צליבט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צליבטאנגלית: Celibacy, מלטינית: Caelebs - "רווק") הינו סגנון החיים של אדם אשר בוחר להיות רווק מרצון ואשר מעוניין להמשיך להשאר במצב זה לאורך כל חייו. המונח משמש גם כדי לתאר מצב בו אדם בוחר להימנע מכל פעילות מינית.

המונח "צליבט" הוא גם מונח דתי אשר מזוהה בעיקר עם הכנסייה הקתולית שפירושו הסכמה מרצון של כהן הדת לוותר על חיי נישואין ומאידך, על חיי מין והולדת ילדים.

מניעים אפשריים להחלטה לדבוק ברווקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליבט ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת היהודית שוללת בתוקף הימנעות מחיי נישואין. רווקות עלולה להביא אדם להרהורי חטא ולהסיח את דעתו מלימוד התורה. יוצאת מכלל זה היא כת האיסיים בימי בית שני, אשר בקרבם היו זרמים שדגלו ברווקות ופרישות מינית.

הצליבט בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליבט בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהיהדות, הנצרות ראתה בעין יפה את הרווקות כבר מראשיתה. פאולוס מזכיר זאת באיגרתו לקורינתיים - "מי שאין לו אישה דואג לאדון". מתי מסייג זאת באומרו שהפרישות מנישואים נועדה רק לאנשים מיוחדים: "לא יוכל כל אדם קבל את הדבר הזה כי אם אלה אשר ניתן להם להבין" (מתי יט, 12). במאות הראשונות לנצרות החלה מתגבשת הדרישה להטיל את הצליבט כחובה (ולא כבחירה) על הכמורה ובעיקר על בעלי משרות הכמורה הגבוהות. הסיבות לכך היו:

  • התגברות מגמת האסקטיזם - מגמה הטוענת שהתגברות על היצר ועל הגוף מביאה לחיי קדושה.
  • החשש מהתעשרות יתר של מעמד הכמורה על ידי קשרי נישואין עם משפחות עשירות
  • חשש מהשתלטות הכמורה על הרכוש הרב של הכנסייה והעברתו בירושה לילדיהם של הכמרים
  • הווסדות מסדרי הנזירים כאשר במסדרים אלו הפרישות והרווקות הן חובה מוחלטת

לאור כל אלו כבר במאות 4-6 היו אפיפיורים שאסרו על נישואי אנשי כמורה ואף דרשו מהנשואים לגרש את נשותיהם, אך איסורים אלו לא קוימו על ידי רוב הכמרים. רק במאה ה-11, בשנת 1074, תיקן האפיפיור גרגוריוס ה-7 את תקנת הצליבט והטיל עונשים כבדים מאוד על המפירים את התקנה. במאה ה-12 הצליבט הפך לנוהג קבוע ולחוק בקרב כל הכמורה הקתולית. תקנה זו נחשבה לגזרה קשה מאוד ואנשי כמורה רבים (כולל אפיפיורים) לא עמדו בה והחזיקו פילגשים ואף הולידו ילדים. בוועידות כנסייה שונות (קונסטאנץ 1415, בזל 1432, טרנטו 1545) ניסו כמרים רבים לבטל את התקנה אך ללא הצלחה. זהו נושא השנוי במחלוקת עד ימינו אנו בתוך הכנסייה הקתולית. בתקופתנו יש להזכיר את האפיפיור פאולוס השישי שראה בצליבט "יהלום יקר מכל של הכנסייה שיש לשמרו בכל מחיר" והאפיפיור יוחנן פאולוס השני שבשני נאומים חשובים שלו הביע את התנגדותו המוחלטת לקולות שדרשו לבטל את הצליבט.

בכנסייה האורתודוקסית הכמורה הנמוכה יכולה להתחתן אך לא להתחתן שנית לאחר גירושין או התאלמנות. בכנסייה הפרוטסטנטית רואים בעין שלילית את הצליבט ולאנשי הכמורה בכנסייה זו מותר להתחתן ולהוליד ילדים.

סאקרדוטאליס קאליבאטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאקרטוטאליס קאליבאטוס (Sacerdotalis Caelibatus) הוא שמה של אנציקליקה השישית והאחרונה של האפיפיור פאולוס השישי אשר פורסמה ב-24 ביוני 1967 ואשר מתמקדת במסורת הצליבט בקרב הכמרים של הכנסייה הקתולית. משמעות שמה של האנציקליקה היא "צליבט הכמרים".

האנציקליקה נכתבה בעקבות ועידת הוותיקן השנייה אשר התכנסה במטרה לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]