פטריסיו איילווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטריסיו איילווין

פטריסיו איילווין אסוקר (נולד ב-26 בנובמבר 1918; Patricio Aylwin Azocar) הוא פוליטיקאי צ'יליאני שכיהן כנשיא צ'ילה בין השנים 1990 ו-1994, הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות אחרי שנות הדיקטטורה הצבאית.

איילווין נולד בויניה דל מאר, בכור בין חמישה ילדים למשפחה בעלת שורשים וולשים. בבגרותו פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת צ'ילה והוסמך כעורך דין בשנת 1943 ופנה לקריירה אקדמאית במסגרתה הורה משפט מנהלי באוניברסיטת צ'ילה, ולאחר מכן באוניברסיטה הקתולית של צ'ילה וכן מרצה לאזרחות וכלכלה פוליטית במכון הלאומי, בית הספר היוקרתי ביותר במדינה. איילוווין נשוי ללאונור אוירסון איבנוביץ' ולבני הזוג חמישה ילדים וארבעה-עשר נכדים.

דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 הצטרף איילווין לפלנחה נסיונאל, מפלגה של קתולים ליברלים, ואף עמד בראשה. לאחר התפרקות המפלגה ב-1957 לשם הקמת המפלגה השמרנית הסוציאל-נוצרית עמד איילווין בראש המפלגה החדשה שבע פעמים בין השנים 1958 ו-1989.

בשנת 1966 נבחר איילווין לסנאטור ובשנת 1971 נבחר לנשיא הסנאט. במהלך שנות שלטונה של קואליצית האיחוד העממי, עמד איילווין בראש מפלגתו והוביל את האופוזיציה לסלבדור איינדה. כשבוע לפני ההפיכה הצבאית שהדיחה את איינדה, חתם איילווין, יחד עם חברי קונגרס נוספים, על מסמך הקורא לכוחות המזוינים לסיע בכינונו מחדש של שלטון החוק, שנוצל מאוחר יותר על מנת להצדיק את התערבותו של הצבא בפוליטיקה.

תחת הדיקטטורה פעל איילווין למען שיתוף פעולה בין גורמים פוליטיים אזרחיים שונים. לאחר מותו של אדוארדו פריי מונטאלבה ב-1982, הנהיג איילווין את מפלגת הדמוקרטים הנוצריים ותמך בקבלת החוקה החדשה, לה התנגד קודם לכן, כעובדה מוגמרת, על מנת לאפשר את תהליך החזרה לדמוקרטיה.

באוקטובר 1988, לאחר תהליך פוליטי ארוך לו היה שותף איילווין, הצביעו הצ'יליאנים במשאל עם שלא להאריך את המשטר הצבאי ותמכו בקואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה בה השתתפו גם הדמוקרטים הנוצרים. במציאות החדשה לקח איילווין חלק במשא ומתן בין הצבא לחברה האזרחית לגיבוש עשרות רפורמות שאיפשרו את המעבר לדמוקרטיה. איילווין היה למועמדה של הקואליציה לנשיאות, וזכה בבחירות שנערכו בסוף 1989.

נשיא צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 במרץ 1990 קיבל לידיו פטריסיו איילווין את מוסרות השלטון מאוגוסטו פינושה בקונגרס שבולפראיסו ומונה לכהונה בת ארבע שנים בלבד (באופן מסורתי נמשכו כהונות הנשיאות בצ'ילה שש שנים).

בתחילת דרכו של השלטון הדמוקרטי נאלץ איילווין לעבוד עם מנגנון ששימר מאפיינים רבים של המשטר הצבאי. אף על פי שקואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה זכתה במרבית קולות הבוחרים לפרלמנט, כתוצאה משיטת הבחירות הדו-שמית (sistema binominal) הנהוגה בצ'ילה וקיומם של סנטורים ממונים (senadores designados), שאינם נבחרים, לא הצליח איילווין לחוקק את התיקונים המיוחלים בחוקה ואילו השלטון המקומי נותר בידי אישים שמונו בידי המשטר הצבאי, עד שהוחלפו בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו לראשונה ביוני 1992.

