שמואל יוסף עגנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל יוסף עגנון
תאריך לידה 8 באוגוסט 1887
בוצ'אץ', גליציה
תאריך פטירה 17 בפברואר 1970
רחובות, ישראל

שמואל יוסף עגנון (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 - י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), המוכר גם בשם ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1966.

נולד בשם שמואל יוסף צ'צ'קס (או בכתיב שעגנון העדיף: טשאטשקעס) בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. בשנת 1907 עלה לארץ ישראל כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנה, שלאחריהן השתקע בארץ ישראל.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, בשנת 1909, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם. ספריו של עגנון, הן אלו שיצאו בחייו והן אלו שלאחר מכן, מתורגמים לשפות רבות, וזכו להצלחה והוקרה בכל העולם. ספרותו של עגנון דנה בשאלות בקשר לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים ורבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון" ו"תמול שלשום", והנובלות "והיה העקוב למישור ו"סיפור פשוט".

תוכן עניינים

[עריכה] חייו

[עריכה] בגליציה

עיר הולדתו של עגנון, בוצ'אץ'

שמואל יוסף עגנון נולד כשמואל יוסף צ'צ'קס (Czaczkes) בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית) בי"ח באב תרמ"ז (1887)[1], בן לאסתר לבית פארב ולשלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. עגנון היה הבן הבכור, ואחריו נולדו בן ושלוש בנות. בגיל 3 החל עגנון ללמוד בחדר, והמשיך בכך עד גיל 9, שבו החל ללמוד תלמוד בקבוצה, וכעבור שנה וחצי המשיך לקבל את השכלתו מאביו (עליו סיפר עגנון: "ממנו קבלתי את רוב צורתי המועטת והוא השרה עלי גם רוח השירה")‏‏[2]. כשהיה בן שמונה החל עגנון לכתוב בעברית וביידיש, ובנעוריו הרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה ויצירות קלאסיות ובהן יצירותיהם של גתה, שילר ושייקספיר, וכן יצירות של סופרים סקנדינביים: קנוט המסון, בירנסטירנה בירנסון וינס פטר יעקבסן.

בשנת 1903, בהיותו בן 15, פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, שעתיד להעסיקו גם בחייו הבוגרים. בל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", בשבועון העברי "המצפה", שיצא לאור בקרקוב. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.

על שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", כתב:

קודם לשיר זה פרסמתי בדפוס בלדה בלשון יהודית וסמוך לה הסכמה בעברית על ספר מנחת יהודה ביאור אגדות רבה בר בר חנה. מרובים מהם הדברים שפרסמתי לאחר מכן. מה שעשה בי ליבי עם קריאת השיר שבהמצפה לא עשה כן בשום ספר שהוצאתי בששים שנה. כבן שגלה ממקומו והגיעתו איגרת כבוד חתומה בחותם קודש לחזור למקומו כן הייתי בעיני. עד לאותה השעה רואה הייתי את עצמי בתוך עירי בין אנשי מקומי שלא מקומם מקומי ולא לשונם לשוני, משראיתי את שמי ואת שירי בעתון עברי בלשון הקודש הכרתי את מקומי ואת לשוני.
– מעצמי אל עצמי, עמ' 357-358

עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים ובכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.

בשנת 1906 ובתחילת 1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בין השנים 1905 ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ללבוב, לאחר שהוזמן על ידי גרשום באדר לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שיסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון, עקב קשיים כלכליים.

בשנת 1908 החליט עגנון לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל עבר בלבוב, ושם הפגיש אותו אליעזר מאיר ליפשיץ עם יוסף חיים ברנר. ליפשיץ צייד את עגנון במכתב המלצה לר' בנימין, וברנר ציידו במכתבים לאברהם רייזין ולאורי ניסן גנסין. לאחר מכן הגיע עגנון לווינה, שם הציע לו קרוב משפחתו, הפרופסור דוד צבי מילר, להישאר וללמוד באוניברסיטה, אך עגנון דבק בהחלטתו.

[עריכה] עלייתו הראשונה

עגנון סיפר כי עלה לארץ ישראל בל"ג בעומר ה'תרס"ח (1908) אולם היה זה כנראה כשלושה שבועות מאוחר יותר, בתחילת יוני של אותה שנה.

ביפו נעזר עגנון בסופר ר' בנימין, וכעבור זמן מה עבר להתגורר בנווה צדק. הסופר ש. בן ציון, שנערך להוצאת כתב העת "העומר", מינה את עגנון למזכירו, המטפל בכל ענייני המנהלה של כתב העת, ועגנון עסק בכך במשך שלושה חודשים. בגיליון השלישי של "העומר", שיצא לאור באוקטובר 1908, התפרסם סיפורו של עגנון "עגונות" - יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ ישראל, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי. ביוזמת ר' בנימין שלח עגנון למרטין בובר תרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די וולט". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו.

סיפורים נוספים של עגנון הופיעו בעיקר בעיתון "הפועל הצעיר", וכן בעיתון "השלח" באודסה, בעיתון "הצפירה" בוורשה ובקבצים נוספים.

ב-29 במרץ 1909 הגיע ליפו המשורר הנערץ חיים נחמן ביאליק, לביקורו הראשון בארץ ישראל. ש. בן ציון הפגיש את ביאליק עם עגנון, ובעקבות זאת הצטרף עגנון אל ביאליק לסיורו במושבות ארץ ישראל. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.

מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' ושמואל יוסף עגנון (1910)

ב-12 במאי 1909 החל להתפרסם ב"הפועל הצעיר" הסיפור "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", והוא פורסם בחמישה המשכים. בחודשים אוקטובר-נובמבר 1911 הופיע ב"הפועל הצעיר", בארבעה המשכים, הסיפור "תשרי" (שגרסה מאוחרת שלו נקראת "גבעת החול"). בקורות גיבורם של שני סיפורים אלה, חמדת, משתקפים יסודות ביוגרפיים של עגנון.

