היינריך היינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

היינריך היינהגרמנית: Heinrich Heine;‏ 13 בדצמבר 1797, דיסלדורף17 בפברואר 1856 פריז) היה משורר, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני ממוצא יהודי, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19.

היינה נחשב הן למשורר רומנטי והן למי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה. הוא הפך את שפת היומיום לראויה לשירה, הפך את צורות הפיליטון ויומן המסע לצורת אמנות, והקנה לשפה הגרמנית קלילות ואלגנטיות שטרם ידעה עד אז. כעיתונאי ביקורתי ומעורב פוליטית, מסאי, סטיריקן ופולמוסן עורר הערצה וחשש גם יחד. הוא נמנה עם המשוררים הגרמנים שיצירותיהם זכו למספר הגדול ביותר של תרגומים לשפות זרות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ושנות הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

העיר דיסלדורף יפה מאוד, ומי שחושב עליה במרחקים ונולד בה במקרה, מצב רוחו משתפר פלאים. אני נולדתי בה ואני מרגיש כאילו עליי ללכת הביתה מיד. וכאשר אומר אני ללכת הביתה, אני מתכוון לרחוב בולקר ולבית שבו נולדתי.

Cquote3.svg
– אידיאות. ספר לה גרנד (1827)

היינריך היינה נולד בדיסלדורף בשם הרי היינה. בעוד שאין ספק באשר למקום הולדתו, לא ניתן עוד לקבוע בוודאות את תאריך הולדתו. כל המסמכים בני תקופתו אשר מדווחים על כך אבדו במהלך מאתיים השנים האחרונות. על פי המחקר העכשווי מקובלת הסברה כי היינה נולד ב-13 בדצמבר 1797.

הרי היה הראשון מבין ארבעת ילדיהם של סוחר הבדים סמסון היינה ואשתו בטי (במקור: פאירה) לבית ון גלדרן. בית הוריו היה בית יהודי מודרני ומשכיל, שהושפע מרוח תנועת ההשכלה היהודית, והיינה למד בליצאום (בית ספר תיכון) של דיסלדורף אשר פעל לפי עקרונות תנועת הנאורות המאוחרת. כבר כתלמיד כתב היינה את שיריו הראשונים. בשנת 1814 עזב את הליצאום ללא תעודת הגמר. בהתאם למסורת במשפחתו היה עליו להכשיר עצמו להיות סוחר, בבית ספר למסחר.

בשנים 1815 ו-1816 עבד היינה ללא תמורה אצל הבנקאי רינדסקופף מפרנקפורט ולאחר מכן בבנק של דודו האמיד סלומון היינה בהמבורג. סלומון, אשר בניגוד לאחיו סמסון זכה להצלחה גדולה בעסקיו, פרש את חסותו על אחיינו. הוא תמך בו כלכלית עד ליום מותו שלו ב-1844, אף שלא הבין הרבה בתחומי העניין הספרותיים של אחיינו. ידועה אמרתו של סלומון היינה "אילו היה לומד משהו אמיתי, לא היה עליו לכתוב ספרים".

מכיוון שלבו של היינה לא יצא אחרי עסקי הכספים וגם לא עמד לו הכישרון לכך, הקים דודו בעבורו בסופו של דבר בית מסחר לבדים. אלא שחברת "הרי היינה ושות'" פשטה רגל אחרי זמן קצר. בעליה, היינריך היינה, העדיף כבר אז להקדיש את זמנו לכתיבת שירה. גם אהבתו הנכזבת לבת דודתו אמלייה לא מצאה חן בעיני משפחתו. את משיכתו הבלתי-מושבת אליה עיבד מאוחר יותר לשירים העוסקים בייסורי אהבה בספר השירים. את האווירה המעיקה בבית דודו, שבו הרגיש יותר ויותר בלתי רצוי, ביטא בשירו Affrontenburg. ככל הנראה הביאו לבסוף הסכסוכים במשפחתו של סלומון היינה לכניעה ללחציו של האחיין לאפשר לו לימודים אוניברסיטאיים הרחק מהמבורג.

לימודים בבון, גטינגן וברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהיינה לא התעניין במיוחד במשפטים, התחיל ב-1819 ללמוד תחום זה. תחילה נרשם ללימודים בבון, שם נמנה אוגוסט וילהלם שלגל עם מוריו. באותה שנה השתתף, לצד יום טוב ליפמן צונץ ואחרים, בייסוד האגודה לתרבות ולמדע של היהודים.

