצרים

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, למרות שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי.

בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בינלאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור חודשיים, בעקבות לחצים של ברית המועצות וארצות הברית.

במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר יישובים אזרחיים בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 יישובים שהכילו כ-4,300 איש. היישוב הגדול ביותר היה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה.

בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. מצרים נענתה ליוזמה אך ישראל סרבה לה. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית.

על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה.

במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך סיני למרכז מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מהגרי עבודה. בעקבות תופעה זו, החלה ישראל בשנת 2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים.

ביטחון וטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה בטרור בסיני

[דרוש מקור]

מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית, ועד ההפיכה במצרים הקפידו המצרים לקיים את הסכם השלום בנוגע לפירוז חצי האי סיני מכוחות צבא. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. ב-29 בינואר 2007 אף חדר דרכו מחבל שביצע פיגוע באילת. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ישראלים ותיירים:

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בינלאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בינלאומיות.

בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוואר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעתים ללא חיבור לגנרטור.

כמו כן, לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים.

ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני, פותחו מאד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם 'טאבה הייטס' הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004-2006, ניתנה התראה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאוד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית. על פי פרסומים מצריים, כיום מבקרים בסיני קרוב לשלושה מיליון תיירים בשנה, רובם מארצות אירופה ומיעוטם מארצות הברית וישראל. בשנת 2010 ניכרה התאוששות בביקורי תיירים ישראלים בסיני.

במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני.

חופים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיירים הישראלים מתרכזים בעיקר במתחמי החושות הנמצאים בחופים שבין נואייבה וטאבה. במקומות אלה הם רוב מוחלט:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אחיטוב (עורך), מחקרים בארכיאולוגיה של נוודים: בנגב ובסיני, רשות העתיקות ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, בשיתוף עם מדרשת שדה בוקר ומרכז ג'ו אלון, להב, תשנ"ח, 232 עמ'‏[4]
  • מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתוני אוכלוסייה במחוזות מצרים, יולי 2011
  2. ^ סיני, אנציקלופדיה עברית, כרך כ"ה, תשל"ד, עמ' 962-950
  3. ^ עמוס הראל, הארץ , אבי יששכרוף, טל לוי, רוי-שטיין, שירות "", שתי קטיושות נורו מצפון סיני לאילת, באתר הארץ, 22 באפריל 2010
  4. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
פסגת ג'בל מוסא
Magnify-clip.png
פסגת ג'בל מוסא