בכור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בכורה" מפנה לכאן. לערך העוסק בפרמיירה, ראו הצגת בכורה.

הבכור הוא הצאצא הראשון של אדם, בעל חיים, ואף צמח. בימי קדם, אך גם בימינו, זוכה הבכור למעמד מיוחד. בדרך כלל היה הבכור (ברוב התרבויות - הבן הזכר בלבד) יורש את מרבית נחלת האב ואת ראשות המשפחה המורחבת. נוהג זה השתרש בקרב בתי מלוכה, שבהם עובר השלטון, במות המונרך לבנו או בתו הבכורים. לעתים מכונה הבכור, בעיקר בהקשר של בכור האדם או הבהמה, בשם "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא מרחמה של אישה או נקבת בעל חיים.

בלטינית מכונה זכותו של הבן הבכור לרשת את כל נכסיו ותאריו של אביו פרימוֹגֵנטוּרה.

המונח בכורה משמש באותו אופן כדי לציין את הפעם הראשונה שמשהו מתבצע. בדרך כלל משמש המושג כדי לתאר אירוע תרבות המתרחש בפעם הראשונה - ההקרנה הפומבית הראשונה של סרט קולנוע, ההופעה הפומבית הראשונה של מחזה, קונצרט או בלט. לעתים משתמשים במונח טרום בכורה כדי לציין הופעה או הקרנה שמתרחשת לפני הבכורה, אבל אינה פתוחה לקהל הרחב, או שאינה ההופעה הראשונה ה"רשמית" והמפוארת.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבכורה ביהדות היא בעלת מעמד מיוחד בתחומים רבים בהלכה ובמציאות החיים היהודית. מעמד מיוחד של הבכור מצוי לא רק בבכורות אדם, אלא גם בבכורות בהמה.

המכה האחרונה והחמורה ביותר בין עשר מכות מצרים הייתה מכת בכורות - כל בכור במצרים הומת:

וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.

ספר שמות, פרק י"א, פסוק ה'

בני ישראל סימנו את משקופי בתיהם בדם כדי שהמכה תפסח עליהם, ובעקבות כך קרוי החג שנחגג לזכר יציאת מצרים פסח.

בשמות, י"ג, ב', נכתב: "קדשׁ-לי כל-בכור פטר כל-רחם בבני ישׂראל באדם ובבהמה לי הוא.", כלומר הבכור, בין אם אדם או בהמה, אמור להיות מוקדש לאלוהים, אולם בבמדבר, י"ח, ט"ו, מופיעה מצוות פדיון הבכור: "כל-פטר רחם לכל-בשׂר אשׁר-יקריבו ליהוה באדם ובבהמה יהיה-לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור-הבהמה הטמאה תפדה."

אחד המקורות הראשונים היוצרים מעמד ייחודי בתנ"ך הוא בסיפור מכת בכורות, המכה העשירית שניחתה על המצרים קודם יציאת מצרים. במקומות רבים בתורה מנומק מעמדם של הבכורים בהסתמך על מכה זו - "כִּי לִי, כָּל בְּכוֹר - בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק י"ג).
דינים רבים הנוגעים בבכורות נידונים במשנה ובגמרא במסכת הנקראת בשם זה - מסכת בכורות.

על פי התורה, הבכור יורש פי שניים מכל אחיו האחרים‏[1].

בשבועות נהגו בני ישראל להביא את הביכורים - הפירות הראשונים שהבשילו על העצים, הדגנים הראשונים שנקצרו, ואת בכורי חיות המשק, כחלק מהעלייה לרגל לירושלים. מכאן נגזר גם שמו הנוסף של החג: חג הביכורים

הבכור בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח ברכת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בראשית התנ"ך הייתה משמעות המילה ברכה נתינת מתנה: "קח נא את ברכתי אשר הֻבאת לך" (בראשית ל"ג 11). בתנ"ך הברכה היא סוג של יחסי גומלין בין הבורא\האל לבין האדם. האדם מתפלל לאל מקריב לו קורבנות, מראה לו את אהבתו והערכתו כלפיו, והאל בתמורה מברך את האדם, ואת צאצאיו. לדוגמה ברכת יצחק ליעקב (בראשית כ"ז): למרות שיצחק בירך את יעקב במקום את עשיו, יצחק לא מבטל את הברכה, שהרי אלוהים רוצה בכך שתתקיים. לרוב בברכת האל הוא מוקיר יכולת פריון והמשכיות, גידול רכושו של האדם, הבטחת פוריות האדמה של הטל היורד מן השמים, והצלחת כל מעשי ידיו של האדם – שדה פורה, דגנים ללחמו ויין ומי שתייה. בתנ"ך נהגו ההורים לברך את בניהם – לרוב את הבכורים. אך לא רק האב היה מברך את בניו, אלא הסב את נכדיו, והכוהנים, הנביאים והמלכים ברכו את העם. כוח מיוחד יש לברכות או לקללות שמשמיעים אנשים כמו: זקן הקרוב לסוף חייו, אב המשפחה או עיוור (כמו בברכת יצחק ליעקב). לאלה יש תוקף מיוחד לדבריהם. גם בברכת יעקב, יעקב מברך את הברכה לפני שמת, זוהי צוואתו בה יעקב מקלל כמה מבניו, ומברך חלק.