בסמסטר החורף של 1820 עבר היינה לאוניברסיטת גטינגן, שם הצטרף לאיגוד סטודנטים. אבל כבר בפברואר 1821 נאלץ לעזוב גם את האוניברסיטה וגם את איגוד הסטודנטים. הסיבה לכך הייתה פרשה של דו-קרב: היינה, אשר ניסה בתקופה זו להסתיר עד כמה שניתן את מוצאו היהודי, הועלב בידי אחד הסטודנטים האחרים בשל יהדותו, והיינה הזמין אותו לדו-קרב. האוניברסיטה הרחיקה אותו בשל כך מן הלימודים למשך סמסטר. מיד אחר כך הרחיק אותו גם איגוד הסטודנטים, בעילה של "התנהגות בלתי צנועה". היינה אכן ביקר בבית בושת, אך היות שביקורים שכאלה היו שכיחים מאוד בקרב סטודנטים בני התקופה, רואים ביוגרפים אחדים של היינה בעילה זו רק אמתלה שמאחוריה מסתתרים למעשה מניעים אנטישמיים.

אחרי פרשה זו עבר היינה לברלין, שם למד בין 1821 ו-1823 ושמע גם הרצאות מפי גיאורג וילהלם פרידריך הגל. הוא יצר במהרה קשרים עם החוגים הספרותיים של העיר, והיה, בין השאר, אורח קבוע בסלון של רחל ורנהגן ושל בעלה קרל אוגוסט פרנהגן פון אנזה. מברלין יצא בשנת 1822 במסע לפוזן, שבה פגש לראשונה ביהדות החסידית. זו, אף שריתקה אותו והציתה את דמיונו, לא הצליחה להביאו לכלל הזדהות מלאה איתה. שנתיים לפני שהתנצר כתב: "גם לי אין הכוח לגדל זקן ולהיקרא יהודון".

טבילה לנצרות ופרשת פלאטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מששב לגטינגן, הוענק להיינה ביולי 1825 תואר דוקטור למשפטים. ביולי נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בעיר המרחצאות הייליגנשטט אשר בתורינגיה בשם כריסטיאן יוהאן היינריך, ומאותו יום קרא לעצמו היינריך היינה. הוא ניסה להסתיר מפני משפחתו ככל הניתן את טבילתו לנצרות. כמי שהיה אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק "כרטיס כניסה לתרבות הנוצרית". אלא שהיה עליו לגלות, שרבים מנושאי דגלה של התרבות הזו לא הסכימו לראות גם ביהודי מומר חבר שווה ערך.

הדוגמה המוכרת ביותר לדחייתו של היינה בידי החברה הגרמנית היא "פרשת פלאטן". הסופר אוגוסט גראף פון פלאטן תקף את היינה בפומבי בשל יהדותו, והיינה מצדו לא היסס להשיב למלעיזו בחשיפת ההומוסקסואליות של פלאטן ובכך הפך אותו למנודה חברתית. היינה התחרט לעתים קרובות ובצורה מפורשת על שנטבל לנצרות, בין השאר משום שהיתרונות שקיווה שיצמחו לו מכך בוששו להגיע. בשנים שלאחר מכן ניסה היינה שוב ושוב להתקבל לשירות המדינה, בין השאר במינכן. אבל משכשלו כל הניסיונות האלה, החליט להתקיים כסופר עצמאי, דבר שהיה חריג למדי בזמנו.

כמעט כל הביוגרפיות של היינה מדגישות את השפעת מוצאו היהודי על יצירתו. מבקר הספרות הנודע מרסל רייך רניצקי סבור שהדחייה וההתעלמות שבהן נתקל היינה מתבטאות בצורה מובהקת ביצירתו.

הצלחות ספרותיות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריו הראשונים של היינה ראו אור בברלין בדצמבר 1821. בשנת 1823 נוספו להם "טרגדיות, בלוויית אינטרמצו לירי". בשנת 1824 ראה אור האוסף "שלושים ושלושה שירים", ביניהם שירו הפופולרי ביותר של היינה בגרמניה: ה"לורליי" (Loreley). בשנה זו גם ביקר בויימאר אצל יוהאן וולפגנג פון גתה, שאותו העריץ. שנתיים לפני כן כבר שלח לו את שיריו הראשונים עם הקדשה. הביקור היה מאכזב למדי מכיוון שהיינה התנהג - בניגוד לאופיו - בצורה מסוגרת ועצורה ואילו גתה היה קריר ומרוחק.

בשנת 1826 פרסם היינה את סיפור המסע "מסע בהרי הָארץ" והחל בשיתוף הפעולה עם בית ההוצאה "הופמן וקמפה" בהמבורג. יוליוס קמפה נשאר המוציא לאור של היינה עד למותו של האחרון. באוקטובר 1827 פרסם את "ספר השירים" (Buch der Lieder) אשר ייסד את המוניטין של היינה ונותר אהוב עד ימינו. הטון הרומנטי, הכמו-עממי של השירים האלה ושל שירים מאוחרים יותר, אשר הולחנו בין השאר ב"אהבת המשורר" של רוברט שומאן, זכה לאהדת הקהל לא רק בימיו של היינה, והם נישאים בפי כל, לפחות בקרב דוברי גרמנית.

