רומן חניכה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רומן חניכה (בגרמנית: Bildungsroman) הוא סוגה ספרותית שהתפתחה בתקופת הנאורות בגרמניה. המונח נטבע על ידי הפילולוג הגרמני יוהאן קרל סימון מורגנשטרן (Morgenstern). רומן חניכה עוסק בהבטים הפסיכולוגיים, המוסריים והחברתיים של התבגרות הגיבור. אחת הדוגמאות הראשונות של רומן חניכה הוא ספרו של וולטר, "קנדיד" (1759).
מאפיינים של רומן החניכה [עריכה]
- הרומן מתאר את חיי הגיבור מילדותו עד בגרותו.
- קיימת סיבה ליציאתו של הגיבור למסע. אי שביעות רצון הנובעת מאבדן או אסון אחר מונעים אותו מלחיות בחיק משפחתו.
- תהליך ההתבגרות הוא ארוך,קשה והדרגתי. התהליך כרוך בהתנגשות מתמדת בין מאוויי הגיבור לבין הסדר החברתי.
- בסופו של דבר הגיבור מקבל את ערכי החברה ומשתלב בתוכה.
דוגמאות נבחרות [עריכה]
- ז'אן-ז'אק רוסו, 'אמיל, או על החינוך' (1762)
- גתה,'וילהלם מייסטר' (1795-96)
- סטנדל, 'האדום והשחור' (1830)
- שרלוט ברונטה, 'ג'יין אייר' (1847)
- צ'ארלס דיקנס, 'דייוויד קופרפילד' (1850)
- גוטפריד קלר, 'היינריך הירוק' (1854)
- גוסטב פלובר, 'החינוך הסנטימנטלי' (1869)
- רוברט לואיס סטיבנסון, 'אי המטמון' (1881-2)
- מארק טוויין, 'הרפתקאותיו של האקלברי פין' (1885)
- ג'יימס ג'ויס, 'דיוקן האמן כאיש צעיר' (1916)
- הרמן הסה, 'סידהרתא' (1922)
- תומאס מאן, 'הר הקסמים' (1924)
- ג'.ד. סלינג'ר, 'התפסן בשדה השיפון' (1951)
- גינטר גראס, 'תוף הפח' (1959)
- נל הרפר לי, 'אל תיגע בזמיר' (1960)
- אמיל אז'אר, 'כל החיים לפניו' (1975)
- דוד גרוסמן, 'ספר הדקדוק הפנימי' (1991)
