קרב לפנטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב לפנטו
Fernando Bertelli, Die Seeschlacht von Lepanto, Venedig 1572, Museo Storico Navale (550x500).jpg
תאריך התחלה: 7 באוקטובר 1571
תאריך סיום: 7 באוקטובר 1571
משך הסכסוך: יום
מקום: בין מיצר פאטראס למיצר קורינתוס
תוצאה: ניצחון מכריע לנוצרים
הצדדים הלוחמים

Naval Ensign of the Ottoman Empire (1453–1793).svg האימפריה העות'מאנית (הצי הטורקי)

מפקדים
כוחות

316 אוניות, מתוכן כ-100 אוניות מטען, 30,000 לוחמים

290 אוניות, 25,000 לוחמים

אבידות

17 אוניות, 7,500 איש

240 אוניות, 30,000 איש

קרב לפנטו היה קרב ימי גדול שהתרחש ב-7 באוקטובר 1571 בין צי "הליגה הקדושה" הנוצרית שכללה את הכוחות המאוחדים של ונציה, ספרד ומדינת האפיפיור, לבין הצי הטורקי (האימפריה העות'מאנית), ליד עיר החוף היוונית לפנטו (כיום נפפקטוס (Nafpaktos)). היה זה הקרב הימי הגדול האחרון בהיסטוריה בין ציי אניות מלחמה המונעות במשוטים. הקרב התרחש בסמוך לחופו הצפוני של מצר הים המקשר בין מפרץ פטרס למפרץ לפנטו (כיום מפרץ קורינתוס).

כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הליגה הקדושה" הייתה איחוד של מספר מדינות קתוליות באזור הים התיכון ומטרתו שבירת השליטה העות'מאנית במערב הים התיכון השותפים העיקריים בו היו ונציה, מדינות בית הבסבורג; ספרד, נאפולי, וממלכת שתי הסיציליות, מדינת האפיפיור, ומספר מדינות קטנות: רפובליקת ג'נובה, דוכסות סבויה, מסדר אבירי מלטה ואחרים. לרשות הכוחות הנוצריים, בפיקודו העליון של דון חואן עמדו יותר מ-200 אוניות, רובן "גליאות" - ספינות משוטים בגודל בינוני ובהן 6 "גליאסות" - ספינות משוטים ענקיות עם מאות חיילים על סיפונן. בסך הכל מנה הצבא הנוצרי כ-30,000 חיילים (מלבד החותרים).

הצי שעמד לרשותו של עלי פאשה, המפקד העליון של צי האימפריה העות'מאנית, נתמך גם על ידי אולוץ' עלי ושודד הים שירוקו. הוא עמד על כ-290 אוניות, רובן גליאות ובהן יותר מ-25,000 חיילים, מלבד החותרים.

הכוחות היו שקולים למדי, כי למרות היתרון המספרי של הטורקים בכמות האוניות, האוניות הנוצריות היו גדולות יותר וחמושות טוב יותר. בנוסף לכך, החימוש האישי של האירופאים היה כבד יותר והיו להם כלי ירי רבים יותר. קרב לפנטו היה הקרב הימי הגדול האחרון עד לעידן הקיטור, שבו רובן המכריע של האוניות לא הונע בכוחם של מפרשיהן, אלא תמרנו בעצמן (על ידי מאות חותרים, רובם שבויים או פושעים אזוקים) בלא התחשבות בכיוון או עוצמת הרוח, והגיעו לעתים אף למהירות של 7 קשר.

פריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הנוצרי התחלק ל-4 פלגות שסודרו בקו מהדרום לצפון. פלגה אחת נשארה בעתודה. בקצה הצפוני, הקרוב ביותר לחוף, הייתה הפלגה השמאלית שמנתה 53 גליאות, רובן מוונציה, והונהגה בידי הדוג'ה סבסטיאנו ונייר. הפלגה המרכזית, תחת פיקודו של דון חואן עצמו, מנתה 62 גליאות. הפלגה הימנית, בקצה הדרומי, מנתה גם היא 53 גליאות והייתה תחת פיקודו של ג'ובאני אנדריאה דוריה, אחיינו של אנדריאה דוריה. שתי גליאסות הוצבו בחזית של כל אחת מהשייטות העיקריות. פלגת עתודה, תחת פיקודו של אלוורו דה באזאן ושמטרתה לעזור ולתמוך היכן שיידרש הוצבה מאחורי הצי (כיוון מערב) ומנתה 38 גליאות - 30 מאחורי הפלגה המרכזית ו-4 מאחורי כל אחת מפלגות הצד.

