רגישות ללקטוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רגישות ללקטוז
Lactose Haworth.svg
מבנה הלקטוז
שם בלועזית Lactose intolerance
ICD-10
(אנגלית)
E73
ICD-9
(אנגלית)
271.3
OMIM
(אנגלית)
223100
DiseasesDB
(אנגלית)
7238
MedlinePlus
(אנגלית)
000276
eMedicine
(אנגלית)
med/3429 ped/1270 
MeSH
(אנגלית)
D007787

רגישות ללקטוז (בלועזית: היפולקטאזיה, Hypolactasia) היא תסמונת קלינית, המאופיינת בחוסר יכולת לעכל לקטוז בצורה מיטבית. כשני שלישים מהמין האנושי סובלים מהתופעה, אף כי באירופה מדובר רק בכחמישית מהאוכלוסייה‏[1].

הסבר ביוכימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקטוז הוא דו-סוכר, המצוי בחלב ובמוצרי חלב שונים, בכמויות משתנות.

עיכולו של הלקטוז מתבצע במעי הדק, בעזרת האנזים לקטאז, המפרק את הסוכר לקטוז למרכיביו, גלוקוז וגלקטוז. את שני חד הסוכרים האחרונים, הגוף כבר מסוגל לפרק בקלות רבה. אולם, מסתבר שרק לשליש מבני המין האנושי יש כמות מספקת של אותו אנזים מפרק, לקטאז. אצל שני השלישים האחרים הוא חסר במידה זו או אחרת, ואצלם הלקטוז ממשיך ועובר במערכת העיכול אל המעי הגס. בחלק זה של הגוף, הלקטוז מפורק על ידי חיידקים, כאשר תוצרי תהליך הפירוק הזה, שונים לחלוטין, חומצה לקטית, גז מתאן וגז מימן. החומצה הלקטית הנוצרת בתהליך זה, כמו גם הלקטוז הבלתי מפורק, גורמים שניהם למעי, לספוח אליו יותר מים, דבר העלול לגרום לשלשול. שני התוצרים האחרים, המתאן והמימן, הם כאמור גזים, העלולים לגרום לנפיחות ולכאבי בטן. יש להבדיל אגב, בין תסמינים אלה, הנוצרים במערכת העיכול בלבד ואינם מערבים תגובה חיסונית, לבין אלרגיה לחלבון החלב, שהיא תגובה אימונולוגית לאחד או יותר מחלבוני החלב והיא תופעה שונה לחלוטין.

המצב ניתן לאבחון קליני על ידי בדיקת רגישות ללקטוז, בדיקת נשימה למימן, או בדיקת חומציות הצואה.

הסימפטומים של אי-סבילות ללקטוז מופיעים לאחר צריכה של חלב ומוצרי חלב ונעלמים לאחר הפסקת הצריכה‏[2]. רוב הרגישים ללקטוז יכולים לשתות ככוס חלב אחת ביום ללא תסמינים חריפים‏[3]. אי סבילות מוחלטת ללקטוז נקראת אלקטזיה ובמקרה שתינוק או אדם סובל ממחלה זו גם תזונה דלת לקטוז לא תעזור ועליו להימנע לחלוטין ממאכלים הכוללים לקטוז.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחמישית בלבד מהאנשים בתרבות המערב סובלים מרגישות ללקטוז. רגישות זו מתפתחת אצלם, לרוב אחרי גיל 15-14 והיא נובעת מירידה הדרגתית שחלה עם השנים בכמות ובבפעילות הלקטאז. ילדים קטנים בדרך כלל אינם מפתחים תסמינים של רגישות ללקטוז. כלומר, רוב האנשים עם חסר בלקטאז חוו את תחילת התסמינים בגיל ההתבגרות ולאחריו‏[4]. בנוסף, מרבית אוכלוסיית סין ויפן, מרבית אוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה וחלק ניכר מאוכלוסיית הילידים של דרום אמריקה סובלים מרגישות ללקטוז.