לאחר שנפסקה עבודתו אצל ש. בן ציון היה עגנון מזכיר "ועד חובבי ציון", ועבד בבית משפט השלום ובמשרד הארצישראלי.

ביפו נטש עגנון את אורח החיים הדתי, אך השתתף בשיעורים שנתן הרב קוק, רבה של יפו.

בסוף שנת 1911 כתב עגנון, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים, את הנובלה "והיה העקוב למישור". ב-9 בינואר 1912 החלה הנובלה להתפרסם ב"הפועל הצעיר", והיא נדפסה בו בתשעה המשכים, עד לחודש מאי. לאחר מכן הוציא לאור ברנר את הנובלה בצורת ספר בן 64 עמודים.

בסוף ינואר 1912 עבר עגנון, בעקבותיו של ברנר, לירושלים. באביב של אותה שנה חזר ליפו, ובקיץ חזר לירושלים.

[עריכה] הגירתו לגרמניה

ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, הציע לעגנון להצטרף אליו לנסיעה לגרמניה בענייני משרדו, ועגנון נענה להצעה זו, חרף שידוליו של ברנר שלא ייסע. ב-28 באוקטובר 1912 הפליגו רופין ועגנון מיפו, בדרכם לברלין.

כעבור זמן מה חזר רופין לארץ ישראל, ועגנון נשאר בברלין. תחילה התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית, וכעבור חודשים אחדים קיבל, בהמלצתו של מרטין בובר, משרה בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag). עגנון קשר קשרים הדוקים עם בובר, שסייע לו להיקלט בקהילה היהודית בברלין. בין השאר פגש עגנון בברלין את המשורר דוד שמעוני, את בן ציון דינור, את זלמן שזר, את גרשם שלום ואת המבקר והמו"ל פישל לחובר. זמן רב בילה עגנון בספריותיה של ברלין, ובפרט בספריית הקהילה היהודית. גרשם שלום, שהרבה אף הוא לבקר בספרייה זו, סיפר שראה את עגנון מאריך בעיון בקטלוג הספרייה, וכאשר שאל את עגנון לפשר הדבר נענה: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין".‏‏[3] עוד סיפר שלום על ימיו אלה של עגנון: "הרבה שירים כתב בתקופה ההיא, שרוח של בדידות נוראה הייתה שרויה עליהם".[4]

יצירה בולטת של עגנון בתקופה זו היא הסיפור "החופה השחורה" (בגרסה מאוחרת "חופת דודים"), שפורסם בירחון "השלח" לפי בקשת עורכו, יוסף קלוזנר.

בסוף שנת 1915 הפגיש בובר את עגנון עם איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהעניק לעגנון תמיכה כספית וחברתית. מדי פעם שלח שוקן את עגנון למנוחה בעיירת הנופש באד בריקנאו. בין שוקן לעגנון התקיים קשר מכתבים רצוף. לימים הפך שוקן למו"ל של עגנון, שהוציא לאור את כל ספריו בהוצאת שוקן, ופרסם סיפורים קצרים שלו בעיתון "הארץ", לאחר שעבר לבעלותה של משפחת שוקן.

בשנת 1916, שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל עגנון צו גיוס. הוא פגע בבריאותו כדי להימנע מגיוס ואכן לא גויס, אך אושפז בבית חולים במשך חמישה חודשים.

בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק באיסוף סיפורי חסידים, יחד עם בובר. בנוסף עסק בשכתוב ובליטוש של יצירות קודמות שלו, כולל כאלה שכבר יצאו לאור. בין השאר ערך שינויים ניכרים בנובלה "והיה העקוב למישור", וזו פורסמה מחדש בהוצאת "יודישער פרלאג". בתקופה זו הרבה עגנון לפרסם בגרמנית, בין השאר בירחון "דר יודה" (Der Jude) שיסד בובר ב-1916. בנוסף ערך שתי אנתולוגיות: "ספר יהודי פולין" ו"מעוז צור - ספר החנוכה".

בשנת 1919 שלח שוקן את עגנון למינכן, על מנת שיחבר, יחד עם הציירת תום פרויד, ספר מאויר לילדים על אותיות האלפבית העברי. "ספר האותיות" של עגנון ופרויד נכתב אך לא יצא לאור (בשנת 1984 יצא לאור "ספר האותיות", ובו הטקסט של עגנון, אך לא עם ציוריה של פרויד). בעת שהותו במינכן פגש עגנון את אסתר מרכס, שאותה לימד עברית בעבר, שבאה למינכן כדי ללמוד באקדמיה לציור. השניים החליטו להינשא, חרף התנגדותו של אביה, הבנקאי גיאורג מרכס, שלא שש לרעיון שבתו תינשא ליהודי מן המזרח ("אוסטיודה") שפרנסתו על הכתיבה. ב-6 במאי 1920 נישאו השניים (שם החיבה של אסתר מופיע בכותרת אוסף המכתבים "אסתרליין יקירתי", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון). השניים שכרו דירה בוויסבאדן.

מו"ל חשוב שקשר קשרים עם עגנון הוא אברהם יוסף שטיבל, בעליה של הוצאת שטיבל. בשנת 1919 פורסם סיפורו של עגנון, "הנדח", ברבעון "התקופה" של הוצאת שטיבל בוורשה, בעריכתו של דוד פרישמן. סדרת הסיפורים הקצרים "פולין" פורסמה אף היא ברבעון "התקופה". ברבעון "מקלט", שאותו פרסמה הוצאת שטיבל בניו יורק, פורסמו סיפורים נוספים של עגנון, ובהם סיפור שהיווה גרעין לרומן "הכנסת כלה".