היינה מצדו החליף במהרה את הטון הרומנטי, בכך ששיווה לו גוון אירוני ועשה שימוש באמצעי הספרותי של השיר הרומנטי גם לשירים בעלי אופי פוליטי. הוא עצמו כינה את עצמו "רומנטיקאי שברח". כך למשל לעג להתפעמות הרומנטית מן הטבע בשירו Das Fräulein stand am Meere (עמדה הנערה על שפת הים).

היינה עצמו חווה את הים לראשונה בשנים 1827 - 1828 במסעות לאנגליה ולאיטליה. את התרשמויותיו תיעד בטקסטים חדשים בסדרת "תמונות המסע" שפרסם בין 1826 ו-1831. עליהם נמנים בין השאר מחזור השירים "הים הצפוני" והיצירות "מרחצאות לוקה" ו"אידיאות. ספר לה גרנד", שהוא כתב מתוך תמיכה בנפוליון ובהישגיה של המהפכה הצרפתית. בתקופה זו התגלה בהדרגה כשרונו הספרותי הגדול של היינה. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19 כבר נפוצו המוניטין שלו בגרמניה ובאירופה כולה.

שנות פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנרדף יותר ויותר בשל עמדותיו הפוליטיות - בעיקר בפרוסיה - ומשמאס בצנזורה הגרמנית, עקר היינה ב-1831 לפריז לאחר פריצת מהפכת יולי. כאן התחיל פרק חדש בחייו וביצירתו. במשך שארית חייו התגעגע היינה לגרמניה, כפי שמיטיב לבטא למשל שירו In der Fremde (בנכר). אלא שהיינה זכה לבקר במולדתו רק פעמיים נוספות. בסופו של דבר הפכה פריז לעיר הגלות שלו, וכל יצירותיו - כולל אלה שעוד עתידות היו להתפרסם - הוצאו אל מחוץ לחוק, בפרוסיה בשנת 1833, ובכל המדינות החברות בקונפדרציה הגרמנית בעקבות החלטה של פרלמנט הפדרציה, הבונדסטאג, בפרנקפורט בשנת 1835. גורל דומה פקד את כל משוררי "גרמניה הצעירה" (Junges Deutschland). בהחלטת הבונדסטאג נקבע שחברי הקבוצה הזו שמו להם למטרה "להתקיף את הדת הנוצרית בכתבים ספרותיים הנגישים לקוראים בני כל המעמדות, להשמיץ את המצב הקיים ולמוטט את כל המסורת והמוסר".

היינה מצא כבר ב-1832 מקור הכנסה חדש בתפקיד הכתב הפריזאי של העיתון "אלגמיינה צייטונג" של אאוגסבורג שהוציא לאור יוהאן פרידריך קוטה, המוציא לאור של גיתה ושל שילר. את טורי העיתון שלו מתקופה זו פרסם ב-1833 בצורת ספר תחת הכותרת "Französische Zustände" (מצבים צרפתיים).

באותה השנה הופיעו הסימפטומים הראשוניים של מחלתו - סימני שיתוק, התקפים של כאבי ראש ובעיות ראייה.

בינתיים הספיק היינה להפיק את המיטב מן החיים בפריז. הוא התרועע עם רבים מאנשי הרוח והתרבות בעיר, ביניהם עם הקטור ברליוז, לודוויג ברנה, פרדריק שופן, ז'ורז' סנד, אלכסנדר דיומא ואלכסנדר פון הומבולדט.

המטרופולין הפריזאי הביא להיינה בשנים הבאות את ההשראה לשטף של מאמרים, טורים פוליטיים, פולמוסים, שירים ויצירות בפרוזה. בכתבים כדוגמת "מצבים צרפתיים" ניסה לקרב בין הגרמנים והצרפתים. בתוך כך הגיע לרמת ניתוח נבואית כמעט, כמו למשל בדברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" משנת 1834, 99 שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים יהיו לשרוף את ספריו שלו:

Cquote2.svg

"הנצרות - וזוהי תרומתה היפה ביותר - מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמאנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו הנשרים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקים יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה."

Cquote3.svg

היינה זיהה מוקדם כמעט מכל אחד אחר את המרכיב ההרסני בלאומנות הגרמנית, אשר לא נקשרה - בשונה מזו הצרפתית - לרעיונות הדמוקרטיה וריבונותו של העם. היינה זיהה בה שנאה לכל דבר זר.

