אברהם ישעיהו קרליץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "החזון איש" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חזון איש (פירושונים).
אברהם ישעיהו קרליץ
Chazon Ish.jpg
תאריך לידה י"א בחשוון תרל"ט, 1878
תאריך פטירה ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 1953
מקום פעילות ישראל
השתייכות ליטאים
נושאים שבהם עסק הלכה, גמרא
רבותיו אביו הרב שמריהו יוסף קרליץ, הרב משה טוביה
תלמידיו הרב חיים שאול גריינימן, הרב גדליה נדל, הרב חיים קנייבסקי, הרב יהודה בויאר, הרב נסים קרליץ ואחרים.
חיבוריו ספרי "חזון איש", "אמונה וביטחון", "אגרות חזון איש"

רבי אברהם ישעיהו קרליץ (מכונה "החזון איש", על שם סדרת ספריו; י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878; קוסובה, רוסיה - ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953; בני ברק) היה תלמיד חכם, מגדולי הדור ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.

אף על פי שהחזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, שימוש רב נעשה ביצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוסובה (1930)
החזון איש בנערותו

אברהם ישעיהו קרליץ נולד בעיירה קוסובה, מחוז הורודנה (אז קוסובו באימפריה הרוסית, במאה ה-21 – בבלארוס). אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, כיהן כרב העיירה. אמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנות קוברין.

אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה וכנראה אף לא הוסמך מעולם רשמית כרב. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה‏[1]. רוב חייו הוקדשו ללימוד עצמי. לפי סיפור נפוץ בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה‏[2]. הוא התמסר ללימוד התורה מגיל צעיר. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע‏[3]. אחיו, הרב מאיר קרליץ, סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה.

על אף האמור, בנימין בראון, חוקר חייו ומשנתו של החזון איש, סבור כי ניכרת השפעה של ספרות ההשכלה בכתביו וכך גם בשירים ספורים ששרדו מפרי עטו. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בכתיבתו המליצית ובסגנונה והן בהקפדה על כתיבה עברית נטולת מילים לועזיות, בשונה מרבנים אחרים בני דורו‏[4]. לעומתו, טוען שלמה זלמן הבלין, כי התימוכין להשערה זו לוקים באנכרוניזם, משום שהספרות הרבנית נכתבה בכל הדורות בעברית, אך דווקא ספרות היידיש הייתה בתקופה זו בתקופת פריחתה[5].

החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב "אוהב אני את העצלות והשתיקה"[6]. לאחד ממקורביו, יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו‏[7].

בשנת תרנ"א (1891) נפטר סבו, הרב שמשון קרליץ. בנו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, נעדר באותו יום מהעיירה והנכדים מאיר ואברהם ישעיהו, בני 16 ו-12 בהתאמה, הכינו בעצמם דברי הספד. האח הבכור מאיר קרא את ההספד בשעת ההלוויה[8].

בנערותו נסע החזון איש ללמוד בבריסק[9], אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה ככל הנראה כדי ללמוד מפי רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר סגירת ישיבת וולוז'ין בשנת תרנ"ב (1892). מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: געגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות (איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הב"ח שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא); וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית, שבה נתקל החזון איש בבריסק‏[10].

בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא". באחת מהן הגן על החישוב המקובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר‏[11]. אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.

בחורף תרס"ה (1905) שהה החזון איש זמן ממושך בווילנה, כנראה כתוצאה משיבושי הדרכים בעקבות מהפכת 1905, שנמשכה על פני השנה כולה‏[12].

תקופת כווידאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווידרנה (1938), המחלבה הקואופרטיבית של קווידרנה
עמוד השער של ספר "חזון איש" במהדורתו הראשונה. וילנה תרע"א

בחורף תרס"ו (סוף 1905), בהיותו בן 27, התארס עם בתיה (באשה), בתו של מרדכי ביי, סוחר מן העיירה קווידרנה (ביידיש: כווידאן), שבמערב ליטא, שהייתה מבוגרת ממנו בהפרש גילים משמעותי‏[13]. משפחת קרליץ הסכימה לשידוך משום שהיא נחשבה לאישה חרוצה ויראת שמים, מה גם שבנם אברהם ישעיהו היה ידוע כחולה לב ומחמיר בהלכה וחיפש אישה שתקבל על עצמה את עול הפרנסה ותאפשר לו ללמוד תורה‏[14]. לאחר שנחתמו ה"תנאים" התברר כי המחותן לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות והכלה המיועדת מבוגרת מכפי שחשבו. עקב כך ביקשו בני משפחתו של החזון איש לסגת מן השידוך אולם הוא סירב בנימוק שאין לבייש בת ישראל בשום מצב ולאחר שסוכם מה שסוכם, אין לסגת‏[15].

החתונה נערכה שלושה חודשים לאחר האירוסין, בי"א בשבט תרס"ו (6 בפברואר 1906)‏[16] בכווידאן, והזוג קבע את ביתו בעיירה זו. בתיה פתחה שם חנות לאריגים ופרנסה את המשפחה והחזון איש הקדיש את זמנו ללימוד תורה. הרב אברהם הורביץ מספר כי בתיה העידה שבעלה היה עוזר לה לפעמים בניהול החשבונות בבית‏[17], אך עם זאת כאשר נזקק החזון איש לדבר מה, היה עליו לבקש ממנה כסף‏[18].

תקופת כווידאן מוזכרת בידי הביוגרפים של החזון איש כ"תור הזהב" שלו, שבו הגה בתורה באין מפריע. הוא למד בחברותא עם רבה של העיירה, רבי משה רוזין, מחבר "נזר הקודש" ומסר שיעורים בגמרא בבית הכנסת המקומי. הוא היה בבית המדרש משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה‏[19]. הרב רוזין העריך מאוד את החזון איש וסיפר עליו לרב חיים עוזר גרודז'ינסקי בווילנה. לדעת בראון, בשלב זה נוצר הקשר העתיד להיות משמעותי בין שני האישים‏[20]. מבין חבריו ללימודים בכווידאן ידועים הרב משה אילביצקי, הרב דוד נחמן קולודיצקי‏[21], וגיסו לעתיד הרב שמואל אליהו קהאן, שעמו למד החזון איש זמן מה את מסכת נידה, ובעקבות היכרות זו שידך בינו לבין אחותו בדאנה. החזון איש הקים בכווידאן ישיבה יחד עם הרב המקומי‏[22].

בשנת תרע"א (1911) יצא לאור הספר הראשון בסדרת ספריו "חזון איש", על ענייני "אורח חיים", "קדשים" והלכות נידה. הספר יצא לאור בעילום שם ובשערו הופיע רק שם המו"ל - גיסו הרב משה קרליץ, ללא הסכמות. ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל סגנון הכתיבה הקשה והתמציתי והשיטה הפרשנית שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. לדברי בראון, הקושי בהבנת דבריו נובע מכך שהמחבר מניח שהקורא כבר למד את הסוגיה על מפרשיה ומודע לקשיים העולים ממנה, קשיים שמבקש החזון איש לפתור בדבריו‏[23]. אחיינו של החזו"א, הרב אליעזר אלפא, שאל אותו לימים, בהשוואה לספרו של הרב חנוך אייגש, "מרחשת", שיצא לאור באותה תקופה: "הרי ספרך קשה וספרו קל, ואם כבר להתאמץ, נתאמץ בשביל ללמוד את ספריו של הרשב"א!". מסופר כי החזון איש השיב: "לאחר שעמלים על הרשב"א כבר אין צורך לעמול על החזון איש"‏[24].

עקב עלילת הדם נגד מנדל בייליס ומשפט בייליס (1911-1913) שבא בעקבותיה, בו הציגה ההגנה בפני בית המשפט הרוסי חוות דעת המפריכות את עלילת הדם באופן פרטי וכללי, כתב הרב קרליץ, אז בן 34, את מסתו שנדפסה בקובץ איגרותיו תחת הכותרת "לשר נכרי"‏[25]. במסה זו, שרק חלקיה הראשונים, עשרים ושישה פרקים קצרים, נשתמרו‏[26], הוא סוקר את משנת היהדות בכל הנוגע לקדושת חיי אדם ומבקש להוכיח כי רצח פולחני עומד בסתירה לעקרונות היסוד של היהדות. בראון משער שהחלקים החסרים של המסה כלל לא נכתבו, משום שבשלב מסוים הובהר לו כי דבריו לא יזכו לתשומת לבו של בית המשפט‏[27].

תקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטויבץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המדרש הגדול בסטויבץ, בתקופת שהותו של החזון איש בעיירה

במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש צבא הקיסרות הגרמנית שטחים נרחבים מליטא ותושבים רבים מאזורי הקרבות עקרו מבתיהם והיו לפליטים. גם החזון איש ואשתו, כמו רבים מיהודי כווידאן, נמלטו לתחום השליטה הרוסי והתיישבו בעיירה סטויבץ (Stołpce). בתיה קרליץ פתחה גם בסטויבץ בית מסחר לאריגים‏[28], והחזון איש המשיך בלימודו.

