אורים ותומים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בתנ"ך, האורים והתומים הם פריטים מסוימים שהונחו בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו, ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו ומנגנון קבלת המסרים אינם מפורשים במקרא. קיומם של האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה. סיפורים על שימוש באורים ותומים מוזכרים בספרי התנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים. לאחר תקופת דוד האורים והתומים אינם מוזכרים, מלבד באזכור מאוחר שלהם בתקופת עזרא ונחמיה.

מהות האורים והתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התפיסה המסורתית של חז"ל, המסר הועבר באמצעות החושן, שבו נקבעו אבנים יקרות, ובהן היו שמות שבטי ישראל חרוטים או בולטים. האבנים נתנו תשובות מילוליות בהארה של אותיות, (למשל בפירוש חז"ל לספר שמואל א', א' י"ג). לפי תפיסה זו, "אורים ותומים" הם גווילים קטנים עם השם המפורש, שהושמו בתוך קפלי החושן של הכהן הגדול, וגרמו לאותיות מסוימות שעל אבני החושן לזרוח, לאחר שאילת השאלה של הכהן, כתשובה מאלוהים. לדעת הרמב"ם כלל לא היו גווילים, אלא אבני החושן עצמן נקראו "אורים ותומים".

חוקרי יהדות מודרניים כמו קאסוטו סוברים כי "אורים ותומים" הם שני גווילי קלף שבאחת מהן כתובה המילה "אורים" מלשון "ארור" ובשנייה כתובה המילה "תומים" מלשון "תום ואמת", שנשלפו באופן אקראי כאשר נשאלה שאלה, וייצגו את רצון האלוהים. לפי תפיסה זו, המתבססת על פשט המקראות ועל תרגום השבעים לשמואל א' י"ד מ"א, ה"אורים ותומים" ענו תשובות של "כן" או "לא" ולא תשובות מורכבות בעלות אותיות רבות.

האיזכור במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הראשון של "אורים ותומים" בתנ"ך היה כשאהרון נשא עמו את "אורים ותומים" כ"הכהן הגדול". (ספר שמות כ"ח ל): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

בגין מותם של אהרן ומשה, יהושע - המנהיג החדש, הונחה ללכת לכהן הגדול לקבלת ייעוץ ה"אורים ותומים" כאשר היה חפץ בעצת ה'. זה היה בניגוד למשה שלפי התנ"ך דיבר אליו ה' בצורה ישירה.

(יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

– (ספר במדבר כ"ז כ"א)

בספר שמואל (א, י"ד) מסופר כאשר באה חנה - אימו העקרה של שמואל הנביא למשכן להתפלל על בן, והרבתה להתפלל מבלי שקולה ישמע, אמר לה עלי: "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך:" על פי האגדה, כאשר ראה שהיא מתנהגת באופן מוזר, שאל לגביה באורים ותומים, והאותיות ה כ ר ש התנוצצו והוא במקום לפענח "כְּשָׂרָה" (כלומר עקרה כמו שרה) פענח "שִׁכֹּרָה".

לא תמיד האורים היו עונים. כך מסופר פעמיים כי שאול המלך ניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה, בשתי הפעמים הדבר היה בהקשר מלחמתי כנגד פלשתים. במלחמת מכמש שאול שואל האם להמשיך במלחמה ולא מקבל תשובה. "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א' י"ד ל"ז). לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג הוא מנסה לברר את העתיד, "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמואל א' כ"ח ו') דבר שגורם לו לפנות לבעלת האוב. כך שעל פי תפיסת התנ"ך התשובה לא הייתה אוטומטית וטכנית, אלא תלויה במעשיו של האדם.

במלחמת מכמש כאשר מנסים ללכוד את האשם לשתיקת האורים ותומים נתפס יהונתן."וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ" (שמואל א' י"ד מ"א). מאוחר יותר מסופר על דוד המלך ששואל באפוד של אביתר הכהן, האם אנשי קעילה שהיו משבטו יסגירו אותו והוא מקבל תשובה שהם יסגירו וששאול ירד, ועל סמך השאלה הוא בוחר לברוח. (ספר שמואל א פרק כג ט'-י"ב) בפעם השנייה הוא שואל לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיהן ובניהם האם לרדוף אחריו "אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?" והוא מקבל תשובה "רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל", ולפי תשובה זו הוא דולק אחר העמלקים ומצליח להציל את כולם. (ספר שמואל א' פרק ל' ז'-ט')