בין היצירות החשובות האחרות משנים אלה נמנות גם "כנסת הרומנטיקה" (1836), "על לודוויג ברנה" (1840) ופרגמנט הרומן היהודי אשר נכתב בעקבות עלילת הדם בדמשק - "הרבי מבכרך" (1840). בשנת 1841 נישא היינה למוכרת הנעליים אז'ני קרסנטייה מירה, שהכיר מאז 1834. הוא אהב במתילדה, כפי שנהג לכנות אותה, במיוחד דבר אחד: שלא דיברה אף לא מילה אחת גרמנית וגם לאחר שנים ארוכות של נישואים לא ידעה לאיזה משורר נודע היא נשואה.

בשנת 1843 כתב היינה את שירו Nachtgedanken (מחשבות לילה), המתחיל במילים המצוטטות לרוב בגרמניה:

כאשר מחשבתי בלילה את גרמניה פוקדת
אזי שנתי אף היא נודדת

בשיר שילב היינה את דאגתו למצב הפוליטי בגרמניה עם דאגתו לאמו האלמנה החיה בגרמניה בגפה. כדי לפגוש שוב את אמו ולהציג בפניה את אשתו, נסע היינה בשנים 1843 ו-1844 פעמיים נוספות ואחרונות לגרמניה. שם הכיר את קרל מרקס ואת פרדיננד לסאל. מאוחר יותר עבד היינה בכתבי העת של מרקס.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 כתב היינה גם השירים האפיים "אטה טרול" ו"גרמניה. אגדת חורף", שאותו כתב לאחר נסיעתו לגרמניה. בשיר אפי ארוך זה תקף בחריפות ובשנינות עצומות את המדינה, הכנסייה והחברה בגרמניה וברוחו של מרקס הבטיח:

שיר חדש, שיר טוב יותר
הו חבריי, לכם אשוררה!
כבר על אדמת ארץ רוצים אנו
את ממלכת השמיים לכוננה

את ה"שירים חדשים וטובים יותר" פרסם היינה בשנת 1844 באוסף השירה "שירים חדשים", ובו הופיע לראשונה גם "גרמניה. אגדת חורף".

היבטים יהודיים בשירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו של היינה משופעת בנושאים יהודיים, שהזדהות ואירוניה משמשים בהם בערבוביה. אחד מקבצי שיריו קרוי "מנגינות עבריות", וביניהם "הנסיכה שבת" (שבו כלל שיר הלל לצ'ולנט כפרודיה על האודה לשמחה של שילר), "יהודה הלוי" (שבמרכזו ערגתו של יהודה הלוי לירושלים), "דונה קלרה" ו"הוויכוח". חלק ניכר מן הידע ההיסטורי היהודי של היינה מקורו בהשתתפותו באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שעם מייסדיה נמנה קודם התנצרותו.

בחיבוריו מופיעים איפיונים על משה ("בנה פירמידות - לא מאבנים, כי אם מבני אדם: הוא יצר עם!"), כמו גם התפעמות מן האגדה שמה שהצילו חכמי ירושלים בזמן המרד נגד הרומאים מן המקדש לא היו חפצי היקר שבהיכל - אלא ספר התורה.

דווקא התרחקותו של היינה מן הדת היהודית איפשרה לו לעתים מבט היסטורי על היהדות ועל מקומה בתרבות העולם - נושא שלגבי אישים יהודיים דתים אינו בדרך כלל בעל חשיבות מרובה. הוא מלגלג על החינוך הצרפתי שמקנה לבנות צרפת ידע על "פרעונים חנוטים ומלכים מרובינגים מפוקפקים" - אך אין בו מקום למשורר מופלא כמו יהודה הלוי. לא ייפלא כי היינה היה מקובל ביותר על דורות של משכילים יהודים במרכז אירופה ובמזרחה, ועורר לעתים תחושת אי-נחת בקרב המימסד הספרותי הגרמני השמרני.

היינה והמרקסיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19 הפך הטון של היינה יותר ויותר רדיקלי. הוא נמנה עם המשוררים הגרמניים הראשונים אשר הבינו את תוצאותיה של המהפכה התעשייתית המתחוללת ועמדו ביצירתם על סבלו של מעמד הפועלים שזה עתה נוצר. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירו "האורגים השלזים" מיוני 1844. ההשראה לשיר באה ממרד האורגים אשר פרץ באותו החודש בשלזיה. הנה מובאה ממנו:

בעין היבשה אף לא דמעה
הם יְשוּבים בכס האריגה וחורקים שיניהם
גרמניה הישנה, אנו אורגים את תכריכייך.
אנו אורגים בהם את הקללה המשולשת.
אנו אורגים! אנו אורגים!

(...)

קללה למלך, למלכם של העשירים
שאת סבלנו לא יכול להקל
שאת פרוטתנו האחרונה מאיתנו עושק
ומניח שיירו בנו כבכלבים!
אנו אורגים! אנו אורגים!

