ספרות אימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות אימה היא סוגה ספרותית שנכתבת מתוך מגמה לעורר אימה אצל הקורא או לספר על מקרי אימה שהתרחשו. הסוגה משתמשת באלמנטים על-טבעיים כגון כישוף, רוחות רפאים, מתים מהלכים, ערפדים וכיוצא באלה. כל ספרות בדיונית בעלת אלמנטים מורבידיים, מקאבריים, סוריאליסטיים, או מפחידים יכולה להיות מסווגת כ"ספרות אימה". ספרות זו משלבת לעתים אלמנטים מתחום המדע הבדיוני והפנטזיה.

גיבורים בדיוניים מצאו עצמם במצבי אימה מתחילת ימי הספרות. מיתוסים ואגדות רבים מציגים מצבים ודמויות שנוכסו לאחר מכן לספרות האימה. הסופרים הראשונים שכתבו בסוגה זו המכונים "סופרים גותים" כבראם סטוקר יוצרו של הערפד דרקולה, ומרי וולסטונקרפט שלי יוצרתו של פרנקנשטיין (הנחשב אף ליצירת מדע בדיוני מוקדמת).

אבי הספרות הבלשית, הסופר והמשורר אדגר אלן פו, יצר שילוב מעניין בסוגה זו של סיפורים בלשיים עם סיפורי אימה. לדוגמה סיפורו "הרציחות ברחוב מורג'". הסיפור הקצר כפת הקוף אשר נכתב על ידי הסופר האנגלי ו. ו. ג'ייקובס (W. W. Jacobs), בשנת 1902 כחלק מקובץ "The Lady of the Barge" הוא אחד מסיפורי האימה המוקדמים הנודעים והמשפיעים ביותר[1]. כן ידוע הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקרפט שפעל בשנות ה-30 של המאה ה-20. הסופר בן זמננו הידוע ביותר בסוגה זאת הוא האמריקאי סטיבן קינג. סופר בן זמננו המשלב ספרות אימה עם ספרות בלשית הוא הסופר היהודי-אמריקאי איירה לוין, מחבר "תינוקה של רוזמרי".

בישראל בולט בסוגה זו "לילה אדום" של גל אמיר, וכן "אמא הייתה זוחלת" של לימור נחמיאס ו"הלב הקבור" של שמעון אדף שכוללים מרכיבים חזקים של סוגת האימה. אדף טען ב-2007 כי בישראל לא נוצרה סוגה של ספרות אימה באופן מובהק. [2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]