אף שהחזון איש התנגד כל ימיו לקבל משרת רבנות – כאשר נאלץ רבה של העיירה, הרב יואל סורוצקין, לעזוב אותה בהוראת הרוסים, החליף אותו באופן בלתי רשמי החזון איש לבקשתו, עד שחזר‏[29]. לפי גרסה אחרת‏[30], התושבים הם שהפצירו ברב קרליץ ליטול את המשרה לאחר שעזב הרב סורוצקין, אך הוא סירב. לפי אחד המקורות סירב החזון איש לשאת בעול הציבור, למעט במקרה אחד, אז הצטרף למאמצים לשיקום המקווה המקומי שנשרף בדלקה שהתחוללה בעיר‏[31]. דלקה זו מתוארת בפתיח נדיר לאחד מחידושיו של החזון איש על מסכת כלים: "סטויפצי, שנשרפה כמעט כל העיר ביום ב' כ"ה סיון, וכל יושביה בלחץ ובדחק באין בית לגור ואין מקום ללון"[32].

הרב שמריהו גריינמן סיפר שכאשר פרצה בעיר מגפה ואנשי החברא קדישא חששו לקבור את חלליה מחשש להידבקות, נחלץ החזון איש לקבור מתים בעצמו משום כבוד המת. כצעד מתריס, הוא נטל את אחד המתים על כתפיו ונשאו אל בית הקברות, מעשה שגרם לאנשי החברא קדישא לשוב לתפקידם. לימים הסביר שהשיקול שעמד לפניו היה שאם לא ייקברו המתים יעמדו כלל תושבי העיר בסכנה קיומית‏[33].

בסטויבץ אירח החזון איש בביתו קבוצת בחורים יהודים פליטים, בהם מרדכי שולמן, שהיה לימים ממקורביו‏[34]. בין הגולים לסטויבץ' היו גם תלמידי ישיבת מיר ועמם "המשגיח", רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, ונוצרה היכרות בין האישים‏[35]. ידועים מקרים של תלמידים מאזור סטויבץ שבאו אליה כדי לשוחח בדברי תורה עם החזון איש‏[36].

מינסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינסק 1918, תרע"ח. ציור של Karol Biske

החזון איש ואשתו שהו בסטויבץ בארבע שנות המלחמה הראשונות, אך בשלב מסוים עקרו למינסק. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של בלארוס. ימיה של מדינה זו, שלא זכתה להכרה בינלאומית רחבה, היו קצרים; ב-1919 השתלטו עליה הקומוניסטים והפכו אותה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס. בשנים אלו חי החזון איש במינסק, בירת בלארוס.

תחילה עבר החזון איש לבדו למינסק והתגורר בה בדירה שהעמיד לרשותו הרב זלמן סורוצקין, ואילו בתיה המשיכה לנהל את בית המסחר בסטויבץ. לשבתות נסעה בתיה למינסק. בן דודו, שאול ליברמן, מתאר את ימיו אלו במינסק:

באותן שנים היה יושב בביתו במינסק ולומד כל היום וכל הלילה. לשבת היתה באה אשתו מסטולבצי... ימים אלה, סבורני, היו הימים הטובים שלו, משום שעדיין לא הכירו בו... הקהל בכללו לא ידע על קיומו, ומזה הוא נהנה הנאה מרובה. יכול היה להתבודד וללמוד. יהודים לא הטרידוהו, ופומיה לא פסק מגירסא. אשתו הייתה שולחת לו כדי קיומו, והוא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת

– שאול ליברמן, במחיצת רבנים[37]

בכ"א באייר תרע"ז (1917) נפטר אביו הרב שמריהו יוסף קרליץ בקוסובה, ותחתיו התמנה כרבה של העיירה חתנו, הרב אבא סוויאטיצקי. הידיעה על פטירת אביו הגיעה לחזון איש רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, בערב ראש השנה תרע"ח[38] באמצעות הצלב האדום[39]. מאז, נהג החזון איש ללמוד ביום השנה לפטירתו את כל מסכת חולין, שעליה חיבר אביו את ספרו "בית תלמוד"‏[40].

הסתגרותו של החזון איש לשם לימוד תורה רציף בעת שהותו במינסק הייתה כה מוחלטת, עד שלא הלך לתפילות בבית הכנסת אלא רק ביום שבת ובימים שני וחמישי, שבהם מתקיימת קריאת התורה[41]. בימים אלו נכתבו חידושיו שהתפרסמו לאחר שנים, על מסכת עירובין וסוגיות נוספות ב"אורח חיים" ו"יורה דעה". במינסק פגש החזון איש בגדולי תורה ששהו בה אף הם בשל המלחמה, בהם הרב חיים סולובייצ'יק, הרב נתן צבי פינקל והרב ירוחם ליבוביץ.

תקופת וילנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש בתקופת בואו לווילנה, 1920 לערך
פנים בית הכנסת הגדול בווילנה, בסביבות שנת 1920

לאחר המלחמה, חזרו הקרליצים לסטויבץ בשטח הסובייטי ואחר כך חצו את הגבול לליטא במטרה לחזור לכווידאן. עם הגיעם גילו שהעיירה עדיין לא השתקמה מהריסותיה ופנו לעזרת אחיו של החזון איש (שני אחים ואחות) שהתגוררו בווילנה כדי שיסדירו את בואם לשם. לצורך כך נשכרה בפרבר הווילנאי זרצ'ה דירה בת שני חדרים עבור בני הזוג, מתוכם הוקדש אחד לחנות האריגים של בתיה‏[42].

בשנת 1920 השתקעו הקרליצים בעיר וילנה, שם התקרב לרבה של העיר הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי. לפי הערכות, התחככותו בגדולי וילנה, אף על פי שעדיין לא עמד במרכז העשייה הציבורית, תרמה ליכולת ההנהגה הציבורית שלו כ"גדול הדור" בארץ ישראל שלאחר המלחמה‏[43].

בבקרים היה החזון איש צועד ברגל לפרבר אחר בשם פאפלאווס, שם העמיד לרשותו גיסו, הרב שמואל גריינימן, חדר בדירתו ובו ריהוט בסיסי: מיטה, כיסא ושולחן, ספרי יסוד וכדומה. בחדר זה למד ביחידות כמנהגו עד הערב במשך שלוש שנים, לעתים עד אפיסת כוחות‏[44]. על ריכוזו בלימוד באותו זמן סופר כי התעמק במשנה מסוימת במסכת מקוואות במשך שלושה חודשים, כ-15 שעות ביממה‏[45]. ב-13 השנים שבהם שהה בווילנה, יצאו 3 כרכים נוספים של "חזון איש". גיסו הרב גריינימן ואחיו הרב משה טיפלו בהדפסה.

בנימין בראון כותב כי אף על פי שהסתגר לצורך הלימוד, היה "נעים הליכות, חביב ביותר, אוהב הבריות, חייכן, אופטימי, ואף בעל חוש הומור דק", שאהב להשיא עצות ולסייע לבריות. הוא תולה את התרחקותו מחברת אדם במידה של ביישנות טבעית‏[46].

בשנת תרפ"ג, 1923, ראה אור חלקו השני של ספרו על "אורח חיים", הכולל בתוכו את עבודתו המקיפה על הלכות מוקצה, "קונטרס המוקצה". בקיץ של אותה שנה התמוטט החזון איש ונאלץ ליטול פסק זמן מהלימוד האינטנסיבי. לחברו הרב משה אילביצקי הוא כותב "סבלתי מחולשת עצבים והפסקתי ללמוד"‏[47]. על תקופה זו סיפר הרב יואל קלופט בשמו: "הבטלה הייתה קשה עלי, הרגשתי שאני מסתובב ברחובות וילנא כמשוגע משום שלא יכולתי ללמוד"‏[48]. לאחר התמוטטות זו חדל ממנהגו ללמוד כל שעות היום בגפו והחל מצרף אליו תלמידים צעירים כחברותא. בסוף קיץ תרפ"ג נפש בעיירת הקיט וולקניק, הסמוכה לווילנה, שבה שהה גם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. הוא החל ללמוד שם עם בחור בשם שלמה כהן, נכדו של הרב שלמה הכהן מרבני וילנה, שהיה לתלמידו הקרוב ולימים עמד בראש מערכת הביוגרפיה הרשמית למחצה שלו‏[49]. הלימוד המשותף נמשך עד עליית החזון איש לארץ ישראל בתרצ"ג 1933, כמעט 10 שנים לאחר היכרותם.

בשלב מאוחר יותר בעת מגוריו בווילנה, חי בביתו חיים גראדה, שלימים נודע כסופר היידיש. גם הוא למד עם החזון איש בחברותא כשבע שנים‏[50]. יש המשערים כי החזון איש העדיף ללמוד עם נערים צעירים משום שראה בהם מעין פיצוי על הילדים שלא זכה לגדל בעצמו, או משום שהעדיף לעצב את סגנונם בלימוד ולא ללמוד עם מי שכבר "התקלקלו" בדרכי החשיבה המקובלות בישיבות‏[51].

גשר פאפלאווס (Paplaujos) על נהר הווילניה, וילנה, 2008

בווילנה ניסה החזון איש, בפעם האחרונה, לדבר על לבה של בתיה רעייתו, שתסכים לקבל ממנו גט, כדי שינסה להינשא לאשה צעירה שתוכל להרות לו. בתיה סיפרה לימים על אירוע זה לחברתה, אמו של חיים קוליץ. לדבריה, היה זה בדרכם מביתם מעבר לגשר שעל נהר הווילניה (Vilnia) שאותו חצו בדרכם; היא ענתה: "בסדר, אולם בדרכי הביתה חזרה מבית הדין, אקפוץ מן הגשר ישר המימה". החזון איש חדל לגמרי מניסיונותיו והשלים עם המצב, אולם לפי עדותו של קוליץ, מאז נהג בה בהרחקות הקבועות בהלכה בזמן נידות, כגון שלא למסור חפצים לידה ישירות‏[52].