השיר, שנודע גם כ"שיר האורגים", הופיע ביולי בכתב העת Vorwärts של קרל מרקס והופץ כמנשר ב-50,000 עותקים באזורי המרד. שר הפנים הפרוסי ארנים תיאר את השיר בדיווחו למלך פרידריך וילהלם הרביעי כ"פנייה בסגנון ממריד אל עניי העם המלאה בהתבטאויות פליליות". בית המשפט המלכותי של פרוסיה הוציא איסור על השיר. קריין, אשר ההין לקוראו בפומבי, נידון בפרוסיה ב-1846 למאסר. פרידריך אנגלס, אשר זכה להכיר את היינה באוגוסט 1844 בפריז, תרגם את השיר לאנגלית ופרסם אותו בדצמבר של אותה השנה בעיתון "The New Moral World".

חרף קשריו הידידותיים עם מרקס ואנגלס, לא הפך היינה מעולם למרקסיסט. הוא גילה הבנה מלאה למצוקותיו של מעמד הפועלים ותמך בו, אבל בו בזמן סבר כי המטריאליזם, כמו גם הרעיון הקומוניסטי הרדיקלי, ישמידו הרבה מן התרבות האירופאית שאותה אהב והעריץ.

המהפכה שהכזיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדמוקרט מושבע קיבל היינה בשמחה את מהפכות אביב העמים של 1848 ברחבי אירופה, ובמיוחד את מהפכת מרץ בגרמניה. אבל במהרה הסתייג מההתפתחויות שעברו על מהפכות אלה, משום שתומכיה של שיטת הממשל הרפובליקנית-דמוקרטית היו מלכתחילה במיעוט. הוא סבר שהאסיפה הלאומית של פרנקפורט ("הפרלמנט של כנסיית פאול") היא רק נוסטלגיה רומנטית אך כושלת מבחינה פוליטית, בבחינת געגוע לתחייתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה שעברה מן העולם ב-1806.

"קבר המזרן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1848, בחודש שבו פרצה המהפכה ברחובות פריז, נפל היינה למשכב. בעיות העצבים שלו, אשר הלכו והחמירו בבירור מאז 1845, התפרצו עתה במלוא עוזן והגבילו אותו למיטתו. היינה עצמו היה משוכנע שהוא חולה בעגבת, אבל מהלך המחלה שלו, שתועד היטב, תומך בכך שחלה בטרשת נפוצה או במחלה נוירולוגית של נוירוני התנועה (ALS). כשהוא משותק כמעט לגמרי, נאלץ להעביר את שמונה השנים הבאות עד למותו במה שכינה "קבר המזרן".

מצבו הבריאותי של היינה הידרדר בצורה דרמטית במספר שלבים. פעם אחת אף הוכרז בטעות כמת. את בדידותו ההולכת וגוברת שיככו ביקורים מזדמנים של עמיתים וחברים, שלפי דיווחיהם קשה היה להם הביקור אף יותר מביקור בקברו של חבר. פרידריך אנגלס אשר ביקרו בינואר 1848, דהיינו חודש לפני נפילתו הסופית למשכב, כתב:

Cquote2.svg

היינה מתקלקל ממש. לפני שבועיים הייתי אצלו, הוא שכב במיטתו וסבל מהתמוטטות עצבים. אתמול קם, אבל סבל מאוד. הוא אינו יכול לפסוע יותר משלושה צעדים, הוא מהדס לאורך הקירות מן הספה אל המיטה ולהפך. בנוסף משגע אותו הרעש בביתו.

Cquote3.svg

בשנים שקדמו למותו פיתח היינה גישה מתונה יותר לדת. בצוואתו משנת 1851 הצהיר על אמונה באל אישי, מבלי להצהיר אמונים לזרם כלשהו של הנצרות או ליהדות. בצוואתו נכתב:

Cquote2.svg

על אף שנטבלתי לנצרות הלותרנית, הרי שאינני מעוניין שאיש דת של כנסייה זו יוזמן להלווייתי; כמו כן אני מוותר על שירותיה של כל כהונה דתית אחרת בטיפול בגופתי. משאלת לב זו אין מקורה בהלך רוח חילוני. לפני ארבע שנים התרחקתי מכל גאווה פילוסופית ושבתי לרעיונות ולרגשות דתיים; אני מת באמונה באל יחיד, בוראו הניצחי של העולם...

Cquote3.svg

בספרו "וידויים" משנת 1854 קבע שוב:

Cquote2.svg

עליי לסתור מפורשות את השמועה שלפיה צעדיי הנסיגה שלי הביאוני למפתנה של כנסייה כלשהי או אף לחיקה. (...) לא הפניתי עורף לדבר, אפילו לא לאלוהים הפגניים הישנים שלי, שאמנם נפרדתי מהם, אבל פרידה זו נעשתה באהבה ובחברות.