איילווין משל בזהירות ושמר על קשרים עם הצבא, שפינושה המשיך לעמוד בראשו. על אף שחדל מלהשתתף בשלטון המשיך הצבא להיות שחקן פוליטי בעל חשיבות והקפיד להביע את התנגדותו למדיניויות אחדות שביקשה "הקואליציה" לקדם באמצעות מקרי התקוממות קטנים בשנים 1991 ו-1992.

באווירה זו הוקמה הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס (Comisión Nacional de Verdad y Reconciliación) שמונתה על מנת לחקור ולהבהיר את מקרי הפרת זכויות האדם במהלך שנות המשטר הצבאי. הוועדה נדחתה על ידי הצבא, אולם ב-4 במרץ 1991, הציגה הוועדה את ממצאיה בדו"ח רטיג, על שם ראול רטיג שעמד בראשה. בנאומו של הנשיא בטלוויזיה הסב את תשומת הלב לממצאי הדו"ח, ביקש את סליחת בני משפחות הקורבנות בשם האומה, הכריז על אמצעים לתיקון נפשי וכספי לקורבנות ובני משפחותיהם, והביע את שאיפת המדינה כי הפרות דומות של זכויות אדם לא יחזרו בעתיד.

במישור הכלכלי ביקש איילווין לנצל את הרווחים מעליית מחירי הנחושת והתוצרת החקלאית, שהזניקו את הכלכלה כולה, ולהביא לשינויים במדיניות המיסוי על מנת להגדיל את ההוצאה הציבורית ולשפר את חלוקת ההכנסה. כתוצאה מכך ירד שיעור העניים בחברה הצ'יליאנית מ-38.75% לכדי 27.5%. משטרו של איילווין העביר את "החוק הילידי" (Ley Indígena) ב-5 באוקטובר 1993 שהכיר לראשונה בעמים הילידים וכונן את החברה הלאומית לפיתוח ילידי (Corporación Nacional de Desarrollo Indígen) שמטרתה לקדם חקיקה למען פיתוחן של קבוצות אלו. חקיקה נוספת, ושינויים במבנה הממשלה יצרו את משרד התכנון ושיתוף הפעולה (Ministerio de Planificación y Cooperación) ואת קרן הסולידריות וההיפוך החברתי (Fondo de Solidaridad e Inversión Social) לקידום חקיקה חברתית. חקיקה נוספת התמקדה באיכות הסביבה.

בשנת 1993 התקיימו בחירות חדשות לנשיאות, לבית הנבחרים ולמחצית הסנאט. אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (Frei Ruiz-Tagle), בנו של הנשיא לשעבר אדוארדו פריי מונטאלבה ואיש מפלגת הדמוקרטים הנוצריים גם כן, זכה בקולם של כ-58% מהבוחרים. ארתורו אלסנדרי בסה (Alessandri Besa), מועמד הימין במסגרת האיחוד למען הקידמה (Unión por el Progreso), זכה בכ-24% בלבד.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 פעל איילווין לקיומה של פסגת האו"ם על עוני וכן ייסד ארגון הפועל לחיסול העוני ולחיזוק האתיקה בפוליטיקה.

איילווין קיבל תוארי כבוד מאוניברסיטאות באוסטרליה, קנדה, קולומביה, צרפת, איטליה, יפן, פורטוגל, ספרד וארצות הברית, וכן משבע אוניברסיטאות צ'יליאניות. בשנת 1997 העניקה מועצת אירופה לאיילווין, יחד עם מארי רובינסון, נשיאת אירלנד לשעבר, את פרס צפון-דרום על תרומתם לחיזוק זכויות אדם, דמוקרטיה ושיתוף פעולה בין אמריקה הלטינית ואירופה. בשנת 1998 קיבל איילווין את פרס ג'יי וויליאם פולברייט להבנה בינלאומית. איילווין הוא חבר במועדון מדריד, בו חברים ראשי מדינות לשעבר הפועל לקידום דמוקרטיה.