ארי שביט
 |
ארי שביט (נולד ברחובות ב-26 בנובמבר 1957) הוא עיתונאי ישראלי, פובליציסט ופרשן מדיני בעיתון "הארץ".
[עריכה] ביוגרפיה
שביט נולד למשפחה שבניה היו בעלי תפקידים נכבדים בארץ ישראל של המנדט הבריטי: סבו, יוסף בנטוויץ', היה מנהל בית הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך, ואחי סבו, נורמן בנטוויץ', היה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי. סבה של אמו היה הרופא הלל יפה. אביו, נחמיה שביט, היה מדען במכון ויצמן, ואמו, רחל, אמנית.
עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר ולחם במבצע ליטני. בתום המבצע טען טענות חריפות נגד התנהגות חיילי צה"ל, שלטענתו השתתפו ברצח שבויים ובביזה. הסיפור פורסם בעיתון "דבר" לאחר שנדחה על ידי רשות השידור.
שביט למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בסיום לימודיו עבר לעבוד בשבועון "כותרת ראשית", וכמו כן פעל במסגרת תנועת שלום עכשיו. באותן שנים נחשב לאחד הדוברים המרכזיים של השמאל הישראלי, וכן כיהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח.
באמצע שנות התשעים החלה תזוזה מסוימת לכיוון ימין בעמדותיו, כשהחל לפקפק בתהליך אוסלו כבר ב-1996, לאחר הפיגועים, שחשפו, לדעתו, את הצביעות הפלסטינית בניהול התהליך. בשנים הבאות המשיך להעלות סימני שאלה באשר לדרך המרכזית של השמאל הישראלי.
שביט היה מבין מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים והמחנות השונים ציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו') ואף חתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין והשמאל.
בראיונות שקיים עם פוליטיקאים בכירים מן הימין ומן השמאל הוא אינו מרבה להקשות בשאלות ומאפשר למרואיין לחשוף את "האמת הפנימית" שלו. מן הידועים שבראיונותיו הוא זה שערך עם בנימין נתניהו לאחר תבוסתו בבחירות 2006[1].
כמו כן, כתב מאמרים עבור כתב העת האמריקאי ה"ניו יורקר". בשנת 2005 ערך את ספרו הראשון, "חלוקת הארץ: ישראלים חושבים על ההתנתקות", שבו כלל את דעותיהם של 33 מרואיינים בנושא, וניסח הצעה משלו.
בעת שידורה, היה שביט חבר פאנל בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10. כן שביט חבר בפאנלים רבים העוסקים בפוליטיקה הישראלית, ובהם יומן.
שביט העיד עדות אופי במשפטו של עמרי שרון, שם ציין את חברותם. על עדותו, ובפרט על שלא הצהיר על החברות מעולם נמתחה עליו ביקורת על ידי יוסי שריד[2]. ב-11 באוגוסט 2006, לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה פרסם ארי שביט מאמר שהופיע באופן בולט בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ובו קרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה "ללא מהלך קרקעי". לפי מקורות שונים מאמר זה שיכנע את אולמרט לאשר את המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת בסיום המלחמה [3].
בתקופת מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם שביט מאמר ביקורת על שרת החוץ ויו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני תחת הכותרת "הערת אזהרה"[4]. במאמר מנה פגמים באישיותה של לבני, כגון קוצר רוח, קושי בקבלת החלטות וחוסר באינטליגנציה רגשית. את המאמר ביסס לדבריו על עדויות מאנשים בולטים בציבוריות הישראלית המכירים היטב את לבני, אך נמנע מלנקוב בשמותיהם. המאמר עורר סערה בשיח הציבורי והתקשרותי, שגלשה אף לדיון בשביט עצמו[5][6].
ב-11.06.09, אחר נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר, ולפני נאומו של נתניהו במרכז בגין-סאדאת, פרסם שביט מאמר ובו "נוסחת שבע המילים". במאמר הציע לנתניהו להכליל את שיטתו המדינית כולה במשפט "מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית": משפט הכולל את ההסתייגות ממדינה פלסטינית מלאה וכן את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משפט זה נועד להחליף את המשפט השנוי במחלוקת "שתי מדינות לשני עמים". בנאומו אכן השתמש נתניהו במשפט דומה.
שביט היה נשוי לליהי גת ולהם בת - תמרה. כיום הוא בן זוגה של הבמאית תמנע רוזנהיימר ולהם בן - מיכאל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מאמריו של שביט באתר "ניו יורקר"
- ארי שביט, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- איתי רום, ארי שביט - הערת אזהרה, גלובס, 13 בפברואר 2009
- אורית שוחט, המתח הדמגוגי, באתר העין השביעית, 25 בדצמבר 2011
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ארי שביט, יש כאב, אני לא מתבוסס בו, 31 במאי 2006, אתר הארץ
- ^ יוסי שריד, הערת האזהרה באה באיחור, 1 במרץ 2006, אתר "העין השביעית"
- ^ ראו עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007
- ^ ארי שביט, הערת אזהרה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2009
- ^ ראיון עם שביט בתוכנית תיק תקשורת בעקבות מאמרו, 8 בפברואר 2009, באתר העין השביעית
- ^ בן דרור ימיני, שפל עיתונאי, 5 בפברואר 2009, אתר nrg
