ריקארדו לאגוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לגוס

ריקארדו פרוילאן לאגוס אסקובר (Ricardo Froilán Lagos Escobar; נולד ב-2 במרץ 1938) הוא עורך דין, כלכלן ופוליטיקאי סוציאליסטי, שכיהן כנשיא צ'ילה בין השנים 2006-2000.

בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאגוס נולד בסנטיאגו. היה בנם היחיד של פרוילאן לאגוס ספולבדה, חוואי לשעבר שמת כאשר בנו ריקארדו היה אך בן 9, ואמה אסקובר מוראלס (שנפטרה בשנת 2005, בגיל 108). בשנת 1954 התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת צ'ילה.

את צעדיו הראשונים בפוליטיקה עשה בשנים 1955-1959. הוא נבחר לנשיא הסטודנטים ונשא את נאומו הראשון במקום שבו סלבדור איינדה דיבר אל נשיא גואטמלה, חואן חוסה אלווארו, דקות ספורות לפני כן.

בשנת 1960 סיים את לימודי המשפטים והפך למוציא לאור. במאמריו דיבר על קריסת קבוצות הכלכלה ועל כך זכה לראיון במגזין טיים ובעיתון לה נאסיון, שכינה אותו "המוצרט של הכלכלה".

לאגוס הפך לעורך דין ונישא לכרמן ובר, אם שני ילדיו, ריקרדו וחימנה. אחרי שקיבל את תואר הדוקטור הוא ביטל את נישואיו עם ובר (הוא לא התגרש ממנה, משום שגירושין לא היו חוקיים בצ'ילה עד שנת 2004).

בשנת 1969 פגש את לואיסה דוראן לה פואנטה, לה נישא כשנתיים לאחר מכן. יחד היו הורים לילדיו של לאגוס, לילדיה של לואיסה ולבתם היחידה, פרנסיסקה.

לאגוס קיבל תואר מאוניברסיטת דיוק, שם למד במשך שנתיים (1960-1962). כאשר חזר למולדתו, עבד בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת צ'ילה, שנוהל על ידי קרלוס מסד. ב-1967 מונה למנהל בית הספר למנהל ציבורי ומדע המדינה, תפקיד בו החזיק עד 1969, אז הפך למזכ"ל האוניברסיטה. כמו כן, החל לעבוד כמרצה לכלכלה בבית הספר למשפטים. מ-1971 עד 1972 היה ראש המכון לכלכלה. אחר כן מונה לראש המכון של אמריקה הלטינית למדע המדינה.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 הכריז על עצמו כ"שמאלן עצמאי" ונטש את המפלגה הרדיקלית הצ'יליאנית, אשר אליה הצטרף בשנות ה-60. על אף שלא היה לו ניסיון דיפלומטי, הוא החל לעבוד עם הרנאן סנטה קרוס כשגריר באו"ם. במהלך עבודתו באו"ם הוא גם תקף את החלטת נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון שלא להמיר דולר לזהב. ב-1972 מונה לשגריר בברית המועצות אך מינויו לא אושר מעולם על ידי הקונגרס בצ'ילה. כמנהל מחלקת האימונים בלימודי הקדם במדע המדינה ומונה לאחראי על פרויקט אונסק"ו.

ב-1973, לאחר ההפיכה הצבאית של אוגוסטו פינושה הוגלתה משפחתו לבואנוס איירס בארגנטינה, שם עמד בראש הפקולטה הלטינו-אמריקאית למדעי החברה. שנה אחר כך עבר לארצות הברית, ושימש כמרצה אורח בחוג ללימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטת צפון קרוליינה. מ-1975 החל לעבוד באו"ם, כיועץ בתוכנית הפיתוח. ב-1978 חזר לצ'ילה והחל לעבוד כמנהל האזורי לתוכנית האבטלה של האו"ם.

במהלך שנות ה-80, במסגרת פעילותו במפלגה הסוציאליסטית, הפך לנשיא הברית הדמוקרטית - גוף שאיגד את רוב המפלגות הדמוקרטיות שהתנגדו למשטרו של פינושה. מעמדו כיריב העיקרי לפינושה התקבע לקראת משאל העם ב-1988, שבו ביקש פינושה את אמון העם ל-8 שנים נוספות. לאגוס נשא נאום נלהב בטלוויזיה, שבו הישיר מבט למצלמה והפנה לפינושה אצבע מאשימה (פיזית ומטאפורית כאחד): "אני רוצה להזכיר לך, הגנרל פינושה, שב-1980 הבטחת כי ב-1989 לא תתמודד שוב על הנשיאות. והנה עתה, אתה מבטיח למדינה עוד 8 שנים של עינויים, מעשי רצח והפרות זכויות אדם. נראה לי בלתי סביר שלצ'יליאני אחד יהיה כל כך הרבה רעב לכוח. אתה מתכוון להישאר בשלטון 25 שנים..." עד היום, הביטוי "אצבע לאגוס" מתייחס בצ'ילה לאותו לילה, שרבים סברו כי יהיה לילו האחרון של לאגוס.

לאחר משאל העם, שבו רוב הצ'יליאנים הצביעו נגד פינושה, והתפטרותו של האחרון, העדיף לאגוס שלא להתמודד על הנשיאות, ותמך בפטריסיו איילווין. הוא עצמו התמודד לסנאט מטעם מחוז מערב סנטיאגו, אך רשימתו לא הצליחה לזכות במספיק קולות והוא נותר מחוץ לו.

ב-1990 מינה אותו איילווין לשר החינוך, וב-1994 מינה אותו הנשיא אדוארדו פריי לשר לעבודות ציבוריות.

כנשיא צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 התפטר לאגוס מתפקידו על מנת להתמודד בבחירות לנשיאות. את המועמד המפתיע והאלמוני יחסית של תנועת "האיחוד הדמוקרטי העצמאי", חואקין לאווין, הוא ניצח רק בסיבוב השני, כשזכה ב-51.3% מהקולות. עם ניצחונו היה לנשיא השלישי בשנות ה-90 שבא מצדה השמאלי של המפה הפוליטית.

במהלך תקופת שלטונו הקדיש לגוס את מרצו למאבק באבטלה, לצד חתימה על הסכמי סחר עם מדינות רבות בעולם. שיפור חל במערכות התחבורה והתשתיות. הונהגו דמי אבטלה וביטוח בריאות, וחינוך החובה הורחב ל-12 שנות לימוד. בנוסף הוענקו פיצויים לנפגעי משטר פינושה, והגירושין הפכו לחוקיים.

לצד זאת, התגלו בתקופת שלטונו גם מספר מקרי שחיתות בקרב שרים בממשלתו.

בתחום יחסי החוץ, ניכרה מתיחות עם בוליביה, שחידשה את דרישתה משכבר הימים למוצא לים, עם ארגנטינה שחתמה איתה על הסכם סחר גז שקיפח את צ'ילה, ועם ונצואלה בהנהגתו של הוגו צ'אבס, שצידדה בעמדות הבוליביאניות.

ב-2006 פינה את מקומו למישל בצ'לט, ששימשה קודם לכן כשרת הבריאות וכשרת ההגנה בממשלתו. סקרי דעת קהל שנערכו בשנה זו, סמוך לסיום כהונתו, העניקו לו כ-70% תמיכה.