פייט הרלן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרלן (משמאל) ועמו השחקן אויגן קלופפר (מעשן) ששיחק בסרט "היהודי זיס", בעת משפטו של הרלן. קלופפר שימש כעד הגנה מטעם הרלן

פייט הרלןגרמנית: Veit Harlan; ‏22 בספטמבר 1899 - 13 באפריל 1964) שחקן ובמאי קולנוע גרמני. ידוע כיוצרו של סרט התעמולה הנאצי האנטישמי "היהודי זיס".

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרלן נולד בברלין, ולמד משחק בסטודיו של הבמאי המפורסם מקס ריינהרדט. הוא הופיע לראשונה על במת התיאטרון בשנת 1915. בשנת 1916 התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה המשיך בקריירת המשחק במקומות שונים בברלין ומחוצה לה. בשנת 1922 נישא לשחקנית היהודייה דורה גרשון, אשר ממנה התגרש לאחר שנתיים (גרשון נספתה בשנת 1943 במחנה אושוויץ). לאחר מכן נישא בשנת 1929 בשנית לשחקנית הילדה קרבר. נישואים אלו החזיקו מעמד תשע שנים, עד לגירושיו. גירושים אלו באו על רקע פוליטי, בשל אהדתו של הרלן למפלגה הנאצית. הרלן נישא בשלישית, בשנת 1939 לשחקנית קריסטינה סודרבאום, אשר הייתה לכוכבת סרטיו, וילדה לו שני בנים.

בשנת 1958, אחייניתו של פייט הרלן, כריסטיאן סוזאן הארלן, התחתנה עם יוצר הסרטים היהודי סטנלי קובריק. היא הופיעה בסרטו של קובריק "שבילי התהילה" (1957) תחת שם הבמה "סוזאן כריסטיאן", ושם פגשה את הבמאי המפורסם. הם נשארו יחדיו עד מותו של קובריק בשנת 1999.

קריירת הבימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 החל הרלן להופיע בסרטי קולנוע, ולאחר מכן, בשנת 1934 החל לביים. סרטיו הותאמו לרוח התקופה, ולאידאולוגיה הנאצית. לעתים קרובות היו אלו דרמות ומלודרמות בהן הופיעה אשתו, קריסטינה סודרבאום, בתפקיד ראשי טראגי. בשנת 1937 יצר את הסרט "השליט". את התסריט לסרט כתבה התסריטאית תיאה פון הארבו, וכיכב בו אמיל יאנינגס. הסרט, המתאר את הכניעה המוחלטת למשטר הדיקטטורי, ואת התהילה והניצחון האמורים לבוא בעקבותיה, זכה ב"פרס הסרט הלאומי" ולשבחיו של שר התעמולה הנאצי, הממונה הכול יכול על תקשורת ההמונים ברייך השלישי יוזף גבלס.

גבלס ביקש מהרלן לביים את היצירה האנטישמית החריפה "היהודי זיס" על פי ספרו של ליאון פויכטוונגר המספר את סיפורו של יוזף זיסקינד אופנהיימר. הרלן היה מעורב בכתיבת התסריט, ולקח על עצמו את עבודת הבימוי. הסרט שיצא אל אולמות הקולנוע בשנת 1940 היה להצלחה גדולה, והדימוי שנוצר בסרט, של היהודי השנוא, התככן והזומם, שימש היטב את התעמולה הנאצית, בשנים אלו, בהן התרחשה השואה. הסרט הוביל לגל של מהומות אנטישמיות בכל מקום בו הוצג, ויש אומרים כי היה לו תפקיד חשוב בהכשרת הלבבות של העם הגרמני לקראת השלב ההשמדתי בשואת יהודי אירופה.