Cquote3.svg

כוח היצירה של היינה לא פחת אפילו בשנות הסבל שבהן נפל למשכב. מכיוון שלא יכול עוד לכתוב בעצמו, הכתיב את שיריו וכתביו למזכיר. כך פרסם באוקטובר 1851 את אוסף השירים "רומנצרו" ובשנת 1854 את מורשתו הפוליטית ב"לוטציה".

חרף סבלו הרב לא איבד היינה את ההומור והרגישות שלו. בחודשי חייו האחרונים הקלו עליו ביקוריה של מעריצתו אלזה קריניץ מפראג, שאותה כינה "Mouche" [בצרפתית: זבוב] . היא הפכה ל"פרח הלוטוס הנערץ" שלו. בשל מצבו יכלה הערצה זו להתקיים רק במישור הרוחני, כפי שתיאר היינה באירוניה עצמית בשירו:

מילים! מילים! שום מעשים!
שום בשר אף פעם, בובה יקרה.
לעולם רק רוח ואף לא צלי
שום כופתאות אין במרק

שירו "אפילוג" מדגים היטב כיצד אהב את החיים ובו בזמן הביט באומץ אל המוות:

את קברנו מחממת התהילה
מילות שטות! סכלות!
חום טוב יותר מעניקה
רועת הפרות, שבאהבתה
נושקת לנו בשפתיים דשנות
ומריחה במופגן מדשן הפרות (...)

ב-17 בפברואר 1856 חדל לשורר ולנשק והלך לבית עולמו. על ערש דווי אמר לרעייתו הבוכייה "אל תפחדי, יקירתי, אלוהים יסלח לי על הכול. הלוא זה מקצועו". שלושה ימים מאוחר יותר נקבר בבית הקברות של מונמארטר, שם נקברה לפי בקשתו המפורשת גם מתילדה אשתו 27 שנה מאוחר יותר. את המצבה שהוצבה על קברו בשנת 1901 מעטרים דיוקן פסל מעשה ידי האמן הדני לואיס האסלריס ושירו של היינה "היכן?".

השפעתו וחשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ייחודיות יצירתו, ובשל העושר הרב של הצורות הספרותיות שבהן השתמש והנושאים שבהם עסק, לא ניתן לשייך את היינה במובהק לזרם ספרותי כלשהו. היינה צמח מתוך הרומנטיקה, אבל במהרה התגבר על סגנונה ועל התמטיקה שלה, גם בשירה. לפי הביוגרף שלו יוזף קרוזה משתלבים בעבודתו אלמנטים מספרות הנאורות, מן הקלאסיציזם של ויימאר, מן הריאליזם ומן הסימבוליזם.

אנדרטה לזכרו של היינה ברובע Mitte בברלין
קריקטורה של היינה בעל העט המושחז, על שער כתב העת יוגנד.

אלא שהיינה היה בראש ובראשונה מחבר פוליטי של זרם ה-Vormärz שקדם למהפכת 1848. ביחד עם סופרי קבוצת גרמניה הצעירה, שיש המשייכים אותו אליה, מייחדת אותו השאיפה לתמורה פוליטית לכיוון דמוקרטי יותר באירופה כולה ובגרמניה בפרט. ההסתייגות שלו מן "הספרות המגויסת" של חברי הקבוצה שאותה כינה בבוז "כתבות עיתון בחרוזים", מקורה לא בסיבות פוליטיות כי אם בסיבות אסתטיות. מבחינה אישית היה היינה קרוב למרקס ולאנגלס, מבלי שהסכים איתם בכל פרטי הפילוסופיה הפוליטית שלהם.

שיריו של היינה היוו השראה ליצירות רבות באמנות, הספרות והמוזיקה. מלחינים כמו שוברט, מנדלסון-ברתולדי, ליסט, שומאן ווגנר השתמשו בהם לא פעם כבסיס לעבודתם. השפעתו על התרבות המערבית עצומה והוגי דעות רבים רואים בכתיבתו הסטירית מזיגה של שנינות, עליצות ורומנטיקה.

היינה עורר עוינות בקרב בני זמנו, בין השאר משום שלא חשש לבקרם בחריפות. הוא תקף את יריביו האמיתיים והמשוערים באותה נחרצות שבה הותקף הוא ולא נמנע מפולמוס פוליטי. לאחר מותו אף גברה עוצמת העימותים סביבו, ונמשכה מאה שנים ואף יותר.

