איסיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חורבות מחיצת המגורים, בכפר האיסיים. הגן הלאומי קומראן, ישראל.

האיסיים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו. לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות.

באמצע המאה ה-20 נתגלו מגילות ים המלח ובהן נחשפו לראשונה אורח חייהם, הגותם ותפיסתם הרעיונית של מחברי המגילות, שחלקם אולי חיו באזור ים המלח באותה תקופה - ומכונים בפי חלק מהחוקרים 'כת היחד' או 'כת מדבר יהודה'. מרבית החוקרים מזהים כת זו כקבוצת איסיים - אולם ישנם גם חוקרים המסופקים בדבר זיהוי זה, שכן השם איסיים איננו נזכר במגילות ים המלח. לדעתם של החולקים על הזיהויי בין האיסיים לבין בעלי המגילות, התגלו סתירות בין ממצאים לגבי אורח החיים המתואר במגילות ומתייחס ל"שומרי הברית" החיים על פי לוח שמשי בן 364 ימים ו52 שבתות, בהנהגתם של "בני צדוק הכוהנים", לבין המנהגים ואורחות החיים המתוארים במקורות ההיסטוריים ובמקורות התושב"ע. המגילות שכולן כתבי קודש, וכולן ראו אור דפוס במהלך ששת העשורים האחרונים, מרבות להזכיר את "בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם", את משמרות הכהונה ואת המקדש על הר ציון. עוד הן מדברות בהרחבה על מאבק עז בין בני צדק ובני עוול, בני אור ובני חושך. נושאים אלה אינם נזכרים כלל בתיאורי האיסיים שוחרי השלום בכתבי ההיסטוריונים.

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסיים מתוארים בכתבי הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני וההיסטוריונים פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס).

שמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמם של האיסיים ידוע רק מהשפה היוונית ("essenoi") והמקום הראשון שמוזכרת המילה איסיים הוא בספר יוסיפון מימי הביניים. ייתכן כי מקור השם במילה איסיי (מרפא)‏[1], דבר הנרמז בכתביו של יוסף בן מתתיהו.

על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש יווני של המילה "חסידות" (hosiotes): "הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה."[2]

כמה חוקרים משערים כי המילה איסיים הינו שיבוש של המילה "עצה".‏[3]

פילון האלכסנדרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילון קושר את ראשיתם עם משה רבנו: "מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף ... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים."[2]

בתיאורו את אורח חייהם, הוא מדגיש את רוחניותם:

"כי מספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה...והם קובעים את מושבם בכפרים ולא בערים, מהם עובדים את האדמה ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם... האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות רבות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד והם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם רכוש וקניין...אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין...ואשר לפילוסופיה מניחים אותה את תורת ההגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלמות...לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובעניין זה יהיו להם לעיניים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם, אם לא יערה עליו אלוהים רוח ממרום...שלשה הדברים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר ואהבת הרע [חבר]...מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן - שתוף החיים...אין לאיש מהם בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים, אלא הבית עומד פתוח לדור בו בצוותא...אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות...כי את הכסף שבו משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת"

– על חירות הצדיק, פרקים י"ב-י"ג

על פי פילון, האיסיים היו קבוצה פציפיסטית שאיננה עוסקת בייצור נשק מכל סוג, ואף איננה עוסקת במקצועות שגורמים להשחתת המידות כמו מסחר ותגרנות, אלא עוסקת בחקלאות, רעית בהמות, גידול דבורים, ואומנויות שונות. האיסיים מעריכים את ערך השיויון והאחוה בין בני האדם, לומדים את התורה באופן פילוסופי ואליגורי, ודואגים לחלשים בחברתם כמו חולים וזקנים. פילון מציין שבין האיסיים אין ילדים, תינוקות או נשים אלא גברים בגיל מבוגר קרובים לזקנה, שהגיעו למידת החירות האמתית בכובשם את היצר הרע.

