פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה
(Brown v. Board of Education of Topeka)
Seal of the United States Supreme Court.svg

בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות נשמעו ב-8 בדצמבר 1952
טיעונים נוספים נשמעו ב-7 בדצמבר 1953

החלטה: 17 במאי 1954

שם מלא של המקרה: אוליבר בראון ואחרים נגד מועצת החינוך של טופיקה ואחרים
Oliver Brown et al. v. Board of Education of Topeka et al
מראה מקום: ‎347 U.S. 483; 74 S.Ct. 686; 98 L.Ed. 873
ערכאות נמוכות: פסק דין לטובת הנתבעים - בקשה לצו מניעה נדחתה, (‎98 F. Supp. 797 (D. Kan. 1951
החלטת בית המשפט העליון:
הפרדה בין גזעים בחינוך הציבורי סותרת את פסקת השוויון של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. מתקנים נפרדים הינם אי שוויוניים מטבעם.
המותב:
נשיא בית המשפט העליון: ארל וורן
חברי המותב: טום ס. קלארק, רוברט ה. ג'קסון, הרולד בארטון, שרמן מינטון, פליקס פרנקפורטר, הוגו ל. בלק, סטנלי ריד, ויליאם א. דאגלס
דעות בפסק הדין:
דעת רוב: וורן.
מצטרפים לדעת הרוב: קלארק, ג'קסון, ברטון, מינטון, פרנקפורטר, בלק, ריד, דאגלס (פסק הדין ניתן פה אחד)
תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה:
פסק הדין מתבסס על התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית


פסק דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקהאנגלית: Brown v. Board of Education of Topeka) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1954 אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית הינה בלתי חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תום מלחמת האזרחים של ארצות הברית וחקיקת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית האוסר על אפליה על רקע גזעי, בוצעה למעשה הפרדה בין גזעים באזורים שונים של ארצות הברית, בטענה כי ניתן לבני הגזע השחור יחס שווה, גם אם נפרד. משמעות יחס זה הייתה הפרדה מוחלטת במערכות החינוך, התחבורה, השירותים והרפואה בין השחורים ללבנים במדינות הדרום והפרדה פחות קפדנית במדינות הסמוכות לדרום. מדיניות זאת אושרה על ידי בית-המשפט העליון של ארצות הברית בשלהי המאה ה-19. פסק דין בראון הינו הידוע בסדרה של פסקי דין (כמפורט מטה) שבהם בתי המשפט אסרו על הפרדה זו באמצעות אקטיביזם שיפוטי.

ההליכים המשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1951 הוגשה תובענה ייצוגית נגד מועצת החינוך של העיר טופקה בקנזס, בבית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז קנזס. התובעים היו 13 הורים לתלמידים שחורים מטופיקה. ההורים פנו לבית המשפט בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית של מחוז טופיקה. במחוז טופיקה היו בתי ספר נפרדים לשחורים ולבנים בהתאם לחוק מדינת קנזס משנת 1879 אשר אפשר למועצת החינוך לקיים מערכת חינוך נפרדת (אך לא חייב את מועצת החינוך לעשות כן).

ההורים שוכנעו על ידי הנהגת ה־NAACP של טופיקה להגיש את התביעה. בראון שוכנע להגיש את התביעה בשם בתו, לינדה בראון, הלומדת בכיתה ג', ואשר נדרשה ללכת מרחק רב ביותר על מנת לעלות על אוטובוס אשר יקח אותה לבית הספר היסודי מונרו - בעוד שבאותו מרחק הליכה היה בית ספר יסודי (בית הספר סמנר) אשר למדו בו רק לבנים.

שלושה עשר התובעים היו: אוליבר בראון, דארלין בראון, לנה קרפר, סיידי אמנואל מאקוריטה אמרסון, שירלי פלמינג, זלמה הנדרסון, שירלי הודיסון, מוד לוטון, אמה לויאיס, איונה ריצ'רדסון ולוסינדה טוד.

בית המשפט המחוזי פסק כי מועצת החינוך פעלה כדין, בהסתמכו על פסק דין פלסי נגד פרגוסון ((1896) ‎163 U.S. 537) אשר קבע כי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" הינה חוקתית. שלושת השופטים אכן מצאו כממצא עובדתי כי חינוך השחורים בנפרד אכן פוגע בהם, אולם קבעו כי בתי הספר שווים מבחינת בניינים, תוכנית לימודים, והדרישות מן המורים ‏‏[1].

מדיניות "נפרד אבל שווה" בארצות הברית לפי מדינה

החלטת בית המשפט העליון לנהל דיון בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון איחד את הדיון בארבעה מקרים: "בראון נגד מועצת החינוך, תביעת בריגס נגד אליוט, שהוגשה בדרום קרוליינה, תביעת דייויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד, שהוגשה בוירג'יניה, ותביעת גבהרט נגד בלטון שהוגשה בדלוור. כל המקרים הללו מומנו על ידי ה־NAACP.

התביעה מקנזס הייתה ייחודית בכך שלא נטען בה שהייתה למעשה נחיתות בבית הספר המופרד מבחינה חיצונית (מבני הלימוד), מבחינת תוכנית הלימודים ומבחינת רמת המורים, אלא נטען כי עצם ההפרדה היא המפלה לרעה. ייחודה של התביעה מדלוור היה בכך שמדובר בערעור על פסד דין מחוזי בו נקבע כי ההפרדה עצמה מפלה (בניגוד לשאר פסקי הדין המחוזיים בהם נקבע כי ההפרדה אינה מפלה).