קיימות דרגות שונות של רגישות ללקטוז. על פי מסקנות נייר עמדה של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH), שפורסם בפברואר 2010, רוב האנשים בחברה המערבית, שיש אצלם ספיגה לקויה של לקטוז, אינם סובלים ברמה קלינית, אלא ברמה פחותה בהרבה. רובם יכולים לצרוך כמות השווה לכוס חלב ביום, מבלי לסבול מסימפטומים כלשהם‏[5]. בעלי רגישות ללקטוז גם יכולים לרוב לצרוך חלב דל או נטול לקטוז, או לחלופין כמויות קטנות של לקטוז, כגון אלו המצויות ביוגורט, בקוטג' ובגבינות קשות. רק מיעוט מקרב הסובלים מרגישות ללקטוז אינם מסוגלים כלל לעכל מוצרי חלב.

בנוסף, אנשים רבים המניחים שיש להם רגישות ללקטוז, טועים ובפועל מסתבר שיש להם מגוון הפרעות אחרות במערכת העיכול ולא רגישות ללקטוז. מסיבות אלה, האומדנים לשכיחות התסמונת אינם עקביים ואינם מדויקים, מה עוד, שחלק מהאומדנים מתבסס על דעתם האישית של האנשים ולא על מידע רפואי אמין‏[5].

בישראל, רוב האוכלוסייה לוקה באי סבילות קלה בלבד, ללקטוז. שכיחות התופעה בקרב האשכנזים והערבים גבוהה יותר מאשר בקרב הקבוצות האתניות האחרות.

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למהפכה החקלאית, שהחלה לפני כ-12,000 שנים במזרח התיכון, גוף האדם היה מייצר לקטאז לפירוק חלב, רק בגיל הינקות, ממש כמו אצל מרבית היונקים האחרים. היתרון האבולוציוני שבכך, ברור - הלקטאז מיוצר רק כשיש בו צורך, לפירוקו של חלב האם. בחברות אנושיות שמעולם לא עברו מהפכה חקלאית, הגוף אכן המשיך לנהוג כך. אולם בחברות חקלאיות, שהחזיקו בהמות חולבות (כצאן ובקר), היתרון האבולוציוני התהפך לטובת מי שיכול היה להמשיך ולפרק חלב גם לאחר תקופת ההנקה.

להערכת החוקרים, לפני כ-12,000 שנים אירעה מוטציה עיקרית אחת, ככל הנראה באזור טורקיה של היום. ייתכן גם שמדובר בכמה מוטציות שונות, שאירעו אולי בכמה אזורים חקלאיים בעולם. מכל מקום, מוטציה או מוטציות אלה איפשרו למי שנשא אותן, להמשיך לייצר את האנזים המפרק, גם לאחר תקופת ההנקה.

בתהליך ברירה טבעית שלקח כמה אלפי שנים בודדות בלבד, הפכו המוטציה או המוטציות הללו לשליטות באותן אוכלוסיות, משום שהן פעלו לטובת פרטים ששמרו על היכולת לעכל חלב ומוצריו עד גיל מאוחר ואפילו במשך כל חייהם. היכולת הזו נחשבת כיום לאחד הגורמים לעלייה הדמוגרפית של התקופה הנאוליתית. על פי התאוריה הזו אם כן, זוהי הסיבה שבאירופה, בניגוד לחלקי עולם אחרים, כ-80% מהאוכלוסייה נושאת כיום את המוטציה‏[6].

תורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלל הגן לרגישות ללקטוז הינו רצסיבי. התופעה נשלטת בלוקוס גנטי בודד חסר תאחיזה למין. כלומר, המודל המסביר את הורשת המחלה הוא המודל התורשתי הפשוט ביותר שנתגלה כבר על ידי גרגור מנדל.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Heyman MB. Lactose intolerance in infants, children, and adolescents. Pediatrics. 2006;118:1279-86.
2. American Academy of Pediatrics. Optimizing bone health and calcium intake of infants, children and adolescents. Pediatrics 2006;117:578-85.
3. U.S. Department of Health and Human Services and U.S. Department of Agriculture. Dietary Guidelines for Americans, 2005. 6th Edition. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, January 2005. www.healthierus.gov/dietaryguidelines.
4. Wooten WJ, Price W. Consensus report of the National Medical Association. The role of dairy and dairy nutrients in the diet of African Americans. J Natl Med Assoc. 2004;96:5S-31S.
5. NIH Consensus Development Conference. Lactose Intolerance and Health, February 2010.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.