אנדרטה לזכר עגנון בבאד הומבורג

בשנת 1921, לאחר הולדת בתם הבכורה, אמונה, עברו עגנון ואשתו לדירה מרווחת בבאד הומבורג. כעבור שנה נולד הבן שלום מרדכי, שנקרא כך על שם אביו של עגנון, אך אשתו של עגנון העדיפה את הכינוי "חמדת", כשם דמות בשניים מסיפורי עגנון. בבאד הומבורג הייתה קהילה יהודית גדולה. בשנת 1922 עבר גם חיים נחמן ביאליק להתגורר בה, והתהדקו הקשרים בינו לבין עגנון.

בשנת 1921 יצא לאור, בהוצאת "יודישער פרלאג", קובץ סיפוריו הראשון של עגנון, "בסוד ישרים". בשנת 1922 יצא לאור, באותה הוצאה, ספרו של עגנון "על כפות המנעול", שהוא קובץ סיפורי אהבה.

במכתבים ששלח לנמענים שונים סיפר עגנון על שלל ספרים וסיפורים שהוא עוסק בכתיבתם, ובהם רומן בשם "בצרור החיים", רומן בשם "קיטה וגריטה", מחזה בשם "רמברנדט ואסתר", סיפור המתרחש בתקופת מסעי הצלב ועוד. כן עסק במיזם משותף עם בובר לפרסום קובץ של סיפורי חסידים.

ב-6 ביוני 1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש. שוקן שיגר פועלים שניסו לאתר שרידים מכתבי היד, אך אלה כמעט לא העלו דבר. עגנון היה מאושפז בבית חולים בעת השרפה, ואשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו. עגנון תיאר את נזקי השרפה: "בתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של שישים גליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה, 'בצרור החיים' שמו, נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקמצתי מלחם".

[עריכה] השתקעותו בארץ ישראל

לאחר השרפה החליטו בני הזוג עגנון לעלות לארץ ישראל - תחילה עגנון לבדו, ולאחר שיתבסס יצטרפו אליו אשתו וילדיו, שבתקופה זו התגוררו בבית הוריה של אסתר בקניגסברג. באוקטובר 1924, בהיותו כבן 37 שנים, עלה עגנון שנית לירושלים, והפעם לצמיתות. הוא החל לחבוש כיפה, שב בכל לבו לשמירת המצוות, ודבק בהן עד סוף ימיו. חוקר הספרות דן לאור מציין: "קשה לקבוע במדויק את סיבותיו של השינוי שחל בו בעניין זה, ואף קשה לקבוע באיזו מידה היה השינוי קשור לטראומה שחווה בעקבות שרֵפת ביתו בבאד הומבורג. אולם עובדה היא כי סימני השינוי כבר ניכרו במכתביו למכותבים שונים בחודשים שלאחר השרפה, והם הפכו לעובדה מוגמרת לאחר בואו לארץ."‏‏[5]

בירושלים התגורר עגנון בבית משפחת גרינהוט שבמרכז העיר (ברחוב שמאי של היום), בעלייה ששימשה אותו למגורים ולכתיבה. הוא פרסם סיפורים בכתבי העת "הפועל הצעיר", "מאזנים", "הדים", "מולדת" ובעיתון "דבר" (שפרסם סיפור מאת עגנון כבר בגיליונו הראשון). בשנה הראשונה לשהייתו בירושלים עסק עגנון בהרחבת סדרת הסיפורים הקצרים "פולין", והסדרה בשלמותה (14 סיפורים) יצאה לאור כספר בשם "פולין: סיפורי אגדות" בהוצאת "הדים", בהנהלתו של אשר ברש.

לאחר דחיות אחדות מצדו של עגנון, שעוררו את זעמה של אשתו, הגיעו גם אשתו וילדיו לארץ ישראל, בנובמבר 1925, והצטרפו אליו לדירה שבה התגורר, לאחר שבעלי הדירה יצאו ממנה.

במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של כל כתביו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות המו"ל של ספרים אלה. עגנון נערך לפרסום כל כתביו. תהליך זה נמשך זמן רב, משום שעגנון לא הסתפק בליקוט הסיפורים, אלא טרח על עריכתם ושיפורם. במקביל להכנות לפרסום כל כתביו עסק עגנון בהרחבתו של הסיפור "הכנסת כלה", שפורסם בכתב העת "מקלט", לרומן בשם זה. בשנת 1931 יסד שוקן בברלין את הוצאת שוקן (Schocken Verlag), שהפכה להוצאה מובילה בגרמניה לספרי יהדות.

ב-11 ביולי 1927 נפגעה דירתו של עגנון ברעידת אדמה, והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת תלפיות שבדרום העיר. במאורעות תרפ"ט עברו אשתו וילדיו לבית אחותה בחיפה. כשגברה הסכנה נדרש גם עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח אתו אחדים מכתבי היד שלו. כאשר הגיע למרכז העיר, שיגר מברק לשוקן: "כתבים וחיים ניצלו", אך למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו. הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו[6]. לשוקן כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים".‏‏[7] ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-14 בנובמבר 1930: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את ערביי ארץ ישראל, והכבשים - את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "ברית שלום".

כדי לקדם את הוצאתם לאור של כל סיפוריו, יצא עגנון במרץ 1930 ללייפציג, שם סודרו הכתבים בדפוס דרוגולין, ושהה בה כחצי שנה, תוך שהוא מתגורר בבית אחיו הצעיר, הפרוון אנשל צ'צ'קס. הוא עסק בהגהה קפדנית, חוזרת ונשנית, של גיליונות הדפוס. מלייפציג יצא עגנון לביקור בפולין, כולל ביקור בן שבוע בעיר הולדתו, בוצ'אץ'. משם נסע לברלין, לפגישה עם שוקן, שלאחריה חזר לארץ ישראל.

ירושה שקיבלה אסתר מאביה אפשרה לבני הזוג להקים את בית הקבע שלהם בתלפיות, סמוך לביתם הקודם שם.

