פלשבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלשבקאנגלית: היבט לאחור; גם: מַעְתָּק לֶעָבָר) הוא מושג בנרטולוגיה (חקר הדרך בה בנויים ומסופרים סיפורים) המשמש במיוחד בתסריטאות והמתאר אירוע בעלילה הקודם לאירוע שאליו הגיעה העלילה בסצנה הקודמת, המראה את ה"עבר" שקדם לאותה הסצנה. הפלשבק קרוי גם "אנלפסיס" (analepsis), והיפוכו הינו ה"פרולפסיס" (prolepsis; מַעְתָּק לֶעָתִיד, או הַטְרָמָה) המראה את ה"עתיד" הרחוק יותר של הזמן בו מתרחשת העלילה, מתוך כוונה לשוב לרצף הזמן לאחר סיום הסצנה.

טכניקות כתיבה אלו, כשהן מיושמות בקולנוע מאפשרות מתן מידע על עתידן ועברן של הדמויות, דבר שהוא הכרחי בתסריט, שבו המידע שאנו מקבלים הינו רק המידע המופיע על המסך. כך, למשל, כאשר מופיעה בסרט דמות השתיין הזקן בבאר, אין לנו דרך לדעת כי השתיין הזקן היה פעם מיליונר שאיבד את רכושו, אלא אם כן ייראה לנו עבר זה באמצעות הפלשבק. אפשרות אחרת, "שתילת" המידע בדיאלוג עלולה לגרום לדיאלוג להיראות מלאכותי וארכני שלא לצורך. עם זאת, רבים הספרים המשתמשים בטכניקת ה"פלשבק" כאשר דוגמה בולטת לכך היא ספרו של תורנטון ויילדר "הגשר של סן לואיס ריי" הפותח בתיאור התמוטטות של גשר, וחוזר בזמן אל מעשיהם של הקורבנות לאסון, ותיאור הפעולות שהביאו אותם אל הגשר ביום ובשעה בה התמוטט.

הפלשבק יכול להראות אירוע שחל לפני תחילת הסיפור, על מנת לתת מידע חשוב הנוגע לפעולות בעבר, כך, למשל, סצינות הפלשבק ב"קזבלנקה" נותנות לצופה מידע על סיפור האהבה בין ריק ואילזה (המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן) המתרחש בזמן הפלישה הנאצית לפריז בשנת 1940, כאשר ה"הווה" הסיפורי מתרחש בשנת 1942. פלשבק יכול להראות אירוע שהוצג כבר מנקודת ראות אחרת, על מנת להבהיר אירוע שנותר עד עתה סתום. כך למשל, בסרטי הבלשים מסוג "מי עשה זאת" (whodunit) מקובל מאוד, לאחר שהבלש מגלה מיהו האשם, להראות את הפשע שהוצג קודם מבלי להציג את המבצע, בסצנת פלשבק נוספת, המראה, זו הפעם, מיהו שביצע את הפשע.

אפשרות נוספת היא שימוש בסיפור מסגרת שבו מתחיל התסריט ב"עתיד" העלילתי וחוזר לנקודת התחלה בעבר, ממנה הוא מתקדם עד שהוא שב לנקודה שהוצגה בסצנה הראשונה. כך למשל, הסרט "שדרות סאנסט" (1950) מתחיל בהתמקדות בגוויה הצפה בבריכה. קולו של השחקן ויליאם הולדן המשחק את הגיבור בסרט, מזמין את קהל הצופים לראות כיצד הוא הגיע למצב עגום זה, והסרט חוזר אחורה בזמן אל האירועים שקדמו לרצח, והובילו אליו. חלוץ השימוש בטכניקה זו הינו הסרט האקספרסיוניסטי הגרמני משנת 1919 "הקבינט של ד"ר קליגרי".

סצנת הפלשבק יכולה לארוך שניות ספורות, דקות אחדות, או כבמקרה של "סיפור המסגרת" - לאורך רוב הסרט. לעתים נראה סצינות של "פלאשבק בתוך פלאשבק", כלי תסריטאי שבו יש להשתמש בזהירות על מנת לשמור על העניין וההבנה של הצופה במתרחש על המסך.

שימוש מעניין ב"פלשבק" וב"פלשפורוורד" יש בסרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה" (1994). הסרט כולו מציג שלושה סיפורים, עם דמויות שחלקן משותפות ומתרחשים סביב אירועים שחלקם משותפים, אחד מהם עוסק בשוד במסעדה והשני ברצח כפול בעת גביית חובות סחר בסמים. אולם הסיפורים אינם מצויים בתוך סיפור מסגרת. מקצת הסצינות קודמות לשוד במסעדה, ומקצתן מאוחרות לו, וחלקן מראות את אותו האירוע עצמו מזוויות ראיה שונות. כך למשל, הסצנה בה המתאגרף (ברוס ויליס) מקבל מן החייל את שעונו של אביו, היא פלשבק לשנות ה-50, מתוך רצף עלילתי (סיפור המתאגרף שסירב למכור את הקרב) הנמצא כ-48 שעות מאוחר יותר לסיפור המסגרת העוסק בשוד במסעדה, ומהווה "פלשפורוורד" לסיפור המסגרת.