בשנות ה-30 של המאה ה-20 יצא לאור בווילנה הירחון "כנסת ישראל" בעריכת אחיו של החזון איש, הרב משה. החזון איש פרסם בו מחידושיו תחת שמות עט. באחת הפעמים עשה שימוש בשמו של תלמידו "שלמה כהן" כדי לכתוב ביקורת על חידושים פרי עטו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מבוסטון; אז, סטודנט ב"אוניברסיטת הומבולדט של ברלין". לדעת גיסו של החזון איש, "הסטייפלר", סבר החזון איש שהחידושים כלל אינם פרי עטו של סולובייצ'יק הצעיר אלא של אביו הרב משה סולובייצ'יק ששימש באותה עת כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, אך בחר לתקוף אותם על רקע אידאולוגי, עקב התקרבותם לחוגי הציונות הדתית ותנועת המזרחי[53]. לדברי בנו של הרב סולובייצ'יק, הרב פרופסור חיים סולובייצ'יק, החידושים אכן היו של אביו ולא של סבו, והחזון איש ביקש להפריך את החידושים אף בטענות קלושות "כדי להראות שאין תורה בו ובשכמותו"‏[54].

בשלב זה היה החזון איש מעורב במספר סוגיות ציבוריות לוהטות, בהן:
א. פולמוס הרבנות בווילנה‏[55], מאבק שהתפתח על הנהגתה הרוחנית של העיר. אנשי המזרחי בווילנה רצו למנות לרבה הראשי של העיר את הרב יצחק רובינשטיין, שהיה עד אותה עת "הרב מטעם" במקום. אנשי אגודת ישראל התנגדו בטענה שהרב חיים עוזר גרודז'נסקי הוא המנהיג הרוחני הטבעי של הקהילה. החזון איש ניהל, מאחורי הקלעים, את המאבק לסיכול מינויו של הרב רובינשטיין. המאבק נכשל, ואחיו של החזון איש, הרב מאיר קרליץ, שהיה שותף גלוי למאבק, אולץ להתפטר מחברותו ב"ועד הרבנים" של וילנה‏[56].
ב. מחלוקת בין מרכז ישיבות נובהרדוק לוועד הישיבות, בדבר התקציב המגיע מן הוועד לישיבות אלו. הנהלת המרכז טענה כי על ועד הישיבות לחשב כל אחד מסניפי הרשת כמוסד בפני עצמו בעת חלוקת התקציב הכללית. אנשי הוועד, מצדם, החליטו בשל קשיי תקציב להתייחס לרשת הישיבות כגוף אחד. הרב גרודז'ינסקי, שכיהן כנשיא ועד הישיבות, פסל את עצמו מלדון בעניין וכפה על החזון איש, במעמד כמה רבנים בולטים מליטא ומחוצה לה‏[57], להכריע בעניין. לאחר דין ודברים נאלץ החזון איש לפסוק. הוא שמע את טענות הצדדים ופסק כי רשת ישיבות נובהרדוק תהיה זכאית ל-10% מתקציבו הכולל של הוועד. הוא לא היה מורגל במעמדות מעין זה ומיהר להסתלק מאולם הדיונים. מסופר כי הרב גרודז'ינסקי סיכם את הדיון במילים: "אי אתם יודעים מיהו החזון איש! החזון איש הוא "אמת" - ולנוכח האמת יש להתבטל!"[58].

בשנת תרצ"א, 1931, הציע הרב משה בלוי לחזון איש, בהמלצת הרב גרודז'ינסקי, להתמנות כסגנו ולהיות יורשו העתידי של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בירושלים, שכבר התקשה במילוי תפקידו. החזון איש דחה זאת באומרו שאין לו התנגדות לתואר, אך אין הוא מוכן לדון בדיני ממונות, חלק מרכזי בתפקיד המוצע, ובכך נטרל את ההצעה. בשנת תרצ"ב 1932, לאחר פטירת הרב זוננפלד, כתב הרב גרודז'ינסקי ליעקב רוזנהיים[59] כי החזון איש איננו מ"יראי הוראה" בכל הנוגע לשאלות איסור והיתר, אולם בענייני ממונות הוא חושש לפסוק "מגודל צדקתו"‏[60].

בסוף שנותיו בווילנה למד בשעות הבוקר בחברותא עם מיודעו מסטויבץ, הרב מרדכי שולמן, שהיה אז חתנו הצעיר של הרב יצחק אייזיק שר ולימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק[61].

באביב תרצ"ג, 1933, החליט החזון איש לעלות לארץ ישראל. הוא הודיע על כוונתו לרב גרודז'ינסקי, שמיהר לנסות לסדר עבורו ועבור אשתו סרטיפיקט. הוא פנה לשם כך למשה בלוי, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל, בבקשה שיטפל בעניין. בלוי ניסה לרמוז שהסכמה של החזון איש לשמש ברבנות העדה החרדית בירושלים עשויה להקל על קבלת אשרת העלייה. החזון איש סירב גם הפעם והטיפול באשרות נמסר לידיו של מזכיר אגודת ישראל בירושלים, משה פרוש. הלה פנה, עוד בטרם קבלת התשובה מהחזון איש, לשלטונות המנדט, תוך שהוא מציין כי קיימת אפשרות שהחזון איש עתיד להתמנות כראש בית הדין של העדה בירושלים ומתחייב בשם אגודת ישראל לכך שפרנסתו לא תיפול על כתפי הציבור. הרישיון סודר במהירות ונשלח אל הרב גרודז'ינסקי‏[62]; בהתאם לבקשה מיוחדת של הרב גרודז'ינסקי בשם החזון איש, סידרו לו העסקנים הירושלמים פטור מיוחד מההסגר שנהג באותם ימים בנמלים לצורך מניעת העברת מחלות‏[63].

תחנת הרכבת של ווילנה

החזון איש ואשתו עזבו את וילנה ביום ראשון, ח' בתמוז תרצ"ג, 2 ביולי 1933. במוצאי שבת ליווה אותם אל תחנת הרכבת קהל מצומצם, שכלל גם את רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ורבי חנוך אייגש‏[64].

הקרליצים נסעו ברכבת לוורשה, וממנה לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה, לחוף הים השחור. מנמל קונסטנצה הפליגו באוניית קיטור בשם "פולוניה" אל ארץ ישראל.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני-ברק, כפי שנראתה בשנת בואו של החזון איש (1933)
החזון איש, ראשית שנות ה-50 של המאה ה-20
ה"חזון איש" (1950)
החזון איש, 1952

בט"ז בתמוז תרצ"ג, (10 ביולי 1933) עלו החזון איש ורעייתו לארץ ישראל. בנמל יפו קיבלו את פניהם אנשי אגודת ישראל, לבקשת הרב גרודז'ינסקי. בימים הראשונים לשהותם בארץ התארחו בביתו של הרב דוד פוטאש בתל אביב. לאחר זמן מה שכרו חדר ברחוב גאולה בעיר. הרב מתתיהו שצ'יגל, שהקים את ישיבת בית יוסף נוברדוק במושבה החדשה בני ברק, הגיע לבקרו בדירתו והציע לו לבוא לגור שם. החזון איש השיב שיבוא לאחר ימי בין המצרים[65]. כאשר הגיעו בני הזוג בסופו של דבר הם עלו אל גבעת הר שלום. האוויר במקום מצא חן בעיניו החזון איש‏[66] והוא החליט לקבוע את מושבו באזור זה. הרב שמואל הלוי וואזנר סיפר שאמר לו בעניין זה: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם בישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהנם עם יושביה כאחד"[67]. בתחילה שכר דירה בת שני חדרים מהרב נחמן שמואל יעקב מיודסר, אז רבה של בני ברק ולימים יושב ראש ועד המושבה. לאחר תקופה קצרה עקר לדירה אחרת בגבעת רוקח, שבה היו דמי השכירות זולים יותר. בסמוך לביתו שכנה ישיבת בית יוסף, ומדי פעם היה החזון איש מוסר שיעורים לתלמידיה. כעבור מספר שנים עבר להתגורר בבית שנבנה עבורו במזרח בני ברק‏[68].

בני ברק הפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכות החזון איש, לאחד ממעוזי היהדות החרדית בישראל. בבני ברק נקשרו אליו בתחילה אנשי חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל, שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודז'ינסקי הפנה אותם אליו. מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות בקרב חוגים רחבים יותר בארץ.

ניסיון של בתיה קרליץ לשוב ולפתוח חנות טקסטיל כשל והיא נאלצה לסגור אותה. עשיר ששלח תמיכה כספית חודשית, לבקשת הרב יחזקאל אברמסקי, נתקל בסירוב מצד החזון איש‏[69], שגמר בדעתו להתפרנס ממכירת ספריו, אף שפרנסה זו לא הייתה ברווח ואף לא הייתה סדירה; החזון איש עדיין לא התפרסם בקנה מידה ארצי, וקונים הגיעו טיפין-טיפין.

בשנת תרצ"ד (1934) העלה הרב גרודז'ינסקי את החזון איש כאחד המועמדים לדעתו למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארץ ישראל. לאחר התייעצות עם החזון איש כתב הרב גרודז'ינסקי: "הגרא"י קארעליץ אינו רוצה לקבל עליו שם רשמי ואחריות אך להתייעץ אתו"[70]. בקיץ של אותה שנה התגורר החזו"א תקופה ממושכת בצפת לצורכי בריאות. בתקופה זו למד בעיקר בבית המדרש של רבי יוסף קארו בעיר העתיקה.