הדפסת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", בארבעה כרכים, נשלמה בשנת 1931, אך עקב סכסוך על זכויות יוצרים הם יצאו לאור רק באביב 1932, שבע שנים לאחר שעגנון הציג את הרעיון לשוקן. ארבעת הכרכים כללו: שני כרכים של "הכנסת כלה", כרך בשם "מאז ומעתה", שבו נכללו הסיפורים "הנדח", "והיה העקוב למישור", "פולין: סיפורי אגדות" ועוד, וכרך רביעי בשם "סיפורי אהבים", שבו נכללו הסיפורים "בדמי ימיה", "גבעת החול", "חופת דודים" ואחרים. ארבעת הכרכים התקבלו בהתלהבות על ידי המבקרים. הגדיל לעשות "דבר", שהקדיש 8 עמודים למאמרים לכבוד פרסום ארבעת הכרכים, ובהם מאמרים מאת ש. שלום, ר' בנימין ודב סדן.

באפריל 1932 פרסם עגנון ב"דבר" מקבץ של חמישה סיפורים שכותרתו "ספר המעשים". סיפורים אלה היו שונים באופיים מסיפוריו הקודמים של עגנון, ויש שהשוו אותם לסיפוריו של קפקא. גם הסיפור "בלבב ימים" פורסם בתקופה זו.

בעקבות עליית היטלר לשלטון חיסל שוקן את מרבית עסקיו בגרמניה, ובינואר 1934 עלה לארץ ישראל עם משפחתו. הוצאת שוקן המשיכה לפעול בברלין, אך הוקמו לה שלוחות בירושלים ובתל אביב. בשנת 1935 יצאו לאור בהוצאת שוקן בברלין שני כרכים נוספים בסדרת כל כתבי עגנון: הכרך החמישי, ובו הנובלה "סיפור פשוט", שעלילתו מתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19, והכרך השישי, שנקרא "בשובה ונחת".

משה שפיצר, העורך הראשי של הוצאת שוקן בברלין, פנה אל עגנון, בדצמבר 1934, בהצעה לערוך אנתולוגיה שעניינה הימים הנוראים. עגנון נענה להצעה, ועבד תקופה ארוכה על מימושה. שוקן גייס את ד"ר שמואל ביאלובלוצקי שיסייע לעגנון במלאכת הליקוט. האנתולוגיה, "ימים נוראים" שמה, יצאה לאור בשנת 1937. גרשם שלום סיפר על אנתולוגיה זו: "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב"ימים נוראים" כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שיחס לספר הדמיוני "קול דודי", אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה, ככתב-יד שברשות המחבר."[8]

באותה שנה יצר עגנון אנתולוגיה נוספת, "ספר סופר וסיפור", כשי לשלמה זלמן שוקן לקראת יום הולדתו השישים. בהפקת הספר, שהודפס בהידור ב-120 עותקים בלבד, עסק בנו של שוקן, גרשום שוקן.

בשנת 1935 רכש שלמה זלמן שוקן את העיתון "הארץ" ובעקבות זאת עבר עגנון לפרסם את סיפוריו הקצרים בעיתון זה, אף שקשתה עליו הפרידה מ"דבר", שבו היה מיודד עם העורך הראשי, ברל כצנלסון, ועורך המוסף לספרות, דב סדן. במאי 1939 מונה גרשום שוקן לעורך "הארץ", והביא למסורת של פרסום סיפור מאת עגנון בגיליון ערב ראש השנה ובגיליון ערב פסח מדי שנה.

עיקר מרצו של עגנון הוקדש בתקופה זו לכתיבת הרומן "אורח נטה ללון", העוסק בשבוש (היא בוצ'אץ') כפי שהיא נראית בעיניו של אורח מארץ ישראל, בן דמותו של עגנון. בכתיבת הרומן עסק עגנון באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם, כסיפור בהמשכים, מעל דפי "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, והפרק האחרון שלו פורסם בגיליון של 7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר כיבוש פולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.

בשנים ה'תרפ"ו - ה'תש"ב היה עגנון חבר בוועד הלשון. הוא התפטר מוועד הלשון בחמת זעם, לאחר שאחדים מחברי הוועד מתחו ביקורת על לשונו של עגנון, וייחסו לו שגיאות שלדעתו כלל לא היו שגיאות. בשנת ה'תשי"ג, כאשר נוסדה האקדמיה ללשון העברית, הצטרף עגנון אליה.[9]

בקיץ 1941 יצא לאור "אלו ואלו", הכרך השמיני בסדרת כל סיפורי עגנון, ובו 47 סיפורים, ובהם סיפורי "ספר המעשים", הסיפור "הרופא וגרושתו" ועוד.

בשנת 1943 פורסמו הנובלה "שבועת אמונים", המתרחשת בתקופת העלייה השנייה, והסיפור "האדונית והרוכל".

בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20. סיפורים ששולבו בו פורסמו קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים[10].

ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ז פורסם הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", העוסק במריבה בין שני תלמידי חכמים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] במדינת ישראל

בתחילתה של מלחמת העצמאות המשיכו עגנון ומשפחתו לגור בתלפיות, חרף הסכנה הכרוכה בכך בהיותה שכונת ספר, אך עם גבור הסכנה עברה אשתו של עגנון לגור בשכונת טלביה, ועגנון נותר לבדו בתלפיות. לאחר הכרזת העצמאות גברה הסכנה, ועגנון עבר לחדר שכור בשכונת רחביה, לא רחוק ממקום מגורי אשתו, והמשיך בעבודתו הספרותית. בסוף דצמבר 1948 יצא עגנון למנוחה בטבריה, אצל קרובי משפחה של אשתו. הבית בתלפיות נפגע מפגז במהלך המלחמה ונזקק לשיפוץ ממושך. בפברואר 1949 יצא גרשם שלום לשבתון בארצות הברית, ועגנון ורעייתו עברו להתגורר בבית משפחת שלום. באוקטובר 1949 חזרו עגנון ורעייתו לביתם בתלפיות.