סממן לעימותים אלה ניתן למצוא במאבק שהתחולל על דרך הנצחתו הראויה בגרמניה. חוקרי ספרות בעלי דעות לאומניות ואנטישמיות הלכו והשפיעו לקראת שלהי המאה ה-19 על הדיון הציבורי על הנצחתו. היוזמה משנת 1897 להציב אנדרטה לזכרו בעיר הולדתו דיסלדורף הוקעה בידי חוקר הספרות אדולף ברטלס במאמר ידוע לשמצה משנת 1906 כ"השתחוויה בפני היהדות", והיינה עצמו הוקע כ"יהודי דקדנטי". רק בשנות העשרים של המאה ה-20 הוקמו אנדרטות לזכרו של היינה בהמבורג ובפרנקפורט, אלא שאלה נהרסו או הוסרו בתקופת הרייך השלישי. ספריו של היינה היו בין הספרים שנשרפו בכיכר האופרה (כיום כיכר בבל) בברלין, ובאופן כללי הוקעו ונודו על ידי המשטר הנאצי. ציטוטו הכמו-נבואי המפורסם של היינה ממחזהו "אלמנסור", "זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" חקוק בסמוך לאנדרטה שהוצבה במקום, מעשה ידי האמן הישראלי מיכה אולמן.

גם בתקופת גרמניה המערבית נמשך הוויכוח על מקומו של היינה. הכוונה לקרוא לאוניברסיטה של דיסלדורף על שם המשורר המפורסם ביותר שהצמיחה העיר הביאה למאבק שנמשך עשרים שנה ואשר הסתיים רק בתחילת שנות ה-80. כיום ניתן למצוא בדיסלדורף לא רק את אוניברסיטת היינריך היינה אלא גם אנדרטה לזכרו.

הנצחתו של היינה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מימי המנדט הבריטי קיים בשטחה של חיפה המבנן כיכר היינריך היינה. חיפה היא עיר תאומה של דיסלדורף, ומאז 1983 פועל בה מרכז קהילתי בשם בית היינריך היינה. בשנת 1956 נקרא בעיר גם רחוב על שם היינה. אך מדינת היהודים לא סלחה, כנראה, להיינה על התנצרותו, ובמשך שנים רבות נמנעו ערים בארץ לקרוא רחובות על שמו. תחת זאת נקרא רחוב בתל אביב, בפאתי יפו, בשם "הרבי מבכרך", כשם הפרגמנט מתוך הרומן היהודי הגדול שתכנן היינה לכתוב. רק בשנות התשעים ניאותה עיריית תל אביב לשבור חרם לא רשמי זה, וקראה את אחד מרחובות העיר על שמו. בשנת 2001 נקרא בירושלים רחוב קטן בשכונת משכנות שאננים על שמו של המשורר היהודי-גרמני.

בארץ פועלת עמותת חובבי היינריך היינה, ובין ראשיה שלמה להט וגאולה כהן. בין מתרגמי היינה החשובים בארץ: שלמה טנאי, גילה אוריאל.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבים נבחרים, תרגום: צבי יוסף פפרמן. ‬ ורשא: הוצאת תושיה, דפוס מ"י הלטר ושותפו, תרס"ב 1902.
  • ים הצפון, תרגם דוד פרישמאן. מוסקבה: הוצאת שטיבל, תרע"ט, 1919.
  • יהודה הלוי, היינריך הינע, תרגם מאשכנזית ש"ז לוריא, ורשה: הוצאת לפיד, תרפ"א 1921.
  • ארץ אשכנז, הגדה של סתו, תרגם ש’ בן ציון, הקדמה וביאורים מאת ד’ שטוק, ציורים מאת נחום גוטמן. תל אביב: דבר, 1938.
  • מבחר שירי הינה, תרגם י’ בן זכאי. ‬ירושלים: אחיאסף, 1944.
  • נעימות עבריות, תרגם אביגדור המאירי. תל אביב: סיני, 1948.
  • שירים, תרגם אריה מלצר, הקדמה - י. זמורה, תש"י 1950.
  • ספר השירים, תרגם י"ל ברוך, תל אביב: הוצאת טברסקי, 1953.
  • כנסת הרומנטיקה, דת ופילוסופיה באשכנז, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן‬, תל אביב: מסדה תשי"ג 1953.
  • לוטציה : ידיעות על פוליטיקה, על אמנות ועל אורח חייו של העם, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1953-1954.
  • אידיאות, ספר ל-גראן, מזכרונות האדון פון-שנבלוופסקי, לילות פלורנטיניים, הרב מבכרך, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, מוסד ביאליק 1954.
  • רעיונות ונצנוצים, תרגם שמואל פרלמן, הוצאת מוסד ביאליק ו'מסדה', 1956.
  • מנגינות עבריות, תרגם יעקב כהן, מוסד ביאליק, 1957.
  • הים הצפוני, פרקי שירה ופרוזה, תירגם מגרמנית שלמה טנאי, תל אביב: עם עובד, תשמ"ו 1986.
  • הרב מבכרך; לילות פירנצי, שני סיפורים ועוד קטע-שיר, תירגם יעקב הורביץ, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
  • מבחר שירים ומכתבים, תרגום: שלמה טנאי, פרקי ביוגרפיה מאת המתרגם. תל אביב: רשפים, תש"ן 1990.
  • גרמניה - אגדת חורף, (נכתב בשנת 1844), תירגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר והסברים: שלמה טנאי, תל אביב: רשפים, תשנ"ג 1993.
  • וקדיש הם לא יגידו, על יהודים, יהדות וחרות, בעריכת יהודה אילוני ושלמה טנאי, תרגום שירה - שלמה טנאי, פרוזה - יהודה אילוני. תל אביב: רשפים, תשנ"ד 1994.
  • ייסורים וחיוכים, מבחר שירים, משלים והברקות, מגרמנית: שלמה טנאי, תל אביב: רשפים, 1995.
  • טנהויזר ושירים אחרים, מבחר חדש, מגרמנית - שלמה טנאי, אחרית דבר - עמינדב דיקמן, זמורה ביתן תשנ"ח 1998.
  • ספר השירים, בתרגום שלמה טנאי. תל אביב: גוונים, 1999.
  • מבחר שירי היינה , תרגמה גילה אוריאל. ‬ תל אביב: הוצאת יבנה, 1999.
  • אינטרמצו לירי ושירים אחרים, תרגום: משה גנן. תל אביב: עיתון 77, 2010.
  • השיבה הביתה, מגרמנית: משה גנן. תל אביב: עיתון 77, 2011.