בשנת תרצ"ו, 1936, פעל להקמת רשת החינוך "מרכז חינוך התורה בארץ ישראל"‏[71] וייסד כולל אברכים בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק. כולל זה, אחד הראשונים ביישוב החדש, היה למופת למוסדות רבים אחרים‏[72]. לאחר פטירתו נקרא המוסד על שמו, "כולל חזון איש".

בדצמבר 1936 (חורף תרצ"ז) נפל החזון איש למשכב, כפי הנראה בשל דלקת התוספתן, ונזקק לכריתת המעי העיוור (אפנדקטומיה)‏[73]. בהמשך אותה שנה, לקראת השנה הבאה, שנת השמיטה תרצ"ח (1937-1938), הדפיס גיסו הרב שמואל גריינימן, לראשונה בירושלים, את ספרו "חזון איש" על מסכת שביעית והלכות שמיטה.

גם בשנים הבאות נדפסו כמה כרכים בסדרה, בפרט מסדר טהרות, שהלומדים מיעטו לעסוק בו בעבר משום שאין עליו לא תלמוד בבלי ולא תלמוד ירושלמי.

בתחילת חורף תש"א, ביום י"ט בחשון, נפטרה בירושלים ראשה לאה, אמו של החזון איש, ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים. החזון איש עלה זו הפעם השנייה בחייו לירושלים; הפעם הראשונה הייתה שנה קודם לכן, לרגל חתונת הרב שלמה שמשון קרליץ, בנו של הרב מאיר, אחיו הבכור.

לאחר הסתלקותם של גדולי רבני מזרח אירופה, שחלקם נספו בשואה, ראו בו רבים את יורשם. בתקופה זו החל להתקבע מעמדו כגדול הדור[74].

בשנים שלפני קום המדינה היה החזון איש מעורב במספר נושאים ציבוריים, רובם על רקע דתי. הוא סייע בהקמת ישיבות חדשות בעקבות חורבן יהדות אירופה וישיבותיה, פעל לעידוד רעיוני וכלכלי של חקלאים שומרי שמיטה ופנה במכתבים לסיוע כלכלי למוסדות החינוך החרדיים שהיו במשבר כספי (1947).

פרשת קו התאריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר ברחו תלמידי ישיבת מיר ואחרים למזרח אסיה, נוצר "פולמוס השבת ביפן", שבמסגרתו נחלקו רבים מפוסקי ההלכה באשר לשאלת קביעת היום שבו חלים השבת והמועדים באזור זה של כדור הארץ. לקראת יום הכיפורים תש"ב (ראשית אוקטובר 1941) התעוררה השאלה בקרב קהילת הגולים בשאנגחאי ביתר שאת: עד אז יכלו הרוצים להחמיר על עצמם לחמוק מהכרעה ולשמור יומיים רצופים כשבת, אולם צום בן שני ימים לא היה פתרון ישים עבור רוב הגולים, ובפרט בתנאי המחיה של זמן המלחמה. הגולים פנו במברקים לרבנים בארץ ומחוצה לה, בשאלה כיצד לנהוג. החזון איש, שנדרש לנושא זה כבר בעבר‏[75], פרסם פסק הלכה נודע, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים ורבנים מחוגי הרבנות הראשית. לפי פסק זה, קו התאריך היהודי עובר מערבית ליפן, ועל כן השבת שם היא ביום ראשון, בניגוד למנהג המקובל בקרב היהודים המקומיים. את שיטתו בעניין קו התאריך הציג ב"קונטרס שמונה עשרה שעות", שנדפס תחילה כתדפיס עצמאי‏[76] ומאוחר יותר בתוך ספרו על אורח חיים. "הרב מבריסק", רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שסבר אף הוא בסוגיה העקרונית כדברי החזון איש, מיאן להצטרף למברקו המורה לצום ביום השונה מהנהוג, כי חשש שיהיו רבים שלא יקבלו בלב שלם את ההוראה, אך מחשש לעבור עליה יתענו יומיים רצופים, מה שעלול לגרום לסכנת נפשות. הרב יחזקאל לוינשטיין, שהיה הסמכות הרוחנית הבולטת בקרב בני ישיבת מיר במקום, הורה להישמע לדעת החזון איש אף נגד הרבים החולקים עליו.

הקמת המדינה ויחסו אליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה הסכים, בניגוד לדעת העדה החרדית, שאגודת ישראל תשתתף בבחירות לכנסת. הוא הסביר כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומציע לו עסקות שונות כדי שלא יהרוג אותו, שוודאי אין הדבר נחשב כהכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות‏[77].

הוא התנגד לציונות ולציונות הדתית, והקפיד שבבית מדרשו יאמרו תחנון ביום העצמאות. במקרה שהיה סנדק באותו יום, הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות‏[78].

לאחר מלחמת השחרור עסק בפן ההלכתי של תוצאות המלחמה. בספרו על מסכת סנהדרין הוא דן בשאלה "על דבר הזיתים שלקחו מעצי הערבים שעזבום ואזלו להן". במהלך הדיון הוא עוסק בשאלת הבעלות הערבית על שטחי קרקע בארץ ישראל, ומעלה סברה שמכיוון שכל בעלות זרה בארץ ישראל לאחר הגלות שואבת את כוחה המשפטי מדיני "כיבוש מלחמה" (המסדירים הלכתית את קניינו של כובש בשטח הכבוש), הרי שבשעה שבא כובש חדש (הישראלי), פוקעת הבעלות המוקדמת מאליה. לנידון זה השלכות הלכתיות חשובות לגבי חובת תרומות ומעשרות על גידולים חקלאיים בשטחי הכיבוש‏[79].

פרשת חוק שירות לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 התעוררה סוגיית גיוס הבנות הדתיות לשירות לאומי. ברקע הפולמוס היה ניסיון לחייב בנות לשרת שירות צבאי מלא, יוזמה שעוררה התנגדות גם בקרב הציבור הדתי-לאומי, ברובו הגדול. בהמשך, בשל ההתנגדות, נקבע בחוק סעיף הפוטר בנות משירות צבאי מטעמים דתיים, ובשלב שני נעשה ניסיון לקבוע לבנות חלופה של שירות לאומי במסגרת חוק שירות ביטחון. הרבנות הראשית ורבנים נוספים, חרדים ואחרים, התנגדו לכך נמרצות, בניגוד לעמדת הקיבוץ הדתי וסיעת "למפנה" ב"הפועל המזרחי", שתמכו בחוק. סוגיה זו נחשבה למהותית מאוד בעיני החזון איש. הוא כתב על כך: "רגשת נפשי מורה ובאה שהוא עניין של יהרג ובל יעבור, ואולי גם מנקודת ההלכה כן"[80].

על רקע זה פרשה "אגודת ישראל" מהקואליציה בסוף 1952. שיאו של המאבק נגד גיוס החובה לנשים היה ב-22 ביולי 1953, בהפגנת הנשים החרדיות בירושלים. לבסוף התקבל, בשנת 1953, "חוק שירות לאומי", הקובע כי כל בת דתייה שקיבלה פטור משירות בצה"ל חייבת לשרת בשירות לאומי. חוק זה התקבל בהסכמת הרבנות הראשית ובתמיכת נציגי המפד"ל. במאמר דעה שפרסם שלמה זלמן שרגאי, הוא עמד על כך שהשר חיים משה שפירא וסגן-השר זרח ורהפטיג קיבלו את הסכמתו העקרונית של החזון איש לצעדם זה‏[81]. למעשה, בעקבות ההתנגדות, לא בוצע החוק בפועל.

פגישתו עם בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה דוד בן-גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. צלמי העיתונות לא הורשו להיכנס לחדר הפגישה
החזון איש, שנות ה-50

ב-20 באוקטובר 1952‏[82], בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת ממשלת ישראל הרביעית, נערכה פגישתו המפורסמת עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. קדם לפגישה ביקור הכנה של שלישו הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, בבית החזון איש בשבוע שלפני הפגישה‏[83]. לדברי גורמים באופוזיציה, ארגוב התקבל בקרירות, ונענה באשר לפגישה: "אם הוא רוצה לבוא, שיבוא". בעקבות ביקור ההכנה, המליץ ארגוב לבן-גוריון לוותר על הפגישה‏[84].

לדברי יצחק נבון, עוזרו של בן-גוריון, יזם האחרון את הפגישה, לאחר שהבין מח"כים ועסקנים דתיים שהחזון איש הוא מקור הסמכות המוחלט שלהם. כוח שליטה כזה בבני אדם ריתק אותו, והוא ביקש להתקבל אצל החזון איש לפגישה‏[85]. סביר להניח שאכן עמדה בבסיס הפגישה סקרנותו האינטלקטואלית של בן-גוריון, כי כוחם הפוליטי של נאמני החזון איש באותה עת לא היה רב. הפגישה זכתה לסיקור נרחב בעיתונות כבר בעיתוני הערב של אותו יום; בביטאונה של ההסתדרות הכללית "דבר"‏[86] פורסמה ידיעה על הפגישה, ובסופה הובאה הודעת לשכת ראש הממשלה לתקשורת, בה נאמר: "ראש הממשלה ד. בן-גוריון ביקר אתמול ביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ("חזון איש") בבני ברק. מטרת הביקור הייתה החלפת דעות כללית על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לעניינים מדיניים אקטואליים".