במהלך מלחמת העצמאות החל עגנון בכתיבת הרומן "שירה", המתרחש בירושלים בשנות ה-30, ובמרכזו עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים, אך עגנון נמנע מלהשלים את הרומן ולפרסמו, והוא יצא לאור רק לאחר מותו.

בשנת 1950 פרסם עגנון את הנובלה "תהִלה", סיפורה של זקנה צדקת הגרה בירושלים. בהמשך אותה שנה פורסמו סיפוריו "המלבוש" ו"עידו ועינם", וכן מהדורה מתוקנת של "אורח נטה ללון". בשנת 1951 יצא לאור קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" ובשנת 1952 יצא לאור קובץ הסיפורים "עד הנה". בעת ביקור בשבדיה בקיץ 1951, שנועד לשפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל, לקה עגנון בהתקף לב. בתקופה זו החלה הוצאת שוקן, בראשותו של גרשום שוקן, להיערך להוצאה לאור של מהדורה חדשה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", וזו יצאה לאור בשבעה כרכים בקיץ 1953.

מאמצע שנות ה-50 התמקד עגנון ביצירות שאת מטרתן תיאר גרשם שלום "לשמר לדורות הבאים את צורות החיים שנדונו לכליה".‏‏[8] ביצירות אלה נכללים הספרים "עיר ומלואה" ו"קורות בתינו" והסיפור "הדום וכיסא", שפורסמו לאחר מותו של עגנון (חלקים מהן פורסמו עוד בחייו). כן עסק ביצירת האנתולוגיות "אתם ראיתם", על מתן תורה, "ספר סופר וסיפור" וסיפורי הבעש"ט. חלקה הראשון של האנתולוגיה "אתם ראיתם" ראה אור בשנת 1959, והוקדש לשלמה זלמן שוקן, שנפטר זמן קצר קודם לכן. חלקיה הנותרים של האנתולוגיה ראו אור לאחר מותו של עגנון.

בעקבות לחצו של המו"ל, גרשום שוקן, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב קובץ הסיפורים "האש והעצים", הכרך השמיני בסדרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון".

כבר בשנת 1946 החל שלמה זלמן שוקן לפעול להענקת פרס נובל לספרות לעגנון. בדצמבר 1964 חידש את יוזמתו זו, ופנה לברוך קורצווייל, מחוקרי עגנון הבולטים וראש המחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, וזה שלח לקרן נובל המלצה להענקת הפרס לעגנון. בשנת 1966 נשאה היוזמה פרי, ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות.

ב-18 במאי 1967 יצא עגנון לסיור בארצות הברית, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים החליט לקטוע את הסיור ולחזור ארצה. על החלטתו אמר לעיתונאים: "זה ביתי, זו ארצי. אני רוצה להיות עם עמי. הייתי חוזר אפילו ידעתי כי את פני יקדמו כל התותחים שבעולם". כשלושה חודשים לאחר מכן נענה עגנון לפנייתו של הסופר משה שמיר והצטרף אל מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה להחזיק בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתיישב בהם.

ב-7 ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ופגע מאוד בכושר הדיבור שלו. עגנון הועבר למרכז הרפואי הרצפלד בגדרה, שם הייתה מאושפזת גם אשתו. גם בתקופה זו התייעצה אתו בתו, אמונה ירון, באשר לעריכת "שירה". ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל נפטר ש"י עגנון במרכז הרפואי קפלן ברחובות. הוא הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

[עריכה] יצירתו

יצירתו של עגנון יונקת מהיהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהיא ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת שפתה. עגנון הושפע מהספרות והתרבות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.

ביצירתו משתקפות הקהילות שבהן עבר בחייו:

מבחר סיפוריו של עגנון הוא רב, והם יצאו לאור בקבצים אחדים.

אחדות מיצירותיו של עגנון, ובהן "הכנסת כלה", "והיה העקוב למישור" ו"הרופא וגרושתו" עובדו לתיאטרון והועלו בתיאטראות בישראל, ומהן שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית.

[עריכה] לשונו המיוחדת

לשונו של עגנון מבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במקרא, במדרשים, לשון המשנה והתלמוד, וסיפורי חסידים.

עגנון הירבה להשתמש במילים נדירות ומיוחדות מהלשון העברית לדורותיה. ליצירת עגנון יש גם ריתמוס ייחודי, ומבנה אופייני של משפטים. הסגנון הייחודי של יצירת עגנון עומד במרכזם של מחקרים רבים.

לחקר לשונו ויצירתו של עגנון הפיקה אוניברסיטת בר-אילן קונקורדנציה ממוחשבת של יצירותיו.

[עריכה] יחסו לעירו - בוצ'אץ'

עגנון הרבה לכתוב על עיירת ילדותו. ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי.

אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים.
– בתוך עירי

ביצירות רבות השתמש עגנון בעיירת ילדותו בוצ'אץ' כמיקום העלילה: "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ורבות אחרות. על פי רוב העיירה אינה משמשת אך ורק כמיקום אלא כחלק חשוב מן היצירה, אם דרך ביקורת ואם מתוך געגועים. ספרו "בתוך עירי" מתמקד כולו בעיירה, והיא מרכז הטקסט.

[עריכה] יחסו לירושלים

ברבים מספריו מתאר עגנון גם ערים בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, התקופה בה הוא עצמו עלה ארצה. ירושלים, העיר שבה התגורר יותר מ-40 שנה, זוכה למקום נרחב בסיפוריו.