ההתייחסות המוסכמת האחרונה בתנ"ך בקשר ל"אורים ותומים" הייתה בעזרא ונחמיה כאשר בית המקדש ומנהגי עבודת האל הושבו על כנם בבית שני. בספר נכתב כי אלו שאין ביכולתם להוכיח את שורשיהם ככהנים יצטרכו לחכות לבואו של הכהן עם ה"אורים ותומים" לזהות את הכהנים האמיתיים, בעזרא ב' ס"ג ובנחמיה ז' ס"ה נכתב: "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד (כהן) הכהן לארים (לאורים) ותמים (ולתמים)".

האיזכור בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכת הנוצרית המורמונית יש התעמקות בנושא האורים ותומים, שברובה מתייחסים המורמונים אל ה"אורים ותומים" כאל חפץ, מנגנון או מתקן. מייסד הכת ג'וזף סמית' הבן טוען שהשתמש באורים ותומים לצורך תרגום ספר מורמון מלוחות הזהב. סמית' בנוסף השתמש לכאורה ב"אורים ותומים" לשכתב חלקים בספר דוקטרינה ואמנה ("Doctrine and Covenants" - ספר נוסף הקדוש לכת המורמונית), אך גם אמר זאת כדי להקל בתקציב הוצאת הספר "תרגום התנ"ך של ג'וסף סמית'" (Joseph Smith Translation of the Bible). המילון לתנ"ך של המורמונים‏[1] מגדיר את "אורים ותומים" כ "כלי האלוהים שסייע לבני האדם להבין את התגלותו של ה' ועזר בתרגום שפות שונות". כפי הנראה לפי האמונה המורמונית, אין שום הכשרה לבחירת האורים ותומים חוץ מזאת של ה', רק כך ישנה האפשרות להכשרת אורים ותומים.

בספר המורמונים הנביאים "אֱתֶר" ו"מוֹשׁיָע" נעזרו בכלי שנקרא "אורים ותומים" לצורך התגלות האלוהים לעמם. הקדושים של התקופה המאוחרת בנצרות טוענים ששימוש באורים ותומים הינו "עדיפות נעלה ומיוחדת בנביא או חוזה", למרות שלא כל הנביאים, הקדושים והחוזים של התקופה העכשווית והקדומה בנצרות השתמשו באורים ותומים.

האיזכור לאחר המקרא בקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת הקבלית, האורים ותומים היו חפצים שנלקחו מהמקדש שבנה שלמה המלך לאחר שנרצח חירם אבי, בזמן ששמר על ההקדשים. לפי האמונה הושג מחדש ה"אורים ותומים" והוחזר לאחר מכן למקדש. אמונה זאת רווחת גם באגדות הבונים החופשיים מארצות הברית.

אזכורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלה של אוניברסיטת ייל

הביטוי "אורים ותומים" ("Urim and Thummim") הוא המוטו של אוניברסיטת ייל (Yale University) ומופיע בתוך שלט האצולה שבסמלה. הביטוי הונחל לסמלה של אוניברסיטת ייל על ידי נשיאה לשעבר עזרא סטיילז במאה ה-18, עקב חיבתו לאמונה והשפה העברית. הביטוי מתורגם ללטינית וכתוב על הדגל מתחת לספר העברי – “LUX ET VERITAS”, משמע בלטינית "אור ואמת".

בנוסף "אורים ותומים" הוא חפץ מיוחד במינו אשר יוצר את העלילה המרכזית בספר חוקרי האוצרות של הסופר האמריקאי ג'ון בליירז (John Bellairs). הספר נקמת רוח המכשף (The Revenge of the Wizard's Ghost) נכתב בשנת 1985 (לא תורגם לעברית).

"אורים ותומים" מופיע גם בספר "האלכימאי" (The Alchemist, O Alquimista) מאת הסופר הברזילאי פאולו קואלו (Paulo Coelho). בספר מתואר כי "אורים ותומים" הם שתי אבנים, שחורה ולבנה, המסמלות 'כן' ו'לא' בהתאמה, ומשמשות לקבלת החלטות וקריאת סימנים (Omens). הספר נכתב בשנת 1988.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 17.3.2011)