עיתונים אחרים גילו מידת מה של ספקנות: "על המשמר" כתב כי אף על פי שנעשה ניסיון לשוות לפגישה אופי דרמטי, "יש רגליים לשמועה כי הפרסומת הרבה שניתנה לפגישה זו לא באה מאליה, כי אם ד. בן-גוריון היה מעוניין בה". לדברי העיתון, בן-גוריון קיווה לפסק הלכה ליברלי מהחזון איש, שיאפשר את חזרתם של אנשי פאג"י לקואליציה, אך כנראה לא השיג את מבוקשו. גורמים בתוך מפא"י צוטטו כמי שמתחו ביקורת על קיום הביקור, שגרם בושה למפלגה ולמדינה, וגורמים מהציונות הדתית טענו שהיה אסור לבן-גוריון להציג את החזון איש כאוטוריטה הלכתית מעל האוטוריטה העליונה במדינה, הרבנות הראשית‏[87]. גם מהצד הימני של המפה הפוליטית, עיתונה של תנועת החרות תקף את המהלך כתכסיס פוליטי, וכתב שלמרות ההודעה הרשמית, "סבורים חוגים הקרובים לבית החזון איש כי בשיחה נגעו גם בשאלת גיוס הבנות, אף כי ידוע על עמדתו הקיצונית השלילית של החזון איש בעניין זה"‏[88]. גם בעיתוני סוף השבוע היו שסנטו בבן-גוריון והשוו את הביקור להליכה לקנוסה של היינריך הרביעי בשנת 1077, בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי, תוך שהם מעירים בציניות כי אפשר היה לברך על כל ניסיון לבירור מעמיק של בעיות הרוח במדינה, אלמלא נעשה הדבר בעצם ימי המשבר הקואליציוני‏[89].

בפגישה שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילוניים? החזון איש השיב לו שבנקודות החיכוך שאינן ניתנות לגישור, על "העגלה הריקה" (היהדות החילונית-ציונית) לפנות מקום ל"עגלה המלאה" (היהדות המסורתית). בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות יישוב הארץ? ועבודת האדמה? והשמירה על החיים ועל הגבולות?", והחזון איש השיב: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז, א)‏[90]. אחר כך טען בן-גוריון: כיצד יחיו אדוקים ולא אדוקים יחדיו במדינת ישראל?! החזון איש השיב שאין התנגשות, שכן החרדים אינם יכולים לוותר על המצוות, אבל לחילונים אין חובה לעשות דווקא להפך, כך שביכולתכם להתגמש. ראש הממשלה הגיב "אנחנו הרוב ואנו השולטים", והחזון איש השיב כי "נגד אנשים שמסכימים למסור את נפשם אין כל משמעות לרוב, לכוח ולנשק". בן-גוריון סיכם ביומנו: "...דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין"‏[91].

"משל העגלה הריקה" הפך את הפגישה לסמל ליחסי חילונים-חרדים‏[92], מיד לאחר קיומה. בראון כותב שהמשל נתפס בעיני חילונים רבים כביטוי של התנשאות חרדית כלפי התרבות החילונית, המתבטאת בתפיסתה כחסרת תוכן ממשי‏[93]. הדיון נסוב סביב השאלה אם "העגלה הריקה" מייצגת ריקנות ופחיתות, או את גמישותה הרבה יותר של עגלה זו, המאפשרת לה מרחב תמרון רב יותר.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת תשי"ב (1951-1952) שוב הייתה שנת שמיטה, והחזון איש הדפיס בירושלים, באמצעות גיסו, את ספרו על מסכת שביעית, במהדורה שנייה ומתוקנת‏[94].

מאבקיה של היהדות החרדית על קביעת צביון הדת בחייה הציבוריים של המדינה בשנותיה הראשונות נמשכו עד שנותיו האחרונות של החזון איש, והוא עודד את העסקנים והפעילים שנטלו בהם חלק. אירוע שהתרחש בעטיים של מאבקים אלו הביא להתבטאות מעניינת, שיש בה כדי לעמוד על הלך רוחו של החזון איש. באחת הפעמים, כשביקר בבית הסוהר ביפו (שנסגר ב-1953) את מנהיג ומייסד נטורי קרתא, הרב עמרם בלוי, באחת הפעמים בהן נעצר בידי משטרת ישראל לאחר הפגנה סוערת, פנה אליו הלה בהתרגשות, באמרו: "רבי, אם ביקורים כאלה צפויים לי, אני מסכים לשבת בבית הסוהר כל ימי חיי". אמר לו החזון איש: "כל העולם אינו אלא בית סוהר..."‏[95]. לא מן הנמנע כי סערת פרשת גיוס הבנות, שהעסיקה את החזון איש והסעירה אותו, במצבו הגופני הלא-שפיר ממילא, החישה את קיצו‏[96].

בתקופה זו הגיע לשיא מספר הפוקדים את ביתו שבבני ברק, והיא משמשת רקע לשמועות ולסיפורים רבים על דברים שאמר. בשלב זה כבר היה מפורסם בעולם היהודי כולו, וקשת הפונים לברכתו ועצתו השתרעה על פני החברה הישראלית והיהודית כולה. על אף כל אלה, המשיך החזון איש בלימודיו ובכתיבת ספריו במאמץ רב, בדרך כלל בשכיבה‏[97].

בשנת תשי"ד, 1953, נדפס ספרו "חזון איש", הכרך השלישי בסדרה על חושן המשפט‏[98]. היה זה הספר האחרון בסדרה שהוכן לדפוס בחייו.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת אבל שפרסמה עיריית בני ברק בעיתונות ביום הלויית החזון איש

החזון איש נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשון תשי"ד, 24 באוקטובר 1953, אחר חצות. מטעם עיריות בני ברק ורמת גן הוכרז על ביטול מלאכה בשעות ההלוויה, ומיד עם צאת השבת החלה הידיעה להתפשט וקהל רב עשה את דרכו לבני ברק מכל רחבי הארץ. בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון הקדיש ראש הממשלה בן-גוריון דברים לזכרו של הרב‏[99].

במסע ההלוויה, בצהרי יום ראשון, צעדו אחרי מיטתו עשרות אלפי אנשים, נשים וטף. הוא נקבר בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק[100].

קברו משמש מוקד עלייה לרגל במשך כל השנה, גם בשעות הלילה המאוחרות, ובמיוחד ביום השנה לפטירתו. בסמיכות לקברו של החזון איש רכש גיסו הרב שמואל גריינימן מתחם מיוחד לבני משפחתו של החזון איש.

לאחר פטירתו, חשף גיסו הרב שמואל גריינימן את סכומי כספי הצדקה שחילק החזון איש לנצרכים מדי שנה, מכספים שניתנו לו בידי פילנתרופים יהודים מהארץ ומחוצה לה. לדבריו, בשנת חייו האחרונה חילק החזון איש למעלה ממאה אלף (100,000) ל"י. לאחר מותו הוקמה קרן צדקה על שמו, במטרה להמשיך בהחזקת נתמכיו הרבים‏[101].

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער החזון איש בגן עקיבא גור בבני ברק
בית הכנסת "חזון איש" ע"ש לדרמן בבני ברק
לוחית זיכרון ליד ביתו של החזון איש ברח' חזון איש 37 בבני ברק

היישוב הקהילתי בית חזון, הצמוד לכפר הרא"ה, נקרא על שמו של החזון איש. היישוב הוקם על ידי עולים מאנגליה, מארצות הברית ומדרום אפריקה[102]. בנוסף, נקרא על שמו שיכון חזון איש בבני ברק, בו מתגוררים כמה מתלמידיו המובהקים. במרכז השיכון עומד בית הכנסת לדרמן של תלמידי החזון איש, שנקרא במקורו "בית הכנסת חזון איש" על שמו; מנהגי בית הכנסת נקבעו לפי שיטתו‏[103]. גם בזכרון יעקב נקראת אחת השכונות "שיכון חזון איש".

במספר ערים בישראל קרויים על שמו רחובות, רחוב מרכזי בבני ברק, ובשכונת רמת שלמה בירושלים.

שמו מונצח בכולל חזון איש, שהוקם בהכוונתו בחייו, ונקרא על שמו עם פטירתו. הכולל מונה מאות אברכים, ובראשו עומד אחיינו, הרב ניסים קרליץ. בין לומדי הכולל בעבר נמנו רבים מתלמידי החזון איש. בסמוך לכולל הקים יעקב הלפרין לזכרו בית יתומות, "מוסד ילדות זיכרון מאיר ע"ש מרן חזון איש זצ"ל".

ביתו שבמרכז רחוב חזון איש בבני ברק נרכש כשנה לאחר פטירתו בידי קבוצה מתלמידיו, והוקם בו תלמוד תורה לזכרו, המכונה "תלמוד תורה תשב"ר בבית מרן החזון איש". לומדים בו בעיקר בני משפחות תלמידיו ומשפחות חברי חוג חזון איש, הנוהגים בדרכו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת החזון איש, משפחת קרליץ, נחשבת לאחת המשפחות המיוחסות בעולם הליטאי בדורנו. היא מתייחסת לרבי אריה לייב הלוי אפשטיין, בעל "הפרדס", רבה של קניגסברג, מגדולי התורה במאה ה-18. בן דודו של החזון איש הוא חוקר התלמוד הרב פרופ' שאול ליברמן - שתי אמהותיהם היו בנותיו של הרב שאול קצנלבוגן.