"הבחירה [בחירת המועמדים לקבוצה] אינה נעשית אצלם על פי המוצא המשפחתי, שהרי אין המוצא המשפחתי בא בחשבון לגבי מתנדבים, אלא על יסוד המסירות לשלמות המידות והשאיפה לאהבת הבריות.
על כן אין בין האיסיים שום ילד קטן, ואף לא נער או עלם, כיוון שמידותיהם של הללו, שאינן יציבות מחמת חוסר הבגרות של גילם, נוטות לתהפוכות, אלא אנשים בוגרים שהם כבר על סף הזקנה, שאינם שטופים עוד בזרמי הגוף ואינם מונהגים על ידי היפעלויותיו, אלא נהנים מן החירות האמיתית, שרק היא בגדר חירות של ממש."‏[2]

פילון מסכם במשפט: "אורח חייהם של האיסיים זכה אפוא לשבח ולתהילה כה רבה, עד שלא רק הדיוטות אלא גם מלכים גדולים מתבוננים על אנשים אלה בהערצה ובהשתאות, ובהערכתם והוקרתם אף מוסיפים כבוד ויקר לכבודם."

פליניוס הזקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מפילון ויוספוס היהודים, פליניוס הזקן‏[4] יוצא דופן בהיותו מקור היסטורי חוץ-יהודי לאורח חייהם של האיסיים: "בצדו המערבי של ים המלח, אך מחוץ לטווח האדים המזיקים, שוכן בדד שבט האיסיים."

פליניוס מדגיש בתיאורו את יחודם התרבותי של האיסיים, בכך שהם חיים בפרישות מן העולם, מנשים ומיצר מיני, ללא כסף, ובכל זאת אוכלוסייתם גדלה באופן תמידי, בלי אף לידה, על ידי הצטרפותם של זרים, שמתוך לאות חייהם נוהרים אל האיסיים ומאמצים את מנהגיהם.

יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו כתב כי חי תקופה מסוימת בקרבם ולמד מהגותם:

"הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם...בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד. הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים...ולא נמצאה בהם חרפת העֹני ולא גאות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכלם, כאילו היו אחים מבטן."[5]

פלביוס ציין שהם חיו בכל עיר בישראל ואף סיפר שאחד ממנהיגי המרד הגדול היה איסי ושמו יהודה. הוא אף הרבה שבח על הכנסת האורחים שלהם. האיסיים תוארו על ידי פלביוס כאידאליסטים - חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה מעל לעולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על חיי המותרות. הם נהגו, כמו כן, להשתתף ברכושם - בדומה לרעיון הקיבוץ המודרני.

העדר מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד המקורות הנזכרים למעלה, האיסיים אינם נזכרים באף מקום אחר. אמנם פילון ויוספוס היו יהודים, אך אין אף מקור בעברית או בארמית משלהי העת העתיקה, היודע על קיומם של אלפי נזירים החיים חיי חסידות שלווים או על מציאותן של קהילות רבות שחיו על בסיס של שיתוף כלכלי, בעולם שנשים נעדרו ממנו ומסחר לא התקיים בו. המשנה, התוספתא והברית החדשה, המתעדות את המציאות בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, אינן מזכירות את האיסיים כלל. מטבע שונותה מדרכי הקהילה היהודית, ומעצם היקפה המונה לדברי ההיסטוריונים אלפי אנשים, הייתה מצופה התייחסות של דיון הלכתי או משפטי לאיסיים בדיני נזירות, ירושה ואימוץ.

הקושי בזיהוי האיסיים עם בעלי מגילות ים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכהונה, כידוע מן המקרא, מבוססת על מוצא שבטי ומשפחתי מובהק ולמגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, יש צביון כוהני בולט, עניין רב בשבט לוי, במשמרות הכהונה והעדפה מובהקת ללוח שבתות של שנה בת 364 ימים עליו היה מיוסד סדר המשמרות במקדש על פי המגילות. בתיאורי האיסיים אין שום דיון במקדש ובכהונת המקדש, במשמרות הכוהנים או בקרבנות, בלוח שמשי או בהיסטוריה של שבט לוי, מכאן שיש קושי רב לזהות את האיסיים עם בעלי המגילות.

מגילות ים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילות המוצגות בהיכל הספר

לאחר מציאת מגילות ים המלח רבים מהחוקרים זיהו את כת ים המלח שחייתה בקומראן, ונקראה במגילות "עדת היחד", עם האיסיים, למרות שהמגילות מציגות אידאלים שונים במקצת מאלו שתארו ההיסטוריונים.

