דלקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דלקת היא פעולת נגד של מערכת החיסון כנגד פציעות, גירויים מסוימים וכנגד גורמים מזהמים כמו וירוסים, חיידקים או פטריות שפלשו לגוף האדם או לבעל חיים.

דלקת שקדים

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המושג דלקת במילה דליקה (בעירה, שריפה). הסיבה לכך היא החום הנוצר במקום הדלקת, ולעתים אף בכל הגוף. גם בשפות אחרות קיים הקשר דומה: המילה האנגלית Inflammation, למשל, מקורה במילה Flame ("להבה"), או המילה "炎症" (נהגה באופן שונה בשפות שונות), שפרושה המילולי הוא "מחלת הלהבה". בלשון העממית מתייחסים לעתים קרובות בטעות לכל אדמומיות שהיא (בעיקר בעיניים ובעור) כאל "דלקת", אף שבמקרים רבים אין מדובר בתגובה של מערכת החיסון, אלא בתוצאה של שפשוף או גירוי כלשהו.

התהליך הדלקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך הדלקתי מתרחש בכמה שלבים. להלן תיאור כללי של דלקת זיהומית:

  • תאי מערכת החיסון הראשונים אשר פוגשים את הגוף הזר משתייכים בדרך-כלל למערכת החיסון המולדת: נויטרופילים ומקרופאג'ים, בעיקר. הללו נמצאים בכמויות רבות בעור וברקמות חיצוניות אחרות, שדרכן פולש לעתים קרובות הפתוגן לגוף.
  • תאי הדם הלבנים מנסים להילחם בפתוגן, בעיקר על ידי פגוציטוזה (בליעת הפתוגן והשמדתו). במקביל מפרישים תאי הדם הלבנים כימוקינים אשר מושכים תאי דם לבנים אחרים, ובמיוחד לימפוציטים, אל מקום הזיהום.
  • מכלול תאי הדם הלבנים באזור הזיהום ממשיכים להילחם בפתוגן, ובמקביל מפרישים חומרים הגורמים להרחבת כלי הדם המגיעים לאזור הזיהום, זאת כדי לאפשר לכמות גדולה של תאי דם לבנים להגיע אל המקום, וכן כדי לספק חמצן לכמות הגדולה של התאים באזור. לעומת זאת, כלי הדם היוצאים מאזור הזיהום מתכווצים.
  • זרימת הדם המוגברת אל האזור גורמת לאדמומיות האופיינית לדלקת. התכווצות כלי הדם היוצאים מהאזור גורמת לעלייה בלחץ הנוזלים ולנפיחות. כתוצאה מכך מופעל לחץ על חיישני כאב (נוסיצפטורים) במקום הזיהום, דבר הגורם לתחושת כאב אופיינית.
  • חומרים אחרים המופרשים לעתים מתאי הדם הלבנים זורמים אל המוח וגורמים לו להעלות את טמפרטורת הגוף.
  • במקרה של זיהום חיידקי נוצרת לרוב במקום הדלקת מוגלה, המורכבת מחיידקים, מתאי גוף מתים, מתאי דם לבנים ומחומרי פסולת שונים, כגון רעלנים שהחיידקים הפרישו, פיסות ממברנה של תאים שנהרסו וכן חומר בין-תאי, המשמש כדבק בין תאי הרקמה.

תחושת הכאב והעלייה בטמפרטורת הגוף הנגרמות בעת דלקת נועדו לגרום לחולה לנוח ולהימנע מפעילות גופנית נמרצת. כך יכול הגוף להשקיע את מרבית האנרגיה שלו בלחימה בזיהום (בזמן הדלקת נדרשת מערכת החיסון לייצר מיליוני תאי דם לבנים בקצב מהיר, דבר המצריך אנרגיה רבה). הכאב, במיוחד באזור הזיהום, מונע מהחולה מלהזיז את האזור, ותורם להחלמה מהירה יותר של הרקמות הפגועות.