לחזון איש היו כמה אחים, חלקם נרצחו בשואה. אחיו הבכור היה הרב מאיר קרליץ, מראשי ועד הישיבות בארץ ישראל. בניו של הרב מאיר היו הרב שלמה שמשון קרליץ, מוותיקי הדיינים בישראל, והרב חיים שאול קרליץ, שייסד ועמד בראש מערכת הכשרות הליטאית שארית ישראל. אחותו של החזון איש מרים נישאה לרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר'). אחותו של החזון איש, צביה, נישאה לרב שמואל גריינימן, שהיה מקורבו של החפץ חיים, אביו של הרב חיים גריינימן. אחות נוספת של החזון איש, בתיה, נישאה לרב נחום מאיר ציבולניק, שהחליף את שמו לקרליץ כשם חמיו. בנו הוא הרב נסים קרליץ, ראש כולל חזון איש וחבר מועצת גדולי התורה.

לחזון איש ולאשתו לא היו ילדים, אך גיסיו, הרב שמואל גריינימן והרב יעקב ישראל קנייבסקי, הפקידו בידיו את חינוך ילדיהם וחלקם הפכו לרבנים בולטים בציבור הליטאי.

הגותו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך לימודו, ויחסו לפסיקת קודמיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש

מרכיב מרכזי בתורתו ובפסיקתו של החזון איש הוא היחס ל"דינא דגמרא", דינים המפורשים בתלמוד, ככאלה שאין לערער אחריהם, אין לסטות מהם כמלוא הנימה ויש להדר ולקיימם גם אם לא הוזכרו בדברי הפוסקים בדורות שלאחר חתימת התלמוד. "דין המתברר בהדיא מן הגמרא, הוא אצלי יסוד ההוראה".

הוא סבר שאף על פי שקיבלו תלמידי החכמים במשך הדורות על עצמם את סמכות הדורות הקודמים, עדיין צריך בירור ההלכה להיעשות מכליה הראשונים; להשקפתו, מסורת חז"ל. ולכן נקט שמי שאינו יודע להסיק את מסקנת ההלכה מתוך עיון בסוגיות התלמוד, אינו רשאי להורות אף מתוך ספרי הלכה פסוקה כ"שולחן ערוך", מאחר שלא יוכל לדעת להתאים בין מקרה ריאלי ספציפי למקרה המופשט המוצג בספרות ההלכה.

כפועל יוצא מתפיסה זו, עיצב את צורת לימודו בניסיון לברר מתוך הסוגיה את מסקנות ההלכה, ורק לאחר גיבוש המסקנה, לעמת את תוצאות עיונו מול ההלכה הפסוקה. אף שביטל דעתו באופן כללי מפני דעת הראשונים, סבר שבלימוד התורה נדרש מכל אדם למצות את אפשרויות שכלו בדיון, והכנסת גדולתם של הראשונים למערכת השיקולים העיונית עלולה לחבל בתהליך הבנת שורשי ההלכה, ומשום כך יש להתחשב בדבריהם במקרה שאינם מובנים, רק בפסיקת הלכה למעשה, במקרה שברור כי התייחסו אליו בפסיקתם. תפיסתו זו מסוכמת יפה בדבריו במכתב:

...לקחת חבל בתורה הוא ענין קשה ובעל גוונים שונים. לקחתי לי לחפש לעיין בגמרא עד כמה שאפשר, אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל, ולהספק בידיעה לחוד שדברי רבותינו עיקר, ואנחנו יתמי דיתמי. ומכל מקום, לא לפרוש מלברר וללבן מה שאפשר לנו לקטנותנו, וגם לקבוע כן הלכה במקום שאין מפורש להיפך לעניין פסק הלכה. ואם לא כן, היה חסר לי עסק התורה

עם זאת, לעצמו לא הרשה החזון איש, בדרך כלל, לחלוק על פסיקת ה"שולחן ערוך" במקומות בהם ברורה דעת הרמ"א לגבי מקרה מסוים. שונה הייתה השקפתו לגבי יכולת הפסיקה של רבה הגדול של יהדות ליטא. בקרב קהילה זו, ובקרב הקהל האשכנזי כולו, התקבע מעמדו של הגר"א, רבי אליהו הגאון מווילנה, כפוסק אחרון, שהלכה כמותו בכל מקום. החזון איש השווה את מעמדו של הגר"א למעמדם של הראשונים, מה שמעניק משקל רב לפסיקותיו, ומאפשר לקבל הוראות שלו הסותרות לפסקי ה"שולחן ערוך". מתפיסה זו נוצרת השלכה ברורה על דרך הפסיקה של החזון איש. באיגרת מנומקת, תוך כדי משא ומתן תורני, הוא מגדיל לעשות, ומציב את הגאון מווילנה בשורה אחת עם אושיות היהדות, כמו משה רבנו, עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא, רב אשי והרמב"ם:

אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה, עזרא ע"ה, רבנו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם, הגר"א, שנתגלה תורה על ידו כקדוש המעותד לכך, שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב כאחד מן הראשונים, ולכן חולק עליהם בכמה מקומות בתוקף עוז, וגם על הרי"ף והרמב"ם הוא חולק, ומדרגתו ברוח הקודש בחסידותו ובגודל תבונתו וביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם. כן לא יתכן לתמוה עליו למה יחלוק על השו"ע, והלא מקומות שחולק הגר"א על הכרעת השו"ע המה למאות

קובץ אגרות ח"א איגרת לב

למרות האמור, ובהתאם לגישתו לפיה יש "לחפש לעיין בגמרא עד כמה שאפשר, אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל", הוא עצמו נאלץ ברבות הימים לחלוק בפירוש סוגיות גם על הגאון מווילנה הנערץ. הרב שלמה כהן מספר כי אמר לו בהיותו בן 41 (1920), כי כל ימיו השתדל להימנע מלחלוק על דברי הגר"א, אך לבסוף נאלץ לפרש סוגיה חמורה אחת בשונה מדעתו‏[104].

דוגמה מאפיינת לדרכו "לפרש וללבן מה שאפשר לנו... וגן לקבוע כן הלכה במקום שאין מפורש להיפך", שגם מאירה פן של רגישות חברתית בגישתו, ניתן למצוא במקרה של עגונה שבא לפני אחיינו הרב שלמה שמשון קרליץ, אב בית הדין הרבני בפתח תקוה. הרב קרליץ האחיין, התקשה למצוא מוצא למצבה העגום, ופנה אל דודו בענינה. החזון איש נכנס לעובי הקורה ובירר את הסוגיות הרלוונטיות, תוך שהוא מכריע להיתר במקרה הספציפי. הדיינים קיבלו את דעתו וחתמו על היתר נישואין לאשה. האחיין שלא היה שלם עם הפסיקה, ניגש למחרת בבוקר לדודו והציע בפניו שוב טענות קשות נגד ההיתר. בנסיבות אלו, טען, עם כל הכאב - כיצד ניתן להתיר? החזון איש שקל את טענותיו שנית, ואחר הפטיר: "נכון שקשה להתיר, אבל קשה יותר לאסור!"‏[105].

דקדוק ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מדגלי ההשקפה ה"חזון איש"ית הוא נושא ההקפדה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע לקיום ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. החזון איש ראה בהתנהגות קפדנית זו ערובה ליראת שמים, והקדיש לה את החלק השלישי בספרו ההגותי אמונה וביטחון, "מוסר והלכה". העצמאות הרבה שהפגין החזון איש כפוסק הובילה אותו להקפדה מופלגת גם על פרטי הלכות אותן הסיק מהדיון ההלכתי בסוגיות הרלוונטיות. דקדוקים אלו הפכו למזוהים עמו ועם תלמידיו. ידועים ביותר דקדוקיו, עוד מתקופת שהותו בחו"ל, בעיקר בעניינים אלו:

מצוות שבין אדם לחברו, אף הן בכלל דקדוק ההלכה, ולכן הקפיד מאוד שלא יבואו אלה על חשבון אלה. מקורבו הרב שלמה כהן סיפר כי בשנה אחת הורה לו החזון איש שלא לומר את הפסוקים הנהוגים לפני תקיעת שופר, אלא לתקוע בלי להשתהות ולסיים את התפילה במהירות. סיבת החיפזון הובהרה עם תום התפילה: החזון איש שמע במקרה אדם מבוגר וחלוש שענה לבנו המפציר בו לאכול בשל לבו החלש: "לא, מעולם לא אכלתי לפני התקיעות". כדי שהלה לא ייאלץ להאריך בצומו, קיצר החזון איש את הטקס המסורתי‏[108].

אתרוגים מ"זן חזון איש"

מקרה מוכר של דקדוק ההלכה של החזון איש היה חיפושיו אחרי זן אתרוגים ארצישראלי שגדל פרא, כדי למנוע חשש שמא אתרוגים אלו הם פרי הרכבה במין בוטני אחר, עובדה המוציאה את האתרוג, הלכתית, מכלל "אתרוג" הראוי למצוות נטילת ארבעת המינים. עץ האתרוג מועד להרכבה, בשל חולשתו. האתרוגים שנמצאו אכן לוקים מעט ביופיים האסתטי, ומתאפיינים בחוסר סימטריה. בציבור החרדי התקבלה גישתו ברבים, וקיים ביקוש גבוה לאתרוגים מעצים שמוצאם מאתרוגים שהחזון איש בירך עליהם.

חלק מהאתרוגים מקורם מעץ ששתל הרב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו, מזרעים שנמסרו לו על ידי החזון איש, והם מכונים "זן ליפקוביץ", שממנו התפתחו זנים נוספים. קיימים גם "אתרוגי הלפרין מזן חזון איש".

מצוות התלויות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. הוא דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית כתיקונה ולא להסתמך על היתר מכירת הארץ לגוי שהונהג על ידי הרבנות הראשית. במסגרת פועלו לשמירת מצוות התלויות בארץ יצא לשדה כמה פעמים לעריכת ניסויים ובדיקות ניסיוניות של מושגים בהלכה.