עורך הדין מטעם ה־NAACP היה ת'ורגוד מרשל, שמונה בשנת 1967 להיות שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא טען בפני בית המשפט העליון בשם התובעים, ופול וילסון טען בשם מועצת החינוך.

החלטת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים נפטר נשיא בית-המשפט העליון דאז, ובמקומו מונה ארל וורן. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא אייזנהאואר שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה פה אחד. ב־17 במאי 1954 קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי "חינוך נפרד הינו מפלה מטבעו". מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום מדעי החברה והפסיכולוגיה כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שיוויונית, ומפירה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד משנת 1899 אשר קבע כי הפרדה הינה חוקתית.

פסק דין בראון לא הביא מיידית לביטול ההפרדה בבתי הספר, ואף לא באתרים ציבורים אחרים כגון מסעדים ושירותים, באשר אלה הוחזקו על ידי אנשים פרטיים ולא היוו מוסדות ציבוריים. מניעת אפליה במוסדות פרטיים אירעה רק לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח של 1964.

פסק הדין מכונה "בראון א'" משום ששנה מאוחר יותר ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין שני, המכונה "בראון ב'", שבו נקבע כי המדינות השונות חייבות לציית להחלטת פסק דין בראון "במהירות האפשרית". על אף החלטה זו לא בוטלה ההפרדה עד שנת 1970 בחלק ממדינות הדרום, ואף בשנת 1971 (פסק דין סוואן נגד מועצת החינוך שארלוט מקלנבורג - (1971) ‎402 U.S. 1) ובשנת 1974 (פסק דין מיליקן נגד ברדלי - (1974) ‎418 U.S. 717) נאלץ בית המשפט העליון להתערב במקרים של הפרדה גזעית והסעת תלמידים אל מחוץ למחוזות חינוך באוטובוסים על מנת לבצע הפרדה על בסיס גזע.

פסקי דין נוספים ניתנו בשנים הבאות, ביטלו את ההפרדה כאי-שיוויונית בשורה ארוכה של תחומים נוספים, כמו תחבורה ציבורית, מבני ציבור ואפילו מגרשי גולף. למעשה, מאז פסק-דין זה, בכל המקרים בהם הוחלט על הפרדה על בסיס גזעי, מלבד במקרים של אפליה מתקנת, הפרדה זאת נקבעה כבלתי חוקתית.

השפעות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא כל המדינות קיבלו את החלטת בית המשפט העליון במקרה בראון. בוירג'יניה, הסנטור הארי פ. בירד האב אירגן התנגדות להחלטה ואף סגר את בתי הספר על מנת למנוע את הדה סגרגציה. בארקנסו סירב המושל לאפשר את ביטול ההפרדה עד שהנשיא, דווייט אייזנהאואר, אף שהתנגד לפסיקה, החליט לשלוח חיילים של הצבא הפדרלי כדי לאכוף, בכוח, את ביטול ההפרדה (ראו משבר ליטל רוק).

בטופיקה עצמה האקלים הפוליטי השתנה מיד לאחר ההחלטה של בית המשפט, ומועצת החינוך החליטה כבר באוגוסט 1953 על דה סגרגציה בכל בתי הספר. בניין מנהל מערכת החינוך בטופיקה קרוי היום על שם מקילנלי בראנט, נשיא ה-NAACP בטופיקה אשר יזם את התביעה הייצוגית ובית הספר היסודי מונרו הוכרז ב־26 באוקטובר 1992 כאתר היסטורי לאומי המנוהל על ידי רשות הפארקים של ארצות הברית.

פרופ' אהרן ברק העיר על פסק דין זה: "הפסיקה החשובה ביותר של בית המשפט העליון האמריקאי במאה ה-20 היא בראון נגד מנהלת החינוך, 1954. הפסיקה הזאת סיימה את האפליה נגד שחורים בארצות הברית."‏‏[2]

פסק דין בראון ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1978, שכנעו עורכי הדין ריצ'רד ג'ונסון, צ'ארלס סקוט הבן (בנו של עורך הדין במקרה בראון א') וג'וזף ג'ונסון את לינדה בראון (הילדה שבעבורה ניתן פסק דין בראון המקורי - ועתה אם לילדים) להגיש בשם ילדיה תביעה נגד מועצת החינוך של טופיקה ומדיניות ההרשמה שלה מחשש שמדובר במדיניות אשר תוביל להפרדה גזעית מחודשת.

מועצת החינוך אפשרה להורים לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם, והתובעים חששו כי הורים לילדים לבנים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשכונות בהם יש מיעוט של שחורים וכך ליצור הפרדה בפועל.

בשנת 1989 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה, והערעור לבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון הורה להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיפקח על מדיניות אשר אוסרת אפליה.

מקרים קשורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאמונה המקובלת לפיה פסק דין בראון היה פסק הדין הראשון התוקף את חוק מדינת קנזס משנת 1879 המתיר הפרדה גזעית - למעשה המדובר בפסק הדין ה־11 במדינה, והשלישי בטופיקה אשר תוקף חוק זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Yishai Blank, Brown in Jerusalem: a comparative look on race and ethnicity in public schools, The Urban Lawyer 2006 (המאמר מתאר כיצד השפיע פסק הדין האמריקאי בעניין בראון על קביעת תהליכי סגרגציה ואינטגרציה על רקע לאום ומוצא במערכת החינוך בישראל).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]