ציטוקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אינטרלויקין 16 הוא דוגמה לציטוקין

ציטוקינים (Cytokines) הם חלבונים קטנים אשר מהווים את הבסיס לתקשורת בין תאי מערכת החיסון ובין תאים השייכים לרקמות הגוף.

הציטוקינים מופרשים בעיקר על ידי תאי מערכת החיסון (תאי דם לבנים המפרישים ציטוקינים מכונים לימפוציטים), אך גם על ידי תאים אחרים. הפעילות הציטוקינית היא לרוב מקומית, אך במקרים מסוימים יש השפעה על הגוף כולו.

הלימפוקינים הראשונים זוהו באמצע שנות ה-60, כאשר MIF (ראשי תיבות באנגלית: Migration Inhibition Factor, "גורם עיכוב נדידת תאים") התגלה במקביל על ידי ג'ון דייוויד ובארי בלום. הציטוקינים הראשונים התגלו בתרביות של תאי כליה במעבדתו של סטנלי כהן ב-1974.

קיימות כמה קבוצות של ציטוקינים (אם כי לא כל הציטוקינים משתייכים לאחת הקבוצות):

היסטמין ו-TNF (ראשי תיבות באנגלית: Tumor Necrosis Factor, "גורם תמותה של גידולים") מהווים שני ציטוקינים חשובים שאינם משתייכים לקבוצות הללו.

מאפיינים ואופן פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציטוקינים בדרך-כלל אינם מיוצרים בכל העת, אלא בעיקר לאחר מפגש עם אנטיגן. רוב הציטוקינים פועלים באופן אוטוקריני (כלומר, פועלים על אותם התאים עצמם שהפרישו אותם) או פאראקריני (פועלים על תאים סמוכים). רוב הציטוקינים מסוגלים לעורר מספר תגובות שונות בתאי היעד שלהם, תופעה המכונה פליאוטרופיזם או רב-תגובתיות. הסיבה לכך היא שלסוגים שונים של תאים יש במקרים רבים קולטנים לאותו הציטוקין. באותה העת, לציטוקינים רבים השפעה דומה או זהה, כיוון שהם מעוררים בדיוק את אותה תגובה של שרשרת העברת אותות בכל תאי היעד.

לרבים מהציטוקינים הידועים ישנה גם השפעה מעודדת וגם יכולת מדכאת על לימפוציטים בפרט, ועל התגובה החיסונית בכלל, בתלות בתנאים בהם הם פועלים. הציטוקינים נקשרים לקולטנים ייחודיים לסוג תאים מסוים, הממוקמים על-גבי ממברנות התאים. קישור הציטוקין לקולטן מעורר שרשרת תגובות כימיות באמצעותה מתרחשת העברת אות בתא (Signal transduction cascade), ובסופה היא מובילה לשינויים ברמה הביוכימית וברמת הפנוטיפ. הקולטנים לציטוקינים הם רצפטורים הקשורים לפעילות טירוזין קינאז אך למעשה אינם טירוזין קינאזות (TRK)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקר המקשר בין רמת הציטוקינים בגוף ובין דיכאון (מאמר באנגלית)
  • דיווח אודות מחקר בנוגע לתופעות הלוואי של בקיעת שיניים אצל תינוקות, בו נמצא כי במשך שלושה ימים הסמוכים למועד פריצת השן לחלל הפה, מופרשים בצורה מוגברת חומרים ציטוקינים לנוזל החניכיים (המקיף את השן הבוקעת), והם אלו שאחראים להפרעות הסיסטמיות המלוות את הבקיעה, כמו: עליית חום, הפרעות שינה, בעיות עיכול והפרעות בתיאבון.