בנוסף, טמפרטורת הגוף הגבוהה תורמת להרג החיידקים או להאטת פעילותם. לרוע המזל, טמפרטורת גוף גבוהה גורמת גם לפירוק חלבוני הגוף עצמו, דבר העלול להוות סכנת חיים; טמפרטורת גוף הגבוהה בלמעלה מ-5 מעלות צלזיוס מהרגיל עלולה לגרום למוות. למרות זאת, טמפרטורת גוף הגבוהה בכ-2 מעלות מהרגיל מעידה על פעילות תקינה של מערכת החיסון, ורצוי לאפשר לטמפרטורה לרדת באופן טבעי; נטילת תרופות מורידות חום, כגון אספירין או פרצטמול, עלולה להקשות על מערכת החיסון ולהאריך את משך הדלקת[דרוש מקור]. ובכל זאת, אם הטמפרטורה עולה בצורה קיצונית, כאמור לעיל, יש בהחלט לנסות ולהורידה כדי לצאת מכלל סכנה.

סימני דלקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חום
  • נפיחות
  • כאב
  • אודם ואדמומיות
  • תפקוד לקוי של האיבר

סוגי דלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש להבחין בין שתי סוגי דלקות: דלקת אקוטית (Infection) ודלקת כרונית (Inflammation). בדלקת אקוטית מדובר בדלקת הכרחית קצרת מועד עם הסימנים הקלסיים של דלקת שפעילותה מגנה על הגוף, ואילו בדלקת כרונית מדובר במצב שבו הגוף לא יכול להתגבר על מחוללי הדלקת לגמרי, והיא ממשיכה להתקיים זמן רב על "אש נמוכה", וקיומה הופך להיות לנטל על הגוף. להלן ההבדלים המרכזיים:

להלן ההבדלים המרכזיים:
חריף (Acute) כרוני (Chronic)
גורם משפיע בקטריה פתוגנית, רקמה פגועה דלקת אקוטית עקשנית עקב אי יכולת סילוק הפתוגן, זיהום נגיפי, גוף זר עקשן או תגובה אוטואימונית.
תאים ראשיים מעורבים ניוטרופילים- התאים העיקרים, באזופילים- גורמי התגובה הדלקתית, האאוזונופילים- פועלים במקרה של חדירת גוף זר גדול (כתולעת). מונוציטים ומאקרופאג'ים. פיברובלסטים, מונוציטים, מאקרופאגים, לימפוציטים ותאי פלסמה.
תיווך ראשוני וואזואמין, תרכובת אורגנית ברת השפעה על קוטר כלי הדם. CRP-חלבון מגיב הגורם לעליית חום, הרגשה כללית רעה ואובדן תיאבון ציטוקין, חלבון המופרש על ידי קשרי הלימפה ופועל כמתווך בין תאי וכמווסת התגובה החיסונית. פקטורי גדילה. אנזימים הידרוליטים
תגובה מיידי מעוכב
משך זמן מספר ימים בין חודשים לשנים
תוצאות החלמה, מורסה (אבצס, מוגלה) או מעבר לדלקת כרונית. מופעלת מערכת לסיום הדלקת, התאים מפרשים נוגדי דלקת כמו ליפוקסינים. גיוס תאי דם לבנים פוסק. פיברוזיס (לייפת), נזק רקמתי או נמק

דוגמאות לדלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליך הדלקתי יכול להתחולל בכל רקמה בגוף, חיצונית או פנימית, עקב זיהום של חיידק, וירוס, פטריה, מחלה אוטואימונית או פגיעה פיזית (שימוש מופרז אצל ספורטאים למשל). להלן רשימה של מחלות דלקתיות נפוצות על פי הרקמה או האיבר בו הן מתבטאות.

האוזן החיצונית, התיכונה והפנימית
(אוטיטיס אקסטרנה, מדיה, אִינטרנה בהתאמה)
דלקת אף (ריניטיס)
דלקת גרון (פרינגיטיס)
דלקת שקדים (טונסיליטיס)
שפעת (גריפה, אינפלואנזה)
הצטננות (Common Cold)
"אסטמה של העור", דהנת (סבוריאה)
  • דלקות של מערכת העצבים ההיקפית:
שלבקת חוגרת (הרפס זוסטר),
כלבת (רביאס), צרעת (לָפרה, מחלת הנסן)
עורקים (ארטֶריטיס), ורידים (פלבּיטיס)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.