אוגוסטו פינושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוגוסטו פינושה
פינושה ב-1978

אוגוסטו חוסה ראמון פינושה אוגארטה (Augusto José Ramón Pinochet Ugarte; בספרדית הוגים את שמו "פינוצ'ט"; 25 בנובמבר 1915 - 10 בדצמבר 2006) גנרל צ'יליאני אשר עמד בראש הכת הצבאית (ה"חונטה"), אשר שלטה בצ'ילה מ-1973 עד 1990.

נשיאות צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינושה תפס את השלטון ב-11 בספטמבר 1973 בהפיכה צבאית אלימה שבה הודח ומת סלוודור איינדה, הנשיא הסוציאליסטי הראשון שנבחר לכהונה בצ'ילה. ההפיכה באה אחרי תקופה ממושכת של חוסר יציבות כלכלית וחברתית, מהומות ושביתות אלימות, ושמה קץ לתקופה ממושכת של מתיחות ביחסי המדינה עם ארצות הברית, אשר חששה מהשתלטות קומוניסטית על צ'ילה. מפרטים שנודעו בשלב מאוחר יותר התברר כי ממשל ניקסון, שהיה באותה עת נשיא ארצות הברית, היה מעורב באופן פעיל בהדחתו של איינדה ובמימון השביתות.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בספטמבר 1973, הסתער צבא צ'ילה בהנהגת פינושה על הארמון הנשיאותי ותפס את השלטון מידיו של הנשיא איינדה, אשר נמצא מת זמן קצר לאחר מכן. משטר החונטה שבראשו עמד פינושה השעה מיד את החוקה, את חירויות האזרח ואת זכויות האדם בצ'ילה, פיזר את הקונגרס, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית. בנוסף, נפתח מסע של טרור כנגד יריבים מן השמאל. על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך אשר התפרסם ב-2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ-3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ-27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית (ה-DINA). ביוני 1974 מונה פינושה לנשיא צ'ילה.

מדיניותו הכלכלית של פינושה עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), נקט פינושה צעדי ליברליזציה במדינה, החל משנת 1975. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושה את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מיסים על רווחים ועל הון. צ'ילה נהנתה מצמיחה מהירה שכונתה הנס הצ'יליאני וכיום היא המדינה העשירה בדרום אמריקה. בתקופת שלטונו נרצחו מסיבות פוליטיות אלפי אנשים.

ההפסד והפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, שקבעה שבשנת 1988 יתקיים משאל עם על כהונת הנשיא, שבו יתמודד מועמד אחד בלבד, ולאחריו יועבר השלטון בצ'ילה מידי החונטה הצבאית בראשות פינושה לידיים אזרחיות. פינושה הפסיד במשאל העם, ואחריו התקיימו ב-1989 בחירות חופשיות לנשיאות. ב-1990 העביר פינושה את כהונת הנשיא ליורשו, אולם שמר לעצמו את תפקיד המפקד העליון של הצבא. ב-1998 פרש פינושה מהצבא, ומונה לסנאט הצ'ילאני במינוי מיוחד לכל החיים, על פי החוקה שהוא עצמו חוקק.

תמיכה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר בישראל תמך במשטרו של פינושה, בעיקר דרך משלוחי נשק‏[1].

פינושה ומשטרו לא היו אנטישמי, בניגוד לשכנו בארגנטינה. פינושה בעצמו היה מבקר בבית הכנסת ביום כיפור, וכמה יהודים איישו תפקידים בכירים במשטרו. שגריר צ'ילה בישראל, בזמן משטרו של פינושה, חוסה ברדיצ'בסקי, היה יהודי וקצין גבוה בחיל האוויר בצ'ילה אך הוא גם העריץ את צבא גרמניה בזמן שלטון הנאצים, בניגוד לצבא הגרמני בזמנו, בשנות השבעים, לו הוא קרא "צבא של הומואים חסרי תועלת". הוא גם טיפח קשרים עם יישוב בדרום המדינה, Colonia Dignidad, של נאצים שנמלטו לצ'ילה אחרי נפילת משטרו של היטלר‏[2].

המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1998, בעודו מבקר בלונדון, נעצר פינושה בן ה-82 על פי צו מעצר שהוציא נגדו השופט החוקר הספרדי בלתאסאר גארסון. פינושה הושם במעצר בית במרפאה שבה עבר ניתוח גב. האישומים נגדו כללו 94 סעיפים של עינויים נגד אזרחים ספרדים בזמן השלטון הצבאי בצ'ילה.

לאחר סחבת משפטית ממושכת, במהלכה נטען כי אין להסגיר את פינושה לספרד עקב מצבו הבריאותי המעורער, החליטה ממשלת בריטניה שלא להסגירו מטעמים הומניטריים. למרות שממשלת צ'ילה התנגדה למעצרו בבריטניה, להסגרתו לספרד ולהעמדתו לדין, לאחר שובו למולדתו מונה שם שופט חוקר, על מנת לחקור מספר רב של אישומים פליליים נגד השליט לשעבר.

בשנת 2000 הסיר בית המשפט העליון במדינה את החסינות של פינושה, וסלל את הדרך להעמידו לדין. כתב אישום הוגש נגדו אז בגין 75 מקרי רצח וחטיפה. עם זאת, שנתיים אחר כך ביטל אותו בית משפט את ההאשמות בטענה, כי הוא חולה מכדי לעמוד לדין.

בשנים הבאות חי פינושה בצנעה כסנאטור לשעבר והמעיט בהופעות ציבוריות.

ב-17 ביולי 2006, הסיר בית המשפט העליון הצ'יליאני את חסינותו של פינושה בשל מעורבותו בפרשת שיירת המוות, ובכך הפך את פסיקתו הקודמת בעניין‏[3]. ב-28 בנובמבר 2006 תבע השופט ויקטור מונטיגליו (Víctor Montiglio) את פינושה והורה על מעצרו במעצר בית‏[4].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים אחדים לאחר שנעצר במעצר בית, ב-3 בדצמבר 2006, אושפז פינושה בבית חולים צבאי עקב התקף לב. הוא מת ב-10 בדצמבר 2006, בגיל 91. בשנים האחרונות לחייו הדרדרה בריאותו של פינושה. במכתב שהשאיר כתב כי "היום, קרוב לסוף ימיי, ברצוני להבהיר שאיני חש מרירות כלפי אף אחד, ואני אוהב את מדינתי מעל כל דבר אחר".

לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. ממשלת צ'ילה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Benjamin Beit-Hallahmi: The Israeli Connection: Who Israel Arms and why. I.B.Tauris, 1987, p. 98-101

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוגוסטו פינושה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]