הרלן המשיך ליצור סרטים אף בעת מלחמת העולם השנייה, בהדרכתו של גבלס. בשנת 1942 ביים אפוס היסטורי בשם "המלך הגדול" שעסק בחיי המלך פרידריך הגדול, ובמשך שלוש השנים האחרונות של המלחמה עסק ביצירת האפוס הנאצי "קולברג". סרט תעמולה זה, אשר יצירתו החלה כאשר נראה כבר כי הניצחון במלחמה מתרחק מהישג ידם של הנאצים, נועד להגביר את תחושת המאבק בקרב העם הגרמני, החי בערים חרבות המופצצות ביום ובליל, והמצפה מדי יום לפלישה מן המזרח ומן המערב. גבלס ניסה להחדיר בעם הגרמני רוח לחימה והקרבה פנאטית. "קולברג" היה סיפורה של עיירה פרוסית (כיום קולובז'ג בפולין) המורדת כנגד צבאו הכובש של נפוליאון. הסרט, שליצירתו הועמדו כל משאבי הרייך השלישי, לרבות תחמושת לפעלולים, וחיילים כניצבים, בתקופה בה כל חייל היה דרוש בחזית המזרח, היה אכן היצירה היקרה ביותר שהופקה באותם הזמנים, בעלות של שמונה מיליון מארקים. בתפקיד הראשי שיחקה אשתו, קריסטינה סודרבאום.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנטייה בגרמניה אחרי המלחמה הייתה לזכות אמנים ששיתפו פעולה עם הנאצים וכך בדצמבר 1947 הוצב גם הרלן ברשימת "הנקיים מאשמה". החלטה זו עוררה מחאה מסוימת בציבור ובעיתונות והביאה שני איגודים של קרבנות המשטר הנאצי לבקש את העמדתו לדין באשמת פשעים נגד האנושות. בסתיו 1949 הובא הנושא לבית משפט ולאחר 51 ימי דיון, שבהם הופיעו עדים מעולם הסרטים של הרייך השלישי, זוכה הרלן. בית המשפט הסכים שהסרט "היהודי זיס" עונה לקרטריון של פשעים נגד האנושות, אך הממצאים המשפטיים לא הספיקו להרשעתו של הרלן כנושא באחריות. הרלן טען כי הופעל עליו לחץ באמצעות גבלס, שניסה לחמוק מבימוי הסרט ולבסוף, משלא עלה הדבר בידיו, ריכך את המסר האנטישמי באמצעים אומנותיים. טענות אלו לא תואמות ממצאים אחרים, כמו יומנו האישי של גבלס, בו הוא משבח במיוחד את עבודתו של הרלן. ב-1950 הגיע הנושא לבית הדין לערעורים, הרלן זוכה פעם נוספת. החלטה זאת התקבלה בתגובות מעורבות בגרמניה.

בשנת 1950 החל שוב לביים. נעשו ניסיונות להחרים את יצירותיו. חבר מועצת העיר המבורג אריך לות, קרא להחרים את סרטיו של הרלן. לות טען כי זיכויו של הרלן בבית המשפט היה פורמלי, וכי אשמתו המוסרית כבדה מנשוא, ולכן על קהל הצופים הגרמני להראות בגרות, ולהחרים את סרטיו. הרלן, וחברת הסרטים שהפיקה את סרטיו, תבעו את לות למשפט, וערכאה נמוכה קבעה כי אסור לו לקרוא להחרמת הסרטים. זיכויו של הרלן במשפט כנגדו, והעובדה כי הליכי דה-נאציפיקציה שננקטו כנגדו לא כללו כל מגבלות על יצירת סרטים, שיכנעו את בית המשפט כי החרם שלו קרא לות אינו תואם את "הרעיונות המוסריים והחוקיים של העם הגרמני".

לות ערער לבית המשפט הפדרלי הגרמני, ובשנת 1958 ניתנה פסיקה תקדימית, לפיה החלטת הערכאה הנמוכה עומדת בסתירה לחופש הביטוי, וכי היה באפשרותו של לות לקרוא להחרמת סרטיו של הרלן.

הרלן מת בזמן חופשה באי קפרי בשנת 1964. בנו הוא התסריטאי והבמאי תומאס הרלן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]