שבועה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח. הערך מתמקד בגישה היהודית-הלכתית. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
שבועה היא התחייבות של אדם, או אישור ואימות של דבר, בדבר הקדוש או יקר לו. לעתים תוך הזכרת שמו של האל בו הוא מאמין, ולעתים תוך הוספת קללה שתחול עליו או על הקרובים אליו אם לא יקיים את דבריו או אם אין אמת בדבריו. המילה "שבועה" נגזרת מהספרה 'שבע' המסמלת מעגל שלם (כגון מעגל השבוע), כשראשיתו של המעגל היא השבועה וסופו והשלמתו היא קיום ואימות השבועה.
בתורה מופיע האירוע בו נשבעו אברהם ואבימלך וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע".
מאז ומתמיד הייתה השבועה מתן תוקף מיוחד להתחייבות או לאמת דבר שבפי האדם. נראה שהרמת היד בשבועה מקורה כבר בזמן העתיק, להורות שנשבעים באל שבשמים, כפי שניתן לראות משבועה נוספת של אברהם ומחזיונו של הנביא דניאל[1].
תוכן עניינים |
השבועה בתנ"ך [עריכה]
בתנ"ך נראה ששבועה הייתה מנהג מקובל. מספר פעמים אנו נתקלים בביטוי "חי ה'" בשבועות. השבועות הראשונות מופיעות אצל אברהם: כאשר הוא נשבע למלך סדום, שהוא לא יקח שלל מהמלחמה (בראשית יד כב). בהמשך אליעזר עבד אברהם מתבקש להשבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (בראשית כ"ד). יעקב מבקש מעשיו להשבע לו על מכירת הבכורה (בראשית כ"ה ל"ג). יעקב ולבן כורתים ברית אי לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (בראשית ל"א נ"ג). יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית מ"ז ל"א) ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (בראשית נ' כ"ה).
כאשר ישראל נכנסים לארץ הם נשבעים לכרות ברית שלום עם הגבעונים[2]. לאחר שהתברר כי הגבעונים רימו אותם ולא באו מארץ רחוקה כפי שסיפרו, מסופר כי ישראל לא יכלו להפר את הברית והשבועה שנשבעו בשם ה', ולכן כעונש הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. יהושע נשבע שבועה נוספת שבה הוא מקלל את האיש שיבנה את יריחו מחדש (יהושע ו' כ"ו). מאוחר יותר שאול המלך נשבע לבנו יהונתן כי לא יהרוג את דוד. והוא משתמש בביטוי "חי ה'". שבועה שהוא מפר אותה מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה להורגו בכל זאת. (שמואל א', י"ט ו'), גם אצל בעלת האוב שאול משתמש בביטוי "חי ה'", ונשבע שלא יקרה לה רע (שמואל א', כ"ח י'). גם דוד נשבע מספר פעמים: לשאול שלא ישמיד את צאצאיו. לא לאכול ביום שבו נרצח אבנר בן נר כסימן לאבלותו הרבה, לשמעי אויבו שהוא לא ימיתהו, ולבת שבע שיעתר לבקשתה כי שלמה ימלוך תחתיו.
עוד מסופר בתנ"ך כי מלך יהודה אסא, כופה על העם להשבע שבועת אמונים לאלוהים כנגד עבודת האלילים שרווחה. והעם נשבע בכל לבבו ורצונו ושמח על כך[3]. בדומה לכך עזרא הסופר משביע את העם לעזוב את הנשים הנוכריות[4].
שבועה מסוג שונה היא שבועתו של גדליהו בן אחיקם שנבוכדנצר השני, מלך בבל מעמיד בראש ישראל, נשבע לעם שהם יקבלו הגנה מפני העמים שמסביב, אם יכנעו למלך בבל[5]. שבועה מעניינת נוספת היא השבועה שהמלך צדקיהו נשבע לנביא ירמיהו, לא להרוג אותו ולא למסור אותו בידי אלו שרוצים להורגו, בתמורה לכך שיספר לו את העתיד שצופן לו[6].
בתנ"ך מוצאים לא רק שבני אדם נשבעים אלא גם האל נשבע. שבועתו של ה' לאברהם, יצחק ויעקב, לתת לזרעם את ארץ ישראל, נזכרת מספר פעמים בתורה (בראשית נ' כ"ד, דברים י"א כ"א ועוד). כמו כן, לתפיסתו של משה ה' נשבע בעקבות חטא המרגלים כי הבוגרים מגיל 20 באותו מעמד לא יכנסו לארץ ישראל (במדבר ל"ב י', דברים א' ל"ד). וכן הוא נשבע שמשה לא יכנס לארץ ישראל, בעקבות מעשיהם של ישראל (דברים ד' כ"א).
שבועה בתלמוד ובהלכה היהודית [עריכה]
השבועה נזכרת בתורה בספר במדבר (ל, ג): "איש כי ידור נדר לה', או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". קיימת מחלוקת בין הראשונים האם השבועה היא מצות עשה (זו הייתה עמדת הרמב"ם, לפי חלק ממפרשיו), רשות או אפשרות שעדיף להימנע ממנה. לכל הדעות, התורה מצווה להישבע דווקא בשם ה', ושבועה בגורם אחר נחשבת לאיסור.