בעלי המגילות התבדלו מעם ישראל ויצרו הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: "בני האור" - אנשיהם - ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם - "בני החושך". הם ראו את שאר ישראל (ובעיקר הפרושים והחשמונאים) כחוטאים ורק את עצמם כמקיימי המצוות. כתביהם מציגים את חברי הקבוצה כעוזבים את החברה - לאו דווקא מתוך פציפיזם אלא - כהכנה למלחמת שמד של העולם - מהפכה עולמית שלאחריה יהוו הם את הגרעין ואת העילית של ישראל. אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני או לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים וכל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו. לאנשי הכת בעלי המגילות היה לוח שונה מזה של שאר עם ישראל - לוח שמשי שאינו מתחשב בירח, ולפיו כל שנה היא בת 364 ימים, וכל החגים הם בתאריכים קבועים בשבוע. לפי לוח השנה שלהם הקרבת העומר הייתה לאחר שביעי של פסח בכ"ו לחודש הראשון, ניסן, וממילא חג השבועות שחל לאחר חמישים יום חל בט"ו בסיון ובכך היה דומה לסוכות ולפסח שאף הם בט"ו לחודש.

החוקר פלוסר טוען שלוח זה היה מרכיב משמעותי כדי להעצים את הבידול מהציבור שהונהג על ידי הסנהדרין בירושלים כשם שראשוני הכנסייה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי וכל זאת כדי להעצים את הבידול החברתי. [כאמור אין אף עדות על לוח שונה בתיאורי האיסיים אצל ההיסטוריונים] ניתן בפשטות לומר שזו הייתה אחת הסיבות של המלך ירבעם בן נבט (מלכים א פרק יג) לשנות את תאריך חג הסוכות מהתאריך המוכר בחודש השביעי שאותו חגגו בירושלים. לוח זה מבוסס על הספרים החיצוניים ספר חנוך וספר היובלים. מועדי חגי אנשי הכת היו אפוא שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, וזה היה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם.

ההיסטוריונים סיפרו שהאיסיים התנזרו מנשים, אך בחפירות בקומראן נמצאו עצמות נשים (עם זאת, כבר יוסף בן מתתיהו מציין שיש כת אחרת של איסיים שנוהגת לשאת נשים‏[6]). במגילות מדבר יהודה בכלל ובמגילת ברית דמשק וברז נהיה בפרט, נמצא דיון רחב בנשים ובמשפחות שאינו עולה בקנה אחד עם ההתנזרות המיוחסת לאיסיים.

עם זאת, מציין פלוסר כי הפצפיזם של האיסיים היה פצפיזם על תנאי ולא כפי שמתארים אותם יוסף בן מתתיהו ופילון. הפצפיזם של האיסיים היה מושתת על שנאה מוסתרת כלפי שאר ישראל וציפייה למלחמה הסופית - "מלחמת בני אור בבני חושך", שבה יושמד הרשע. ייתכן וברבות השנים איבדו חלק מהאיסיים את בסיס השנאה המוסתרת ואכן יצרו את התמונה האידילית המתוארת על ידי יוסף בן מתתיהו ופילון. במגילות מצוי דיון רחב על מאבק בני אור בבני חושך ועל מאבק של כוהן רשע בכוהן צדק, אולם באף אחד מתיאורי האיסיים אין עדות על עוינות, על מאבק או על מלחמה.


הכת והנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכת הייתה השפעה על ייסוד דת הנצרות. קיים דמיון בין האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה לבין המגילות. דמיון זה הוביל חוקרים מסוימים‏[7] לטעון כי ישו הנוצרי השתייך לכת תקופה מסוימת והושפע ממנה, אך חוקרים אחרים שוללים טענה זו. ניכר שפאולוס הושפע מרעיונותיהם על ההבדלה בין 'בני האור' ל'בני החושך'. כנראה יוחנן המטביל, מורו של ישו, היה מקורב מאוד לרעיונותיהם והחשיבות הגדולה שניתנה לטבילה אצל הנוצרים מיוחסת למנהגי טהרה שנקטו בני הכת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בכל 930 קטעי מגילות ים המלח אין אף חיבור רפואי אחד, דבר המובא כראייה לכך שהכת ים המלח אינם האיסיים.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני.
  3. ^ אלכסנדר רופאמה היה שמם של האיסיים, באתר הארץ, 26 ביולי 2012
  4. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרק 17 (באנגלית).
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק ח', פסקאות ב-ג.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק ח', פסקה יג.
  7. ^ למשל, יהושע אפרון, "התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית", ת"א 2006, עמ' 242-238