ניל הנדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניל הנדל
אין תמונה חופשית
נולד 28 באפריל 1952 (בן 62)
מקום לידה ארצות הברית
עלה לישראל 1983
בוגר ישיבה-אוניברסיטה
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה 1988 ואילך
תפקידים בולטים

ניל הנדל (נולד ב-28 באפריל 1952, ארצות הברית) הוא שופט בבית המשפט העליון, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בפסיקותיו מושפע הנדל מהמשפט העברי[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את לימודיו התיכוניים עשה בישיבה-פלטבוש בניו יורק, ולאחר מכן למד באוניברסיטת ניו-יורק סוציולוגיה ומדעי היהדות. כמו כן למד בישיבה אוניברסיטה אצל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת הופסטרה. בשנים 1976 - 1983 עסק בעריכת דין בניו יורק, ובשנת 1983 עלה לישראל.

הוא עבד בפרקליטות מחוז דרום בשנים 1983-1988, ולאחר מכן מונה לשופט בבית משפט השלום בבאר-שבע. לאחר 5 שנים בתפקיד הוא מונה לתפקיד רשם בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשנת 1997 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי, וב-2006 מונה לתפקיד סגן-נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

מינויו לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2007 הועלתה מועמדותו לבית המשפט העליון,‏[2] ובאוגוסט 2009, לאחר דיונים ממושכים בין חברי הוועדה למינוי שופטים, הוא נבחר פה אחד יחד עם עוזי פוגלמן ויצחק עמית לשופט בבית המשפט העליון. ב-14 באוקטובר 2009 נכנס לכהן בתפקיד. אם לא ישתנה גיל הפרישה של השופטים, הנדל צפוי לפרוש בהגיעו לגיל 70, בשנת 2022.

פורסם כי מינויים של הנדל ועמית היה שלא על פי נוהג (שאינו מוגדר בחוק) על פיו שופטים היו מתמנים רק על סמך הסכמת נשיא בית המשפט העליון. בנוסף, המינוי היה תקדימי גם כי הם לא כיהנו במינוי זמני בבית המשפט העליון, אלא מונו לתפקידם היישר מבית המשפט המחוזי.‏[3]

פסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדל ידוע כשופט סנגורי ושמו נקשר למספר זיכויים של נאשמים באשמת רצח, בחלק מהמקרים בניגוד לדעתם של חבריו למותב. בהיותו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע היה חבר בהרכב השופטים שזיכה מחמת הספק את הנאשמים ברצח שקד שלחוב,‏[4] החלטה אשר נהפכה בבית המשפט העליון[5]. בהיותו בהרכב שדן את סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס הוא כתב פעמיים דעת מיעוט שתמכה בזיכוי מכל אשמה, אף לא רק מחמת הספק - דעה שהתבררה מאוחר יותר כסבירה יותר אף לדעת בני משפחת קיקוס.‏[6]

בבית המשפט העליון קיבל ביחד עם אליקים רובינשטיין, כנגד דעתה החולקת של אילה פרוקצ'יה, ערעור של אדם שהורשע ברצח בבית המשפט המחוזי וזיכה אותו מחמת הספק, באומרו‏[7]:

"לא אכחד כי קיים החשד, ואף חשד כבד, נגד המערער. ברם, קיים פער בינו לבין איכות וכמות הראיות הנדרשת להרשעתו. כדי להגיע לזיכוי נאשם, אין צורך להוכיח כי יסודותיו של בניין ההרשעה התמוטטו כליל, די להראות כי אינם יציבים דיים כדי להתמודד עם משקלו."

במקרה אחר, אישר ביחד עם עמיתו אשר דן גרוניס את זיכויו של אדם בבית המשפט המחוזי, כנגד דעתה של השופטת עדנה ארבל אשר ביקשה להרשיעו. במקרה זה ניתח הנדל את האמרה אין אדם משים עצמו רשע וטען שהודאתו של הנאשם ברצח, ממנה חזר בעת משפטו, אינה מספקת כדי לבסס את הרשעתו‏[8]. במקרה נוסף נותר הנדל בדעת מיעוט בבקשו לבטל הרשעה ברצח של אדם שהשתתף בתקיפת אדם שמת, אולם טען בערעור שהוא לא היה שותף לרצח‏[9].

לעומת זאת, בחוות דעת שהוגדרה על ידי עמיתיו כמקיפה ומאלפת העמיד על כנה הרשעה ברצח של נאשם, למרות שהקורבן נפטרה רק 10 חודשים לאחר התקיפה, תוך שהוא מביא השוואה בין שיטות משפט שונות בסוגיה‏[10].

הנדל גורס גישה מצמצמת ודווקנית לכלל הרס גסטה בניגוד לרבים מעמיתיו העושים בכלל שימוש נרחב יותר לצורך קבלת עדויות שמיעה‏[11].

בהערת אגב לפסק דין של זיכוי מחמת הספק יצא הנדל כנגד סימון באות קין על ידי בית המשפט של נאשמים שזוכו מחמת הספק. לדבריו‏[12]:

"לטעמי אין מקום כי בשורה התחתונה הנועלת את ההכרעה, יזכה בית המשפט נאשם מחמת הספק, תוך ציון אשמתו בעצמה זו או אחרת ... משמעות הזיכוי בסיומה של הכרעת הדין היא: אין הוכחה שעל בסיסה ניתן לקבוע שהנאשם עבר את העבירה. הכרעה זו מחייבת אף את בית המשפט."