גם בענייני תרומות ומעשרות פעל החזון איש. הוא הקפיד לעשר בביתו אף מאכלים מעושרים, מחשש שלא עישרום כראוי. הוא חידש את נושא פרוטה חמורה שלא היה נהוג עד אז בארץ ישראל.

עודד ודירבן את לימוד סדר זרעים בקרב תלמידי חכמים, והשיב לשואלים רבים בעניינים אלו.

סוגיית השיעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה

שמו נקשר גם למחלוקת יסודית בנושא ה"שיעורים" המוזכרים במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגר"ח נאה) פרסם מידות אלו במידות מודרניות (מטרים וגרמים), ולפי שיטתו טפח הוא שמונה סנטימטרים ורביעית היא 86 סמ"ק. החזון איש חלק על שיטה זו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה - טפח הוא כעשרה סנטימטרים ורביעית כמאה וחמישים סמ"ק.

נקודת המחלוקת העיקרית היא האם גודלן של הביצים של ימינו שונה מאלו שבזמן חז"ל או לא, והרבנים נאה וקרליץ לא היו הראשונים שנחלקו בנקודה זו, קדמו להם גדולי האחרונים, החת"ם סופר ו"הנודע ביהודה". הרב נאה ביקש לקיים את מנהג היישוב הישן בירושלים, בעוד החזון איש סבר כי המסורת שהייתה בידו מבית אביו וגדולי ליטא באשר לשיעורים, הייתה מקובלת על תלמידי חכמים בעלי סמכות גבוהה יותר מזו של המנהג העממי.

בפועל, בציבור הליטאי שיטת החזון איש בנושא זה היא הנורמה המחייבת. התפשטות המנהג החלה בקרב בוגרי הישיבות הליטאיות ומהם לשאר המגזר. גם בקרב שאר המגזר החרדי, הנוהג לפי מסורת אבותיו בשיעור הקטן יותר, יש המחמירים במצוות מן התורה כפי השיעור הגדול מתוך חשש לשיטת החתם סופר והחזון איש, כפי שהמליץ המשנה ברורה[109] לנהוג במצוות אלו‏[110].

הפילוסופיה של ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש גרס שמלבד עצם החיוב המוטל על כל יהודי להישמע להוראות התורה באשר הן, יש להן מטרה להציב את האדם בעמדה של נתין העומד לפני מלכו, וסר למרותו. לצורך זה נדרשים מחד, קבלת מרות מוחלטת וציות לפרטי פרטים; ומאידך, קיום המצוות בכל תנאי, אף במצב בו ברור לאדם שאינו יכול לשער במדויק את שנדרש לו לקיום המצווה בשלמותה. זאת מאחר שהעיקר הוא קיום פקודת המלך, ומגבלות האדם והערכותיו נלקחו בחשבון עם הציווי. או בלשונו של החזון איש:

ניתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצוות אלא לצרף הבריות, ולדקדק בצוואותיו ית' לקבלת מלכותו ית' וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות. ולכל הני, אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת

חזון איש[111].

השקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש בוחן בחורים בזיכרון מאיר יחד עם רבי שמואל רוזובסקי, במרכז יושב יעקב הלפרין

אמיתות אגדות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לדברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, הביע הרב קרליץ עמדה חריפה. לדעתו, אין הבדל בין חלקים אלו לשאר חלקי התורה שבעל-פה; לכולם מקור נבואי מחייב, רוח הקודש, לה זכו חז"ל מכוח עיונם ועמלם בתורה, ופקפוק באמיתותם הוא כחירוף וגידוף. יתר על כן, הוא ראה באפשרות זו מדרון חלקלק שראשיתו דיון תאורטי ואחריתו עזיבה מלאה של הדת:

Cquote2.svg

משורשי האמונה שכל הנאמר בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי... רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי. מיסודי האמונה המקובלת שרוח הקודש מטיבה להשיג את האמת שבתורה שניתנה בנבואה, בהיות שאין התורה "אמת אפשרי" אלא "אמת חיובי"... ומבטחת את בעליה על אמתת השגתו. נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא ליצלן, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות, ועוד... בראשית הנליזה לפני חמשים ששים שנה אשר רוב העם היו שומרי מצוה, היו הנלוזים מתחילים להיתמך על הדברים המפוקפקים מעין אלה, והחרדים אל דברו יתברך היו מריחים את ריח הכפירה הנודף מהם. וכל הדור החפשי הם על הרוב מבניהם ומנכדיהם של האבות והזקנים האלה

Cquote3.svg
קובץ אגרות ח"א איגרת טו

עמדה זו עומדת בניגוד לעמדתם של רבנים אורתודוקסים אחרים, כמו הרב שמשון רפאל הירש, המוצא מקום לחלק בעניין זה בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

– איגרת‏[112]

השפעתו על הציבור החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת "תפארת ציון" שנוסדה ביוזמת החזון איש בבני ברק

לחזון איש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. תרומתו מתבטאת במישרין בצורת התנהלותו של הציבור החרדי. הוא חיזק את תחושת חשיבותו של לימוד התורה למשך כל חיי האדם כאידאל, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל. כמי שהיה "גדול הדור" בשעת המפנה שלאחר המלחמה, רוב הישיבות שהוקמו בתקופה זו בארץ ישראל קמו בברכתו ובעצתו, הן לגבי עצם הקמת הישיבה, והן לגבי בחירת המיקום ואנשי הצוות; בהן: ישיבת כפר חסידים בזכרון יעקב, ישיבת השרון ברמת השרון, ישיבת באר יעקב, וישיבות נוספות. משום כך מייחסים לו הביוגרפים החרדים את התואר "אבי הישיבות בארץ ישראל"‏[113]. דרך תלמידיו ומקורביו הייתה לו השפעה גם על ישיבות מחוץ למגזר זה, כמו מדרשיית נעם בפרדס חנה שנוסדה בברכתו על ידי מקורבו, הרב יהושע יגל.

החזון איש תרם תרומה הגותית לעיצוב מעמד הישיבות כטריטוריה תורתית וכנמל הבית של בני התורה, גם כאשר הם יוצאים לעמל יומם. לדבריו, הישיבה היא "מבצר עוז להקמת תלמידים תלמידי חכמים, העתידים לחכמים חשובי הדור" (קובץ אגרות חזון איש, ג, סה). גם בצד המעשי, רתם החזון איש פובליציסטים ואנשי חינוך חרדים נודעים, כדי לשכנע מחד גיסא פילנתרופים יהודים לתמוך כלכלית במוסדות שהוקמו בשנות ה-40 וה-50; ומאידך גיסא, לשכנע צעירים לוותר על מסלול קידום אפשרי, ולבחור בחיי לימוד תורה, למרות המשמעות הכלכלית הברורה.

בתוקף מעמדו היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. מכלל הוראותיו ידועה הייתה דעתו שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.

על אף השפעתו הרבה, לא כל שיטותיו בלימוד תורה ובהלכה התקבלו לחלוטין בחברה החרדית. גישתו התרחקה מהלמדנות הישיבתית, והוא כתב השגות חריפות על חיבוריו של רבי חיים מבריסק. ישנו פלג של חרדים ליטאים הקרויים "חזון-אי"שניקים", שקיבלו עליהם לאמץ את תורתו של החזון איש בכל תחום. יש מספר קבוצות של חוג זה, המתרכזות בעיקר בכולל חזון איש ובבית הכנסת לדרמן שבשיכון חזון איש. חלקו מונהג על ידי אחיינו הרב חיים גריינימן. הישיבות העיקריות של חוג זה הן ישיבת סלבודקה בבני ברק, וישיבת זיכרון מיכאל שבזכרון יעקב.

גם בקהל הדתי הרחב שאינו נמנה עם חוגם המצומצם של תלמידי החזון איש, אמירות המתפרשות כזלזול בו או מתיחת ביקורת על תורתו מעוררות תגובות זעם ביהדות החרדית-ליטאית. כך, בסוף 1992, במהלך שיעור שהעביר בנתיבות אמר הרב עובדיה יוסף: "הגאון חזון איש, לא היה מורה הוראה. הוא היה מסוגר בביתו ולא היה אב בית דין שעליו מוטל להורות. הוא היה כותב ספרים. אם אין לך תפקיד, אתה משוחרר. אין לך בעיות, לכן בכל דבר אתה מחפש חומרות. יושב בתוך ירכתי ביתך וכותב מה שכותב". בתגובה פורסמו דבריו החריפים של הרב הישיש אלעזר מנחם מן שך, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, שקבע כי "אדם שמדבר בצורה כזו על החזון איש, הוציא עצמו מקהל התורה ובני התורה, ואין שום שיח ושיג איתו"[114].

יחסו לרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של החזון איש לרב הראשי לישראל בזמן הגעתו לארץ, ראי"ה קוק, העסיק בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובאלו הראשונים של המאה ה-21 הוגים מקרב הציבור הדתי לאומי, ובעקבותיהם גורמים חרדים המבקרים את דרכו של הרב קוק. יש הרואים בעמדה החרדית הרשמית המסתייגת במידה משתנה של חריפות מדרכו של הרב קוק, שכתוב של דעתו האמיתית והמכבדת של החזון איש העולה ממכתביו אל הרב, וממקורות נוספים.