מאמרים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שתי תמונות מסע : גרמנים ויהודים ביצירתו של היינריך היינה, מאת יעקב הסינג, נדפס בתוך "עיתון 77", 307, 2006.
  • יחסו של היינריך היינה אל ברוך שפינוזה , מאת זאב לוי, נדפס בתוך "גשר", 146, תשסג 2003.
  • על היינה העתונאי , מאת יהודה אילוני, נדפס בתוך "קשר", 22, 1997.
  • היינה, העולם ואנחנו, מאת שלמה טנאי, נדפס בתוך "הייריך היינה", תשס'א 2001.
  • היינריך היינה, יהודי מן הסוג השלישי, מאת יגאל לוסין, נדפס בתוך "היינריך היינה", 2001.
  • הסיפור הלא-פתור , מאת רחל פרנקל-מדן, נדפס בתוך "היינריך היינה", תשסא 2001.
  • שולץ, יורגן מיכאל,‫ היינה - בין הספר והעתון,‫ קשר 22 (1997) 42-47 ‬ 1997.
  • צמקה, מוניקה,‫ קווים יהודיים ביצירותיו של היינריך היינה, ‬ ‫ ברית עברית עולמית: כנס 10 (תשנב) 63-66 ‬ 1996.
  • חמוטל בר יוסף,‫ ההתקבלות של היינה בספרות העברית בשנות התשעים בהקשרה הרוסי,‫ דפים למחקר בספרות 8 (תשנב) 319-332 ‬ 1992.
  • אפרים שמואלי,‫ בין היינה למרקס : אבות ובנים במלחמה על האמנציפציה, מחברות למחשבה סוציאליסטית 11 (1988) 54-61 ‬ 1988.
  • אפרים שמואלי, מוזיקה יהודית בגרמניה : היינה והאחים בר ומייארבר, הדאר 66, ו (תשמז) 14-16 ‬ 1987.
  • אפרים שמואלי,‫ אלוהי היינה : פאנתיאיזם, שפינוזה ובעיית היהדות,‫ מאזנים ס, 7 (תשמז) 33-36 ‬ 1987.
  • ירמיהו יובל, היינה ושפינוזה - אחים באי-אמונה, הארץ (12.10.1984) 14, 15; (19.10.1984) 14,15 ‬ 1984.
  • גצל קרסל ‬ ‫ אחיו הבכור של אבל ‬ ‫ מעריב (7.1.1983) 31 ‬ 1983.
  • טוביה פרשל,‫ נ.ה. אימבר בעקבות היינה,‫ הדאר נ (תשלא) 7 ‬ 1971.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטונינה ואלנטיין, היינה: משורר סורר ומורה, תל אביב, עיינות, תשי"ז.
  • ‫יגאל לוסין, היינה: החיים הכפולים, הוצאת שוקן, 2000.
  • עמוס אילון, רקוויאם גרמני, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר 2004. פרק 4
  • יעקב הסינג, החלום והמוות, תירגמה מגרמנית קטיה מנור, הוצאת ספרית פועלים, 2008
  • יוחנן טרילזה-פינקלשטיין, היינריך היינה - חיים בסתירה | ביוגרפיה, רסלינג, תרגום: קטיה מנור, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg