צוואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. סיבה: הערך מתייחס לחוק במדינת ישראל בלבד. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חלקה האחרון של צוואתו של ויליאם שייקספיר, 1616. רק החתימה בכתב ידו.

"צוואה", במובן הכללי, היא כל אימרה, אמירה, ציווי, אשר מבקש ומצפה אדם שיעשה למענו או בענייניו לאחר מותו.

במובן המשפטי, "צוואה" היא מסמך משפטי בו מורה אדם מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, אשר יהא בר-תוקף - אם נעשה באחת הדרכים הקבועות בדין, ולא נפל בו פגם שלא ניתן לתיקון.

צוואה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החופש לצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הקניין כזכות יסוד מוגנת. הדין מכיר כמובן באמת אנושית בסיסית כי זמן חיי האדם קצוב, ולפיכך יש צורך בהסדר חוקי הקובע מה יעשה עם רכוש האדם (המכונה עיזבון) לאחר פטירתו.

בעוד שההסדר הדיספוזיטיבי אותו ראה המחוקק כמקובל, מפורט בסעיפי חוק הירושה העוסקים בירושה על-פי-דין, התיר המחוקק לכל אדם להורות הוראות אחרות בצוואתו, הגוברות על רוב ההוראות שבחוק הירושה. ברגע שאדם ציווה את עזבונו או חלק ממנו בצוואה, ההסדר המלא שבחוק הירושה אינו חל על אותו עיזבון או חלקו.

בהתאם ל'עקרון חופש הציווי' אדם יכול להדיר את אשתו וילדיו מרכושו, אדם יכול להעדיף ילד אחד ולהדיר מרכושו ילד אחר, ואף לצוות את כל רכושו למוסד לחתולים עזובים, ובלבד שאותו מוסד הוא גוף משפטי מאוגד כדין הכשר לזכויות וחובות.

התנאת תנאים: אדם יכול להתנות בצוואה תנאים, ולהוריש את רכושו רק למי שקיים את התנאים. תנאי לדוגמה הוא הורשת דירה והתנאה כי זו לא תימכר או לא תימכר לתקופה ארוכה.

תנאים פסולים: ישנם רבים המתנים את העברת הרכוש ליורש בקיום אורח חיים מסוים, למשל דתי. הפסיקה הגבילה יכולת זו, הן מטעמי מוסר והן מטעמי תקנת הציבור (כפי שמגבילים פעולות אחרות דוגמת תוכנו של חוזה), והן מטעמי הגברת העבירות בנכסים, כך שלא ירבו הנכסים הקשורים לעד בהוראות צוואה ותנאים מלפני שנים רבות. תנאי רדיקלי המתנה העברת העיזבון לידי היורשים על פי הצוואה בשינוי מהותי באורח החיים (כגון גירושין, קיום אורח חיים דתי, או מתן חינוך מסוים לילדים), או הוראת צוואה המתנה אי עבירות לנכס לתקופה ארוכה, ישנם סיכויים רבים שייפסל, ובית המשפט לא יאשרו. יש לציין שהפסיקה נתנה תוקף להוראות אשר מתנות את זכות הירושה בהתקיים תנאים מעוררי מחלוקת. כך למשל, בפרשת וינשטיין נ' פוקס בית המשפט כיבד הוראה לפיה קרובי משפחתו של המנוח ירשו אותו רק אם יעלו לישראל.‏[1] בפסק הדין בעניין דשת נ' אליהו, בית המשפט נתן תוקף ואף הגן על צוואה לפיה המנוח יוריש את רכושו רק לבניו (תוך שהוא מדיר את בנותיו ואת אשתו), וכן כי בניו ירשו אותו רק לאחר מות האם (ובכך מנע מן האם ליהנות מעיזבונו גם בעקיפין).‏[2] בפרשת יונה נ' אדלמן אושרה הוראה בצוואה לפיה מי שיפנה לבית המשפט במטרה להתנגד או לתקוף חלק מהצוואה - יאבד את כל זכויותיו לפי הצוואה.‏[3] למרות שההוראה מגבילה גישה לערכאות שיפוטיות, בית המשפט לא ביטל אותה, אך פרש אותה בצמצום.

רבים מוצאים בהסדר הדיספוזיטיבי של חוק הירושה, המכונה ירושה על-פי-דין, את ההסדר הראוי (במקרה הנפוץ של מי שנפטר והותיר אישה וילדים, מורה החוק כי הרכוש עובר חציו לאישה, ואילו היתר יחולק בין הילדים שווה בשווה), כך שהטורח והסיכון בעשיית צוואה הינם כדאיים רק למי שרוצה לסטות במשהו מהסדר זה - להעדיף יורש אחד על פני משנהו, וכיוצא בזה.

כל עוד האדם בחיים, יכול הוא לעשות בצוואה כרצונו. לשנותה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה, ואף לבטלה לחלוטין. הנוסח האחרון מבחינה כרונולוגית שיימצא לאחר מות המצווה, הוא המחייב, ולא נוסחים קודמים לו. בדרך כלל נהוג לרשום בצוואה במפורש כי זו מבטלת את כל אלו שקדמו לה. כן קובע החוק כי במקרה של התנגשות בין ההוראות בשתי צוואות, מבטלת הוראת הצוואה המאוחרת בזמן את הוראות הצוואה שקדמה לה.

סוגי צוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הישראלי, על פי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, מכיר בארבעה סוגי צוואות, (כן יש הרואים את הוראת הסעיף המקנה זכויות בעזבון לבן זוג כסוג חמישי, הנקרא "צוואה בחיים", ובהתנהגות הגורמת לכך שאדם ייחשב לבן זוג, שעיקרה קיום הרמוניה זוגית ומשק בית משותף, משום מעשה של ציווי, אם כי במקרה זה חל ההסדר האמור בחוק הירושה, ולא הסדר שעליו חשב המצווה).

  • צוואה בכתב יד
    מסמך הכתוב כולו בכתב יד, חתום בכתב יד, ובא עליו תאריך בכתב יד, המורה מה ייעשה ברכושו של האדם לאחר מותו, הוא צוואה לכל דבר ועניין. עם זאת, מכיוון שצוואה מסוג זה, שהיא, לכאורה, הסוג הקל ביותר לעשותו, היא מסמך שבדרך כלל לא ייבדק על ידי עורך דין, או אדם הבקיא בחוק, עד לאחר מותו של האדם, רבים הסיכויים כי אם ינסח את המסמך אדם שאינו משפטן, יהיו בו שגיאות רבות שיביאו לפסילתו כצוואה, או להסדר חוקי שונה מזה שאליו התכוון המצווה. צוואה מסוג זה מומלצת רק למי שבטוח לחלוטין כי הוא מכיר את הוראות החוק, ויכול לנסח צוואה תקפה ושלמה מבחינה צורנית שתשקף את רצונו, ובמילים אחרות - לעורכי דין ומשפטנים.
  • צוואה בעדים
    מסמך בכתב, הנושא תאריך וחתימת המוריש, ועל פני המסמך באה חתימתם של שני עדים, מהווה אף הוא צוואה תקפה. זהו הסוג הנפוץ ביותר של צוואה. סוג זה נערך לרוב במשרד עורכי דין, ובמקרה זה מסתייע המצווה לרוב בשירותי עורך הדין הן לניסוחה הנכון של הצוואה, והן על מנת לבחון האם המסמך שנערך אכן עונה על הדרישות החוקיות. אמנם אין ביטחון כי גם מסמך שנערך אצל עורך דין יהיה תקף, אך עורך דין היודע את מלאכתו יכול לתת רמת ביטחון גבוהה ללקוחו כי לאחר מותו ייעשה ברכושו כרצונו.
  • צוואה בפני רשות
    אמירה בעל פה בפני אדם מהאנשים המנויים בסעיף 22 לחוק הירושה (שופט, רשם, נוטריון), לגביה נערך פרוטוקול, ואותו שופט או רשם מאשר על פניה כי היא נערכה בפניו, אף היא צוואה. השימוש בסעיף זה נדיר.
  • צוואה בעל פה או צוואת שכיב מרע
    מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, אל מול פני המוות, "שכיב מרע", ומצווה בפני שני עדים בעל פה, ועדים אלו ערכו זיכרון דברים, והפקידו אותו אצל הרשם לענייני ירושה בסמוך ככל האפשר לאמירת הדברים, אף היא צוואה. במקרה זה פוקעת הצוואה כעבור חודש מהרגע בו תם האיום על חיי המצווה, אם הוא נותר בחיים.

צוואה הדדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שעל פי הדין הישראלי הצוואה היא מעשה אישי, שאין לאפשר לאדם אחר כלשהו כל השפעה או התערבות בניסוחה, על אחת כמה וכמה אדם הנהנה בצוואה, החל מ-1 באוגוסט 2005 (תיקון סעיף 8א לחוק הירושה) מכיר החוק הישראלי באינטרס שיש לשני בני זוג הנוגע לצוואת בן זוגם. החוק הישראלי מבטיח בן זוג ממצב בו הוא מוריש את רכושו לבן זוגו, על מנת שזה יוריש את הרכוש לילדיהם המשותפים בבוא יומו, אך לאחר פטירת בן הזוג הראשון, משנה בן הזוג הנותר בחיים את צוואתו ומוריש את הרכוש לאחרים. לפיכך מכיר החוק במצב של "צוואה הדדית", היכולה להיות על מסמך אחד עליו באה חתימת שני הצדדים, או על שני מסמכים נפרדים. צוואה מסוג זה, הנערכת על ידי שני בני זוג, מובטחת מפני שינויים. אדם הרוצה לשנות צוואה הדדית בעוד בן זוגו בחיים, חייב להודיע על כך לבן הזוג השני ובכתב, כתנאי לקבלת האפשרות לשנות את צוואתו. לאחר פטירת בן הזוג, אם טרם חולק עזבון בן הזוג חייב הרוצה בשינוי הצוואה ההדדית להסתלק מזכותו בעזבון בן הזוג, על מנת לשנות צוואתו, ואם חולק העיזבון, עליו להשיב לעיזבון את כל מה שקיבל ממנו, על מנת לשנות את צוואתו. הוראות אלו מצוינות בסעיף 8א (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 בתיקון תשס"ה. יש לשים לב כי סעיף 8א (ג) לחוק הירושה מאפשר להתנות על האמור לעיל, קרי, סעיף קטן (ג) מאפשר לבני הזוג לציין מנגנון השונה מזה הקבוע בחוק הירושה.

פגמים בצוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא כל מסמך שעורכו התכוון שיהווה צוואה הוא אכן צוואה, וקיימים מספר פגמים הפוסלים צוואה. ישנם ארבעה סוגי פגמים:

  • פגם בכשירות המצווה
    ברור כי רק מי שכשיר לכך מבחינת גילו, צלילות דעתו וכיוצא בזה יכול לערוך צוואה. ילד אינו יכול לערוך צוואה, וגם אדם הלוקה בשכלו, או שאינו מבין את משמעות מעשיו אינו יכול לערוך צוואה. כך שצוואה שנערכה, למשל, על ידי אדם שהיה נתון להשפעת תרופות שפגעו בצלילות דעתו בימיו האחרונים, על אף שהיא יכולה להיות כשירה מחמת צורתה, תכנה או נסיבות עשייתה, תהא בטלה מסיבת אי הכושר של המצווה לצוות.
  • פגם צורני בצוואה
    בעבר הקרוב היו הוראות חוק מסובכות שלא איפשרו מתן הכשר לצוואות שבהן נפל (לעתים בתום לב ובטעות) פגם או חסר, כדוגמת תאריך חסר, או בעיה הנוגעת לחתימה. ב-4 במרץ 2004 אישרה הכנסת את תיקון מס' 11 לחוק הירושה הקובע כי אם "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא לקיימה" אף אם נפל בה פגם מן הפגמים המנויים בחוק. תיקון זה בא בעקבות שורת תיקונים בעשרים השנים האחרונות שנבעו מן המקרה הטראגי המתואר בפרשת קניג נ' כהן.‏[4] במקרה זה התאבדה אישה צעירה והותירה אחריה צוואה, בה היא מדירה את בעלה מרכושה. הבעל פנה לבית המשפט וביקש את פסילת הצוואה מן הסיבה שהיא הייתה ערוכה בכתב יד ולא היה עליה תאריך או חתימה. לבית המשפט לא נותר אלא לפסול את הצוואה, על אף שברור היה כי המדובר בפעולה העומדת כנגד רצונה האחרון של המתאבדת. על פי החוק כיום היה לבית המשפט שיקול דעת להתגבר על החסר שנפל בצוואה.
  • פגם הנוגע להוראת הצוואה
    החוק מונה מספר הוראות צוואה שאין לקיימן, והמקרה החשוב ביותר הוא הוראת צוואה המזכה את מי שלקח חלק בעריכתה. במקרים רבים יש לזוכה על פי הצוואה חלק מסוים באירועים שהובילו לכתיבתה. יש ואחד הילדים לוקח את האב הזקן אל עורך הדין, או האחיין משוחח עם הדוד הערירי, ולעתים דואג לכך שתירשם צוואה. במקרים אלו על עורך הצוואה להקפיד כי בכל הנוגע לניסוח ועריכת הצוואה עצמה תהיה הפרדה מפורשת בין המצווה ובין כל אדם אחר. רצוי מאוד שהמצווה ישב ויסביר את רצונו לעורך הדין העורך את הצוואה כשאין בחדר איש מלבדם. רצוי מאוד שבעת החתימה לא יהיה נוכח במקום איש מן הזוכים על פי הצוואה. במקרים אלו ניתן יהיה לרוב לומר שהצוואה אכן שיקפה את רצונו של המצווה, ושפרט לו ולעורך הדין שנתן לה צורה משפטית לא היה איש שלקח חלק בעריכתה.
  • פגם הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה
    צוואה שנערכה תחת איום, מרמה, או השפעה בלתי הוגנת, וכיוצא בזה, בטלה. במקרים רבים טוענים בני משפחה כי השפעתו של אדם מסוים על המצווה הייתה כה גדולה עד שהמצווה הושפע ממנו השפעה בלתי הוגנת, וביטל את רצונו החופשי בפני רצונו של אותו אדם. צוואה מסוג זה יכולה להיות כשרה לחלוטין מכל בחינה אחרת, אך אם יקבע בית המשפט כי לעושה הצוואה לא היה רצון חופשי בעת עריכתה, הרי שזו בטלה.

ביטול צוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 36 של החוק קובע לעניין ביטול צוואה:

  • (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
  • (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת.

בשנת 2005, ברב של 4 כנגד 3 שופטים, קבע בית המשפט העליון שכאשר כוונת המצווה לבטל את הצוואה ברורה, הצוואה מבוטלת גם אם המצווה לא עמד בכל הדרישות הפורמליות של קיום הצוואה‏[5]. לעומת זאת, כאשר טענה לביטול צוואה הסתמכה על הצהרות לא לגמרי ברורות של המצווה שהוא ביטל את הצוואה, סירב בית המשפט לותר על הדרישות הפורמליות וקבע שהצוואה לא בוטלה‏[6].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 54 לחוק הירושה קובע:

"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות."

בע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 (1992) נקבע על ידי בית המשפט העליון מבחן דו שלבי בפרשנות צוואה: ראשית נבדק לשון הצוואה ורק אם נמצא בו תוכן לא ברור פונים אל הנסיבות החיצוניות. השופט אהרן ברק ציין שיש מקום לפרשנות במובן הרחב אשר אינו נצמד ללשון החוזה, והביא ארבע דוגמאות: תיקון טעות, השלמת חסר, מימוש בקירוב והגשמת אומד דעת המצווה בתחליף. השופט ברק השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם כללי הפרשנות הדו שלבית של צוואות התבטלו בעקבות פסק דין אפרופים[7]. השופט ניל הנדל ציין הבדלים שונים בין דיני חוזים לדיני ירושה, בעקבותיהם הוא טוען שהפרשנות של צוואה צריכה לדבוק יותר בלשון הכתוב מאשר בפרשנות חוזים‏[8].

צוואות בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס פ"ד נד(5) 792.
  2. ^ ע"א 5103/95 דשת נ' אליהו פ"ד נג(3) 97.
  3. ^ ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן, פ"ד מח(3) 275.
  4. ^ ד"נ 40/80 קניג נ' כהן פ"ד לו (3) 370.
  5. ^ דנ"א 7818/00
  6. ^ בע"מ 11116/08
  7. ^ ע"א 1900/96, סעיף 20
  8. ^ בע"מ 8300/11, פלוני נגד פלוני, פסקה 4

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.