בספרו "תמול שלשום" עגנון מרבה לתאר את היישוב, ובעיקר את ירושלים ויפו. לקראת סוף הספר הוא מתאר את השקיעה בירושלים:

פאתי מערב האדימו והחמה נתגלגלה ככדור של אש בתוך שלהבת של אש, בתוך גדודי להבה, בתוך בריכה של דם, בתוך חיצים של זהב, שנקלעים בתוך עננים אפורים בתוך ערפלים וורודים, בתוך לפידים של נוגה, כלפי ההרים הסגוליים, כלפי האדמה הכהה.
– תמול שלשום, ספר רביעי, פרק שישי, ה'

[עריכה] מאפייני כתיבתו

[עריכה] התמקדותו בכתיבה

עגנון ראה את הכתיבה כמרכז עולמו, והקדיש לה את כל זמנו, תוך שהוא נמנע כמעט כליל מפעילות ציבורית (בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כגון חיים נחמן ביאליק). הוא העיד על עצמו: "אין אני איש מעשה, ואילו נתנו לי את הברירה מן השמים, קרוב לודאי שהייתי בוחר ברוח ולא במעשה",‏‏[11] וכן "מטבעי אני איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה, אלא אפילו משתנה, אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה".[11]

מעורבותו המצומצמת בפעילות ציבורית באה לידי ביטוי בחברותו בוועד הלשון ובחתימתו על מנשר ההקמה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. מאורעות תרפ"ט, שבהם נפגע ביתו בתלפיות, הובילו אותו למתיחת ביקורת על אנשי "ברית שלום" הפציפיסטים.

עגנון העיד על עצמו: "פעמים הרבה ראיתי מעשים שידעתי שאני צריך לומר אל תעשה אבל ידעתי שלא ישמעו לי, וכבר אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כן מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".[11] הוא חרג מגישה זו בסאטירות "פרקים של ספר המדינה".

[עריכה] כתב ידו

כתב ידו של ש"י עגנון

גרשם שלום תיאר את התרשמותו מכתב ידו של עגנון:

בתחילה עוד יכולתי לפענח את כתב-ידו במכתביו ובסיפורים, שנתן בידי לקריאה ואף לתרגום. ברם כבר ניכרו אז נטיותיו לעשות את כתב-ידו לכתב-סתרים, המדהים את עיני הקורא. ברבות הימים הגיעו הדברים לידי כך, שמרת אסתר, שעה שביקשה לעשות לך טובה, צירפה תעתיק למכתביו, להקל עליך את מלאכת הפענוח של כתב-הרזים, שהיה דומה יותר לנקודות של זבובים מאשר לאותיות עבריות.‏‏[12]

[עריכה] ליטוש בלתי פוסק

מאפיין מובהק של כתיבתו של עגנון היה עיסוק בליטוש בלתי פוסק של כתביו, ליטוש שנתבצע בעת כתיבת הסיפור, קודם מסירתו לדפוס; בעת מסירתו לדפוס, על גבי דפי ההגהה; ואף לאחר שפורסם, כהכנה למהדורה מתוקנת שלו. גרשם שלום ציין כי מאפיין זה ניכר כבר בראשית ימיו כסופר: "נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה שהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו"ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם".‏‏[8] במסיבה לרגל יום הולדתו החמישים סיפר עגנון: "לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן ציון שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ ישראל כותב הייתי שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור עליהם ולתקן בהם אות. על ידי ש. בן ציון הכרתי שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים".‏‏[13]

הסיפור "עגונות", למשל, פורסם במהלך השנים בארבע גרסאות. בקרב חוקרי עגנון יש הבוחנים את ההבדלים בין גרסאותיו השונות של סיפור, ומאתרים את מגמת השינוי.

תכונה זו אפיינה את עגנון עד אחרית ימיו. אף בחודשים האחרונים לחייו, בעת שאושפז בבית חולים וניטלה ממנו יכולת הדיבור והכתיבה, ישבה אתו בתו, אמונה ירון, ונועצה בו בעניין עריכת ספרו "שירה", תוך שהוא עונה לה במנוד ראש על התיקון שראוי לעשותו.

דן לאור משער שמאפיין זה היה בין הגורמים לכך שעגנון נמנע מלפרסם ספרים חדשים בשנותיו האחרונות, אף שהמשיך לכתוב: "ייתכן שגילו ומחלת הלב שלקה בה עשו את שלהם, ולעגנון היה קושי אמִתי להשלים את הכנת הספרים לדפוס - מלאכה שתבעה ממנו השקעה עצומה בסידור החומר, בארגון המבנה, בליטוש אחרון, בהתקנת כתב-היד לדפוס, בתיקונים, בקריאת הגהות ובתיקונן. היקף התיקונים שנדרש בעיניו של עגנון היה לעתים כזה שחייב אותו לכתוב את הטקסט כמעט מחדש."‏‏[14]

[עריכה] הוקרה ופרסים

עגנון זכה להוקרה רבה, שהתבטאה בפרסים רבים שהוענקו לו, ובמוספים נרחבים בעיתונים לציון יום הולדתו החמישים, השישים, השבעים, השבעים וחמישה והשמונים. כן מעיד על כך הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב קלאוזנר, בשכונת תלפיות בירושלים, מפריעה לשנתו, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, ושמה שלט האומר: "נהג אדיב! אנא שמור על השקט בנסיעתך ברחוב זה"

עגנון היה סופר עטור פרסים. הוא זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958).

ב-1946 זכה בפרס אוסישקין על ספרו "תמול שלשום". בנאום הזכייה אמר:

[...] שבח גדול הוא לספרי "תמול שלשום" שזכה בפרס. והלוואי ששאר ספרי לא יקפידו עליו שנטל שכר כולם. [...] מחצית הפרס אני מוסר לשם חינוך ילדים עזובים לעילוי נשמתו של ר' מנחם אוסישקין זכרונו לברכה ודומני שדבר זה יהיה לנחת רוח גם לשלשת דייני הפרס, לממונה על החינוך, לממונה על הקרקע, ולממונה על הספרות. אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא בספר. אז ידעו הפרופיסור קלוזנר וידידי הפרופיסור יצחק וולקני והד"ר סולובייצ'יק שלא טרחו על חינם שטיפלו ב"תמול שלשום" לשם מחר ומחרתיים.
– מעצמי אל עצמי

בשנת 1958 הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1967 הוענק לו תואר זה מטעם מכון ויצמן למדע.