הנשבע לשקר או שעבר על שבועתו מתחייב בעונש מלקות או בקורבן.
סוגי השבועות [עריכה]
- שבועת ביטוי - שבועה שלא נולדה כתוצאה מדין ודברים שיש לנשבע עם אחרים, אלא שהוא החליט מעצמו להישבע על התחייבות עתידית או על אימות פעולה שכבר נעשתה. השם "ביטוי" נגזר מהפסוק "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה, ד). העובר על שבועת ביטוי או שנשבע לשקר חייב להביא לבית המקדש קורבן עולה ויורד.
- שבועת שוא - שבועה זו היא בעצם "שבועת ביטוי" אלא שבשבועה זו ברור מיד לכל בשעת השבועה שהדברים שאומר אינם אמת (=הנשבע על שיש שהוא זהב), או שברור שהם אמת ואין צורך להישבע עליהם (=הנשבע על אבן שהיא אבן), או הנשבע על דבר שמן הנמנע לעשותו (=הנשבע שלא יישן 3 ימים), או שנשבע לבטל מצווה (=שלא יניח תפילין). הנשבע "שבועת שוא" בזדון חייב בעונש מלקות.
- שבועת העדות - התובע בשני עדים שיעידו עבורו בבית דין, ונשבעו לשקר שלא ראו דבר. על שבועת העדות חייב קורבן עולה ויורד.
- שבועת הפיקדון - התובע מחברו תביעת ממון וחברו מכחיש ונשבע על כך. אם בדיעבד נודע שנשבע לשקר חייב הנתבע לשלם את הממון ולהוסיף על כך "חומש" (=חמישית), וכן עליו להביא קורבן אשם גזילות.
- שבועת הדיינים - שבועת הדיינים הוא שם כולל לכל סוגי השבועות שמשביעים הדיינים בבית דין בתביעות ממון שבין אדם לחברו. בית הדין משביעים את הנתבע להישבע ובכך הוא נפטר מתשלום. שבועה זו מתחייבת בשלושת המקרים הבאים:
-
- מודה במקצת - הנתבע מודה בחלק מהתביעה.
- עד אחד - כדי לקבל עדות יש צורך בשני עדים, אך עד אחד המחזק את טענת התובע יכול לחייב את הנתבע להישבע.
- שבועת השומרים - שבועת שומר שהופקד בידיו פיקדון ואבד או נגנב, במקרים מסוימים.
בתקופת חז"ל תוקנו שבועות נוספות, כגון "שבועות הנוטלים" שאינן מוטלות על הנתבע אלא דווקא על התובע. בימי האמוראים התרחבה מגמה זו עוד יותר, ותוקנו עוד שבועות רבות, כגון "שבועת היסת" שמחייבת את הנתבע להישבע גם כאשר הוא כופר בכל התביעה ואין כל ראיה נגדו.
בתקופת הגאונים החלו לצמצם את השימוש בשבועות, ולהיעזר בפתרונות חלופיים שיאיימו על הנידונים. בימינו בתי הדין אינם נוהגים להשביע כלל, ובדרך כלל במקום השבועה מציעים פשרה בין בעלי הדין.
ההבדל בין נדר לשבועה [עריכה]
 |
ערך מורחב – נדר |
התורה אומנם כרכה יחד, באותו פסוק, את איסורי נדר ושבועה, אולם קיים הבדל מהותי ביניהם, כי בעוד שהנדר מוגדר בתלמוד כ"איסור חפצא ( = חפץ)", כלומר שהחפץ הוא זה שנאסר בנדר על הנודר, הרי שהשבועה נחשבת ל"איסור גברא ( = גבר)", כלומר שאיסור השבועה חל על האדם ( = גברא), בעוד שהחפץ הנו חפץ מותר. לדוגמה, אדם הנודר שלא לאכול את לחמו, איסור הנדר חל על הלחם, ולא על האדם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הלחם הוא האסור באכילה. לעומת זאת, בשבועה שלא לאכול לחם, איסור השבועה חל על האדם, ולא על הלחם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הוא אסור באכילה מלחם זה. אף על פי שההבדל בין נדר לשבועה נראה כתאורטי בלבד, שהרי בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, (בדוגמתנו - שאסור לאכול מן הלחם) ישנה נפקה מינה משמעותית בין נדר לשבועה, במקרה בו ראובן אמר "יהא אסור עלי לחם זה, כאיסור שחל על לחמו של שמעון". אם שמעון אסר את הלחם על עצמו בלשון נדר, הרי שהאיסור חל על הלחם, ולכן נדרו של ראובן חל. אך אם שמעון נשבע שלא לאכול את הלחם, הרי שאין האיסור חל על הלחם, אלא על שמעון, וממילא שבועתו של ראובן לא חלה, שהרי בלחמו של שמעון לא חל שום איסור.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
הערות שוליים [עריכה]
- ^ "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ." (בראשית יד כב)
וראו גם, "וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה:" (דניאל י"ב ז') - ^ "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (יהושע ט' ט"ו)
- ^ "וַיִּשָּׁבְעוּ לה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב: (דברי הימים ב, ט"ו י"ד-ט"ו)
- ^ עזרא י' ה'
- ^ "וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם:" (מלכים ב', כ"ה כ"ד)
- ^ ירמיהו, ל"ח ט"ז