הצי הטורקי התפצל אף הוא למספר פלגות. הפלגה הימנית כללה 54 גליאות ושני גליאוטים (גליאה קלה ומהירה) ועמדה בקרבת החוף תחת פיקודו של שירוקו. במרכז, תחת פיקודו של עלי פאשה, 61 גליאות ו-32 גליאוטים, בקצה הדרומי והרחוק מהחוף, 63 גליאות ו-30 גליאוטים, תחת פיקודו של אולוץ' עלי. כמו כן הייתה גם עתודה של 8 גליאות, 22 גליאוטים וכ-64 אוניות קטנות יותר מאחורי (בכיוון מזרח) השייטת המרכזית.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני המערכים התנגשו זה בזה חזיתית. הגליאות השייכות לפלוגה המרכזית והשמאלית הקדימו את הקו הנוצרי והצליחו להטביע שתי אוניות טורקיות ולפגוע בכמה נוספות לפני שהצי הטורקי השאיר אותן מאחור בתותחיהן. כשהקרב החל, גילה דוריה שהפלוגה של אולוץ' עלי מתפרשת דרומה יותר מאשר זו שלו, לכן פנה דרומה כדי להימנע מאיגוף. עלי הערים עליו, שב על עקבותיו ותקף את הקצה הדרומי של השייטת המרכזית.

בצפון הצליח שירוקו להיכנס בין הפלגה הצפונית הנוצרית ובין החוף, ברבריגו נהרג על ידי חץ, אבל הצי הוונציאני החזיק את הקווים. גם הפלגה המרכזית החזיקה את הקווים והסבה אבדות קשות למרכז הטורקי. בדרום נכנס דוריה סוף סוף לקרב עם כוחותיו של אולוץ', בינתיים יצא אולוץ' למתקפת בזק על הפלגה הנוצרית המרכזית, בראשן של 16 גליאות והצליח לשבות שש גליאות, ביניהן גם את "קאפיטנה" של מסדר אבירי מלטה כשהוא הורג את כל מי שעל הסיפון. הגעתו של כוח העתודה של אלוורו הצליחה לשנות את מהלך הקרב הן במרכז והן בכנף של דוריה. אולוץ' נאלץ לסגת עם 16 גליאות ו-24 גליאוטים ולנטוש את האוניות שנלקחו.

במהלך הקרב הצליחו הנוצרים לעלות על סיפונה של ספינת הפיקוד המוסלמית, שעליה ניטש קרב קשה בין חיילים ספרדים לטורקים משבע גליאות. פעמיים נהדפו הנוצרים, אך בפעם השלישית, עם התגבורת שהגיעה עם אלוורו, הצליחו להכניע את הספינה. עלי פאשה נהרג וראשו נערף, בניגוד לרצונו של דון חואן. ראשו של עלי פאשה על החנית שבספינת הדגל הנוצרית היווה מכה אנושה למוראל של הכוחות הטורקים. הקרב כולו ארך כשלוש שעות והסתיים בסביבות ארבע אחר הצהריים.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידות הנוצרים הסתכמו ב-17 אוניות ובכ-7,500 אנשים שנהרגו בקרבות פנים אל פנים. אבידות הטורקים הגיעו לכ-30,000 איש, חיילים וחותרים ורק כ-50 מאוניותיהם נמלטו. הנוצרים שבו 110 אוניות ויותר ושחררו כ-15,000 עבדים-חותרים. בגלל התפרקותה של הליגה הנוצרית לא היו לקרב לפנטו תוצאות מיידיות. ונציה אף כרתה שלום עם הטורקים (ב-1573), שהחלו לבנות מחדש את כוחם הימי במהירות ותבוסתם לא מנעה מהם לכבוש את המבצרים מסביב לתוניס. אך למרות זאת, מאז התבוסה לא היו נתונים יותר חופי אירופה הנוצרים לאיום מוסלמי ממשי, ונשבר כוחה של האימפריה העות'מאנית, במיוחד בחלק המערבי של הים התיכון.

בקרב לפנטו השתתף גם הסופר הספרדי הנודע מיגל דה סרוונטס, מחברו של הספר "דון קישוט" שאף נפצע בקרב ואיבד את יכולתו להשתמש בידו השמאלית.

קרב לפנטו גרם לירידה במעמדו ולהפסקת השפעתו של דון יוסף נשיא שהיה למעשה שר החוץ של הסולטאן סלים השני והשפיע עליו לצאת לקרב זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוג'ר קראולי, אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, 2012.