[עריכה] פרס נובל

כבר בשנת 1946 החל שלמה זלמן שוקן לפעול להענקת פרס נובל לספרות לעגנון. לשם כך כתב ברוך קורצווייל, מחוקרי עגנון הבולטים, חוות דעת מקיפה, שנשלחה לאקדמיה השבדית בידי פרופ' שמואל הוגו ברגמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, משום שקורצווייל היה באותה עת רק מורה בבית ספר תיכון.

בשנת 1951 הגישה האוניברסיטה העברית בשנית את מועמדותו של עגנון לפרס. עגנון יצא לביקור בסטוקהולם שבו נפגש עם סופרים ומבקרים, אך הביקור נקטע לאחר שעגנון לקה בהתקף לב ואושפז לשבועות אחדים.

בשנת 1963 יזם גרשום שוקן את תרגום כתבי עגנון לשבדית ("והיה העקוב למישור" תורגם לשבדית עוד ב-1925), לאחר שכבר תורגמו לשפות אחדות. בעקבות זאת פורסמו בשבדית, בהוצאת "בונייר" (Bonnier), אחדים מכתבי עגנון. בשנת 1964 יצא לאור תרגום משובח לגרמנית של "אורח נטה ללון", וזכה לביקורות אוהדות.

בדצמבר 1964 חידש גרשום שוקן את יוזמתו של אביו, ופנה לקורצווייל, שבינתיים הפך לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, וזה שלח לקרן נובל המלצה להענקת הפרס לעגנון, שאליה צירף את המלצתו משנת 1947.

בשנת 1966 נשאה היוזמה פרי, ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות. לזכייה זו נלוותה אכזבה מסוימת משום שלאחר היוודע דבר הזכייה התברר שהיא משותפת לו ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש, ולכן ניטלה ממנו "מחצית" מתהילת העולם (הענקת פרס נובל לספרות לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת).

בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶׁמִּיִּרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אֵחַי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים, המנציח את דמותו של עגנון.

[עריכה] מורשתו

שטר של 50 ש"ח

לאחר מותו של עגנון המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.

ארכיונו של עגנון נמסר על ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בית עגנון שבשכונת תלפיות עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים.‏‏[15] בבית עגנון נמצאת הספרייה של עגנון, בה כתב את ספריו. יש בה ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם עתיקים ביותר מהמאה ה-16, ואפשר למצוא שם לצד ספרי הקודש והקבלה גם ספרים של גתה, שפינוזה ואחרים.

עגנון הוא הסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו הוא רב. בין חוקריו המובהקים: ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס, ניצה בן-דב, דן לאור ורוחמה אלבג. אל קורצווייל היה לעגנון יחס מיוחד בשל דעתו, אותה הביע במכתב אליו: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצווייל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם, ועגנון פעל למינויו של קורצווייל כראש המחלקות לספרות עברית וספרות עולם באוניברסיטת בר-אילן כאשר זו הוקמה.

דיוקנו הודפס על גבי בולים ועל גבי שטר של חמישים שקלים חדשים[16]. בשטר מופיעים דיוקנו של עגנון, מעמד הכתיבה עליו כתב שנמצא בספרייה בבית עגנון בירושלים, קטע מדבריו בטקס קבלת פרס נובל, ובצדו השני של השטר ציור של ירושלים, רשימה של כל ספריו, וברקע - אותיות שעפות באוויר, כזכר לשרֵפה בגרמניה בשנת 1924, כעין גווילים שרופים, האותיות מכתביו שעלו השמימה בעת השרפה.

רחובות רבים בישראל נקראים על שמו. בהם בערים ירושלים, תל אביב-יפו, נתניה, באר שבע, נהריה, ראשון לציון, חולון וערים נוספות (ראו רשימה).

[עריכה] כתביו

[עריכה] יצאו לאור בחייו

סיפוריו של עגנון וקטעים מהם התפרסמו תחילה בכתבי עת שונים, ולאחר מכן קובצו בשמונה כרכים של כל כתביו:

[עריכה] יצאו לאור לאחר מותו

  • שירה (1971): רומן שעלילתו מתרחשת בירושלים של סוף שנות השלושים.
  • עיר ומלואה (1973): קובץ סיפורים ואגדות על בוטשאטש, עיירת הולדתו של עגנון
  • בחנותו של מר לובלין (1974): מתרחש בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה
  • לפנים מן החומה (1975): קובץ של ארבעה סיפורים
  • מעצמי אל עצמי (1976): קובץ של מאמרים ונאומים
  • פתחי דברים (1977): סיפורים
  • ספר, סופר וספור (1978): סיפורים על סופרים ועל ספרים מן המקורות היהודיים.
  • קורות בתינו (1979): שני סיפורים, האחד על משפחה יהודית בגליציה והשני על תולדות משפחתו של עגנון
  • אסתרליין יקירתי : מכתבים תרפ"ד-תרצ"א (1924-1931) (1983): מכתבים בין עגנון לאשתו
  • תכריך של סיפורים (1985): קובץ סיפורים
  • ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (1991): מכתבים בין עגנון למו"ל שלו.

בשנת 1977 הוציאה לאור האוניברסיטה העברית את יידישע ווערק (1977): אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.

[עריכה] אסופות שערך

[עריכה] המחזת כתביו

סיפוריו של עגנון הומחזו פעמים רבות, על ידי תיאטראות רבים בישראל ובחו"ל. בין הסיפורים שהומחזו: "הכנסת כלה", "תמול שלשום", "סיפור פשוט", "תהִלה", "שירה", "עידו ועינם", "האדונית והרוכל".