משמעות הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודו העיקרי של בכור הוא בזכויות הירושה. קיימים שלושה סוגי ירושה: ירושת רכוש, ירושה משרה וירושת ייחוס. כל סוגי הירושה יכולים להימסר ליורש יחיד או להתחלק בין יורשים שונים. הדבר תלוי בהחלטתו של המוריש: האם ההורשה נורמטיבית או שרירותית. אם היא נורמטיבית קשה למוריש להחליט לשביעות רצונו של היורש. אם ההורשה שרירותית, יכול המוריש לקבוע את היורשים ובכך הוא מוסיף עוצמה לתפקידו. מצד אחד עשויים היורשים לציית ולהתחנף לבעל הרכוש כדי לזכות בירושה. לעומת זאת, עשויים להתעורר מתיחויות בין היורשים הנאבקים על גילוי הנאמנות למוריש. לרוב בתנ"ך חלוקת הרכוש על פי סדר לידה (הבכור, הצעיר, כולם יורשים בשווה). אם ההכרעה היא לכיוון של חלוקת רכוש, יש לקבוע האם החלוקה תהיה שווה בין כל היורשים או חלוקה לא שווה. על פי התורה הבכור אמור לקבל את הירושה. לבכור משמעות רבה במשפחה:

מעמד הבכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבכור מסייע לאביו בעיסוקיו העיקריים ומשמש כמשנה לו, הן בתוך הבית והן כנציגו מחוץ לבית. הוא ממלא תפקיד בהטלת משמעת על בני הבית. הבכור משמש כנציגו של בית האב באירועים ציבוריים וכיוצא בהם תפקידים הנותנים לו מעמד ציבורי. יש שהבן יורש הנחלה יורש גם את המשרה או המשרות של אביו. אך לא תמיד יורש הנחלה הוא גם יורש המשרה. כשמדובר בחברה החקלאית שבה הקרקע היא רכוש הציבור או רכוש המשפחה כולה, אין היחיד יורש כלל נחלה, אבל משרותיו של האב מתחלקות בין בניו. בחברה שמורישה קרקע והנחלה מועברת רק לבן אחד, מתחלקים הנותרים במשרות. כשיורש הוא בכור, מאציל לו אביו סמכויות על אחיו עוד בחייו. כשבן שאינו בכור יורש המשרה, הוא עשוי לקבל סמכויות מהמוריש ובתוכן כלולה גם אחריות על אחיו הצעירים.

מעמדו המועדף והמיוחד של הבכור מודגם בספר בראשית בסיפור מכירת הבכורה. יעקב מציע לאחיו הבכור עשו לרכוש ממנו את הבכורה במשפחת יצחק ורבקה תמורת נזיד עדשים:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ט-ל"ד


ברכת הבכורה של יצחק ויעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כג וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי. כה וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ-לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי. כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. כח וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.

ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוקים כ"ג-כ"ט

פירוש: יעקב ניגש ליצחק לקבל את הברכה. יצחק מוודא שזהו בנו עשיו. הוא מבקש מהבן להגיש לו אוכל מהציד ויין ללגום. לאחר מכן יצחק מבקש מיעקב לגשת ולשקת לו, והוא מריח את ריח בגדיו, מברך אותו ואומר לו שנודף ממנו ריח שדה מבורך. כחלק מהברכה יצחק אומר - ה' ייתן לך שדות שהטל יורד עליהם מן השמים והם צומחים ופורים, תבואה שמנה היוצאת מן הארץ, דגן שממנו עושים לחם, ותירוש ויין. הוא מוסיף שיעקב ימשיך את העם היהודי וישלוט בו ויביא את צאצאיו. יצחק אומר ליעקב: מי שמקלל אותך - מקולל הוא, ומי שמברך אותך – יבורך.

מעמדה של הבכורה לפני מתן תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבכורות נודע מעמד מיוחד במזרח הקדום ובתרבות ישראל, גם לפני מכת בכורות.[1] המעמד המיוחד של בכורות הבהמה מוזכר כבר בסיפור קין והבל, שם נאמר כי הבל הקריב מבכורת צאנו. מעמדו המיוחד של בכור אדם מוזכר בסיפור מכירת הבכורה, בו יעקב קונה את הבכורה מעשיו תמורת נזיד עדשים.

עם זאת, בסיפורי האבות בספר בראשית ניכרת גם המגמה שלא לתת בלעדיות לאח הבכור וכמעט בכל מקרה מועדף דווקא האח הצעיר על פני האח הבכור. כך ניתן לראות בבחירת הבל, יצחק ויעקב על פני אחיהם וכן במעמד המיוחד של יהודה (ולא ראובן) בתוך משפחת יעקב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]