הנדל שב והזכיר דברים אלו בפסק דין נוסף, בשל מה שהוא מגדיר כחשיבות הנושא‏[13].

דיני ראיות וחקירת עדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין אשר דחה את ערעורו של נאשם בעבירת אינוס, והחמיר בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, ייחד הנדל מספר מילים באשר לסעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957, הקובע כי אין לחקור נפגע עבירת מין בדבר עברו המיני, אלא אם עלול הדבר לגרום לנאשם עיוות דין. בחוות דעתו, חידש הנדל וציין שנקודת המוצא הינה האיסור בחקירה שכזו, תוך הדגשה שהתרת שאלות בדבר עברו המיני של הקרבן היא החריג. ברמה הכללית ציין הנדל כי:

"נאשם בעבירת מין, ככל נאשם, נהנה מחזקת החפות. אך חזקה זו איננה מתעצמת או נחלשת בכפוף לעברה המיני של המתלוננת. אם כך הוא המצב, קיימת הצדקה נוספת לאיסור על חקירה בדבר עבר מיני והיא מניעת הפגיעה במתלוננת כעדה בהליך הן על מנת לשמור על כבודה, והן כדי למנוע ניסיון, מכוון או לא מכוון, להסיט את המוקד בחקירה הנגדית מן הנאשם ומן אמינות גרסת המתלוננת בתיק הנידון אל עבר סיפור חייה הכללי".

עוד סיפק הנדל לאנשי אכיפת החוק, מצפן המורה את דרכם:

"עלינו – כבית משפט וכחלק ממערכת הצדק – להקפיד שסעיפים אלה לא יהיו בגדר הלכה ואין מורין כן. מטרתם של הסעיפים כאמור הינה להביא לשינוי בפרקטיקות החקירה שהיו נהוגות. ההקפדה על איסור החקירה בכפוף לסייגים הקבועים בדין, תתרום להמשך שינוי התפיסה בחברה לגבי נפגעי עבירות מין – הבנת הקשיים שמלווים אותם והכרה במעמדם ותפקידם הראוי בהליך. כך המשפט יתמקד בסוגיה שבאמת עומדת להכרעה. כל זאת לאורו של העיקרון בדבר חפות הנאשם וזכותו להתגונן בפני האשמת המדינה. מטריית כבוד האדם רחבה דייה כדי להגן על שניהם".

[14]..

נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדל תמך מספר פעמים בהשתת פיצויים גבוהים על נזקים נפשיים ולא ממוניים. בפברואר 2011, הוביל הנדל למתן פיצוי של 250,000 שקלים על פגיעה באוטונומיה, במקרה בו רופא לא שיתף את ההורים בכל המידע הרלוונטי במהלך הריון ונולדה ילדה בעלת תסמונת דאון[15], בפסק דין שהיה אחד מציוני הדרך בהעלאת היקף הפיצויים בראש נזק זה. בפסק דין אחר ביקש בדעת מיעוט לפצות חשוד ב-1.2 מיליון ש"ח (בניגוד לעמדת הרוב שהעניקה 200,000 ש"ח), לחשוד אשר הוחזק במעצר במשך שלושה חודשים, סבל ממכות בחקירה וממחדלי חקירה של המשטרה. כנגד עמדתו בפסק דין זה כתב עמיתו, השופט יצחק עמית: "איני מכיר אף פסק דין בנזיקין בו נפסק סכום כה נכבד ... בגין נכות נפשית בשיעור של 10%"‏[16].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניל הנדל, "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות", מחקרי משפט (ט"ז 2)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקי-דין ומאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל: רע"א 296/11, פסק דין מיום 23 בפברואר 2012
  2. ^ הודעת מזכירות הוועדה למינוי שופטים, gov.il.
  3. ^ ‫אביעד גליקמן, אחרי המינוי: "הכרטיס לעליון לא עובר דרך ביניש", באתר ynet‏, 24 באוגוסט 2009‬
  4. ^ שגיא בשן, רוצחי שקד שלחוב זוכו מאשמת רצח, חדשות 2, 30 באפריל 2009, אתר "רשת".
  5. ^ שמואל מיטלמן, העליון הרשיע את רוצחי שקד שלחוב, "זה נס חנוכה", באתר nrg‏, 2 בדצמבר 2010
  6. ^ ‫עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, הם מדברים ואל-עביד אחריהם, באתר nrg‏, 18 באפריל 2008‬
  7. ^ ע"פ 10365/08
  8. ^ ע"פ 4179/09
  9. ^ ע"פ 8704/09
  10. ^ ע"פ 10023/06
  11. ^ ע"פ 4115/08
    ע"פ 8704/09
    ע"פ 5927/11
  12. ^ ע"פ 7653/11, פסק דינו של השופט הנדל, סעיף 3
  13. ^ ע"פ 3751/11, עלי אבו טראש נגד מדינת ישראל
  14. ^ ע"פ 9468/10, פלוני נגד מדינת ישראל
  15. ^ ע"א 9936/07, פסק דין מ-22 בפברואר 2011
  16. ^ ע"א 4584/10


שופטי בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון: אשר גרוניס
המשנה לנשיא: מרים נאור

אליקים רובינשטיין | סלים ג'ובראן | אסתר חיות | חנן מלצר | יורם דנציגר | ניל הנדל | עוזי פוגלמן | יצחק עמית | צבי זילברטל | נעם סולברג | אורי שהם | דפנה ברק-ארז
Emblem of Israel.svg