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

קורות חייו

על יצירתו

  • מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006.
  • ניצה בן-דב, The Art of Indirection, הוצאת בריל, 1993.
  • ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות, ספרית אפקים, עם עובד, תשנ"ז.
  • ניצה בן-דב, והיא תהילתך, הוצאת שוקן, תשס"ז.
  • הלל ברזל, בין עגנון לקפקא - עיון משווה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ג 1972.
  • הלל ברזל, סיפורי אהבה של ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה 1975.
  • הלל ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון - מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, 1982.
  • הלל ברזל, ביאליק ועגנון, הוצאת יחדיו, תשמ"ו 1986.
  • נורית גוברין, "במחיצתו של עגנון"; "עגנון ומבקריו הראשונים"; "עגנון ומפרשיו". בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 270-245.
  • אילה גורדון (עורכת), בין ש"י עגנון לש"ד גויטיין: מאמרי ביקורת וחליפת מכתבים, 1919-1970, הוצאה עצמית, ירושלים, 2008.
  • הלל ויס, קול הנשמה - חקר "הדום וכיסא" ספר דברי הימים לש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה.
  • שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ס 2000.
  • יניב חג'בי, לשון, העדר, משחק: יהדות וסופר-סטרוקטורליזם בפואטיקה של ש"י עגנון, הוצאת כרמל, 2007.
  • דליה חשן, סיפור (אינה) סוגיא בגמרא, הוצאת ראובן מס, תשס"ז.
  • משולם טוכנר, פשר עגנון, הוצאת מסדה, תשכ"ח
  • ישראל כהן, "ש"י עגנון"; "ההוויה הארכיטיפית של 'עיר ומלואה'"; "בוצ'אץ' של עגנון". בתוך: 'ישראל כהן. כתבים. כרך א: סופרים', הוצאת עקד, תשל"ו/1976, עמ' 285-229.
  • דן לאור, ש"י עגנון - היבטים חדשים, הוצאת ספרית פועלים, תשנ"ה 1995.
  • דב סדן, על ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • אורי סלע , מכתם לעגנון, אסופת פתגמים מתוך כתביו, מסה על הכלב בלק, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
  • עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993.
  • ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ד.
  • גוסטב קרויאנקר, יצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ב 1991.
  • יוסף שה-לבן, ש.י.עגנון, הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1975.
  • יוסף שה-לבן, ש"י עגנון, קווים ליצירתו,הוצאת צ. ליימן, תש"ז.
  • גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, הוצאת ספרית פועלים, 1976.
  • גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מחקרים נוספים על יצירותיו מופיעים בערכים המוקדשים ליצירות ספציפיות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שמואל יוסף עגנון
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: נאומו של ש"י עגנון על קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1966
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שמואל יוסף עגנון

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ עגנון הציג את תאריך לידתו כתשעה באב, וטען שנולד בתרמ"ח 1888, תחילה כדי להתחמק משירות צבאי, לאחר מכן דבק בכך כנראה כדי ליצור סמליות סביב תאריך לידתו
  2. ^ ‏ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, עמ' 7‏
  3. ^ ‏גרשם שלום, "רשמים והרהורים - ליובלו הששים של ש.י. עגנון", בספרו דברים בגו, עם עובד, 1975.‏
  4. ^ ‏גרשם שלום, "ימי עגנון בגרמניה", בספרו דברים בגו, עם עובד, 1975.‏
  5. ^ ‏דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, 2008, עמ' 60.‏
  6. ^ דוגמה לכך היא סיפורו המפורסם "מאויב לאוהב"
  7. ^ ‏ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי.‏
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 ‏גרשם שלום, "ש"י עגנון - אחרון הקלסיקאים העבריים?", באוסף כתביו עוד דבר, הוצאת עם עובד, 1989‏.‏
  9. ^ אהרן בר-אדון, "להתפטרותו של עגנון מוועד הלשון", בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 302-291.
  10. ^ שרה הגר, "'תמול שלשום'" - התהוות המיבנה ואחדותו", בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 194-154.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ‏ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, עמ' 421‏
  12. ^ ‏גרשם שלום, דברים בגו, הפרק "ימי עגנון בגרמניה", עמ' 468, הוצאת עם עובד, 1975]
  13. ^ ‏חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם, הוצאת עם עובד, 1992, עמ' 31‏
  14. ^ ‏דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, 2008.‏
  15. ^ ‏אילת ליבר, פרויקט השימור של בית עגנון, באתר הארץ, 8.8.2008‏
  16. ^ ‏שטר 50 ש"ח, באתר בנק ישראל.‏


כתבי שמואל יוסף עגנון
רומנים הכנסת כלה • אורח נטה ללון • תמול שלשום • שירה • בחנותו של מר לובלין
קובצי סיפורים אלו ואלו • על כפות המנעול • סמוך ונראה • עד הנה • האש והעצים • עיר ומלואה • לפנים מן החומה • פתחי דברים • ספר, סופר וספור • קורות בתינו • תכריך של סיפורים
מכתבים אסתרליין יקירתי (עם אשתו) • ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (עם המוציא לאור)
שונות מעצמי אל עצמי (קובץ מאמרים ונאומים) • יידישע ווערק (קובץ סיפורים ושירים ביידיש)
הקודם:
מיכאיל שולוחוב		 פרס נובל לספרות
במשותף עם נלי זק"ש
1966		 הבא:
מיגל אנחל אסטוריאס
הקודם:
דבורה בארון, מתתיהו שוהם		 פרס ביאליק לספרות יפה
1934		 הבא:
אברהם פריימן
הקודם:
דוד שמעוני		 פרס ביאליק לספרות יפה
1950		 הבא:
זלמן שניאור

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A2%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%9F
כלים אישיים