סמוך לעלייתו לארץ פנה החזון איש לרב קוק בשתי איגרות קצרות ובהן שאלות הלכתיות בעניינים הנוהגים הלכה למעשה בארץ ישראל ולא בגולה. באיגרות הוא התייחס לרב קוק בכבוד גדול‏[115]. בנוסף, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי העיד כי הוא מסר לחזון איש על מחלתו הקשה של הרב קוק, וכששמע החזון איש על מצבו הקשה של הרב זלגו עיניו דמעות והוא שלח שליח להודיע לרב קוק על כוונתו לבקרו, אך הרב קוק אמר לשליח שהוא חס על ביטול התורה של החזון איש ושימסור לחזון איש שיתפלל עליו בביתו‏[116].

הנושא היה לפולמוס בין דתיים לאומיים וחרדים, ונכתבו אודותיו חיבורים משני הצדדים‏[117]. בראון, מציע גישה התפתחותית ליחסו של החזון איש לרב קוק, זו מציגה יחס חם שהלך והידרדר עם השנים‏[118], עם היכרותם שהלכה והעמיקה, ועם היחשפותו של החזון איש לפנים שונים של גישתו ההלכתית של הרב קוק, שעמדו בניגוד להשקפותיו. בכך נמצא פתרון סביר לנתונים המוצגים בכתבי הפולמוס בעניין זה.

המחלוקת המפורסמת ביותר בין האישים בענייני הלכה היא הפולמוס על אודות היתר מכירה בשנת השמיטה, כפתרון אפשרי לבעיית אובדן התוצרת החקלאית בשנה זו, ונזקים נוספים שנגרמו לחקלאות בגלל הזנחת הקרקעות. החזון איש שלל את הפתרון מטעמים שונים, והסתייג מעמדת הרבנות הראשית לישראל והעומד בראשה.

יחסו לתנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש גילה יחס ביקורתי כלפי רעיונות תנועת המוסר, אף שרחש חיבה לאישיה, חיבה שביטא במכתב לראש ישיבת חברון הרב שמחה זיסל ברוידא בהיותו בחור:

ואני נמצאתי הרבה עם הסבא ז"ל מסלבדקא ועם הסבא ז"ל ממיר ועם גדולי תלמידיהון שיחיו וגם עם גדולי הנורדקאים, ותמיד היתה שרויה בינינו אהבה בלי מצרים והיו מסורים אלי בכל לב, ומעולם לא נמנעתי מלהזכיר בקורת בחריפות והם התענגו על זה, כי מטבע החכמים להתענג על "מיתיבי" יותר מ"תניא נמי הכי", וגם אני מתענג עליהם, ובפרט על הישיבות הצמודות בתורה ויראה ולא יפרדו...

קובץ אגרות א:קנד

בשונה ממתנגדי תנועת המוסר בתקופת כינונה באמצע המאה ה-19, שמתחו ביקורת על אנשיה והאשימו אותם בקרבה רעיונית לתנועת ההשכלה היהודית; החזון איש, שנדרש לנושאים אלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, כבר לא פקפק בכיוון זה.

לדעתו של החזון איש, תפיסתה של תנועת המוסר, לפיה מידות מתוקנות כשלעצמן יכולות להעניק לאדם כלים להתגבר על נטיותיו הטבעיות, וליישר את דרכו לקווים הנדרשים לפי ההלכה, מוטעית. לדעתו, במבחן המציאות, בעת משבר או התנגשות ערכים, ישוב האדם לפעול לפי הנטייה הטבעית. "בהפגשו בתעצומות עם רעהו, בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות. ואף אם הנן מתוקנות, לא יתאימו לעתים קרובות עם ההלכה השמימית" (אמונה וביטחון ג:ג), יתר על כן, ייתכן כי דווקא מידותיהם המתוקנות ומודעותם אליהן יביאו את השמים מבטחם בלימוד המוסר לביטחון בכוח הכרעתו של שכלם, גם במקרי שגיאה.

לפיכך, סבור החזון איש, אין להשתית מערכת ערכים ראויה על תשתית אחרת מזו שמציעה ההלכה; מחויבות מוחלטת לדקדוק ההלכה עד קוצו של יו"ד. מחויבות זו פועלת בשני מישורים, האחד - יומו של האדם מלא בניסיונות קטנים, לקיים או לא לקיים את ההלכה, ניסיונות שקל לעמוד בהם, והם מחזקים את תודעתו הדתית של האדם. השני - במקרים בהם דורש "דקדוק הדין" מאמץ מיוחד, רוכש האדם מיומנות בהתגברות על מידות "רעות" כמו עצלות ותאווה‏[119].

על היסטוריה והגיוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש סבר כי חקר התנהלותם של גדולי החכמים, הוא הכרח המציאות, ורק על ידי ידיעה והכרה אמיתית באופיים, ניתן ללמוד ממעשיהם. אין תועלת בהכרה שבלונית של החכמים כולם כמותג אחיד של שלמות מסוג מסוים. לגישתו זו נתן ביטוי במכתבו המפורסם, המכיל גם התייחסות הלכתית לבעייתיות לכאורה של מחקר זה, בשל איסור לשון הרע:

אם כי דעתי, כי ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופים האמתי, ואם הותר לדבר לשון הרע על אומן באומנותו, להאיש הדורש עליו לצורך, על מי שתורתו אומנתו לא כל שכן שמותר להודיע להמחזיקים בתורה וצריכים לדעת, כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומדתם הן הן גופי תורה, מכל מקום צריך לזה זהירות יתירה ופן משנה הדבר בקוצו של יו"ד ונמצא מוציא שם רע על תלמיד חכם"

קובץ אגרות, ח"ב איגרת קלג

עם זאת, החזון איש גילה מידה רבה של ספקנות באשר לקורות העתים כפי שהן מסופרות בספרי ההיסטוריה ובספרי תולדות. לטעמו מעורבים בהן שקר ואמת זה לצד זה, ואין להסתמך על מידע היסטורי כתוב בלי בחינה הסתברותית של המאורעות המתוארים. הוא תולה זאת ביצר החידוש של ההיסטוריונים, ובהיתלות אוטומטית של היסטוריונים מאוחרים באלו שקדמו להם מבלי שיפוט ביקורתי:

Cquote2.svg

דברי הימים וקורות עולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד אדני חכמתו. ואמנם בהיות האדם אוהב לחדש ולהרצות לפני קהל, נצברו הרבה שקרים בספרי התולדות, כי בן אדם אינו שונא את הכזב בטבעו, ורבים האוהבים אותו ומשתעשעים בו שעשועי ידידות, ועל החכם להבר בספורי הסופרים לקבל את האמת ולזרות את הכזבים, וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר ולהתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אפנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב

Cquote3.svg
אמונה וביטחון, פרק א' סעיף ח'

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת "חזון איש", המהדורה הקלאסית בצורתה העדכנית
והלא ידוע כי דרך הלימוד של החזון איש איננה ניתנת לחיקוי, אלא מתוך יגיעה עצומה ונידוד שינה, מתוך לינה בעומקה של הלכה. ...הייתי נתון במבוכה עצומה בענין זה, כי במוחי היה מנקר הספק, אם יש באפשרותה של אמיתיות דרכו של החזון איש, לגדל גאונים צעירים. היה אצלי צד ספק, כי דרך זו מיוחדת היא רק למאור הגולה ולרשכבה"ג...

— הרב יצחק הוטנר, מכתב‏[120]

ספריו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שהעניקו לו את כינויו "החזון איש", מקיפים את כלל מקורות ההלכה היהודית, למן התלמוד ועד פוסקי ההלכה האחרונים. הספרים מצטיינים בקיצור רב, שכופה על ההוגים בתורתו להעמיק ולדקדק בלשונו; קריאה סתמית בספר אינה מביאה את המחפש אל מבוקשו, ולכן הוא מוכרח לברר מה גרם למחבר לנטות מהפירוש המקובל, ולפלס לו דרך חדשה בהגיונו שלו‏[121].

בספריו הוא עוסק בשיטתיות כמעט בכל הסוגיות התלמודיות, ולא נמנע מעיסוק מפורט גם בסוגיות מורכבות, כמו הסוגיות האסטרונומיות (חכמת התכונה), הנוגעות להלכות קידוש החודש ודורשות ידע מתמטי אותו רכש בעצמו‏[122]. בכתביו בנושאים אלו, בין היתר, הוא מתעמת עם קביעותיו של האסטרונום, איש תנועת ההשכלה היהודית חיים זליג סלונימסקי, עורך עיתון "הצפירה", בסדרת מאמרים שפרסם בעיתונו‏[123].

הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל, הספיד את החזון איש, באמרו שספריו היו נחשבים מאוד גם לפני מאות שנים, הוא הוסיף: "איזה זכייה (זכות) היא, שיתפרסמו ספרי האדם בחייו כל כך, עד שיקראו את שמו על שם ספריו, ולא ידעו את שם המחבר. כי רוב האנשים אינם יודעים אל נכון את שמו של החזון איש..."‏[124].

אחיינו הרב שמריהו גריינימן מונה על ידו לאחראי על הדפסת כתביו, ולאחר פטירתו בראש השנה תשנ"ב ממשיכים בכך בניו שמואל וישעיהו. אף על פי שעל פי דין תורה אינם יורשים חוקיים של החזון איש, התבקש בית הדין של הרב נסים קרליץ להורות כי הזכויות שייכות להם, מפני שהספרים לא היו שייכים לחזון איש אלא לגיסו, הרב שמואל גריינימן, שעסק בהדפסת כתב היד ושמו מופיע בראש הספרים.

חזון איש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חזון איש

סדרת ספרי הערות, חידושים ופסקי הלכה על התלמוד הבבלי והירושלמי, על משנה תורה להרמב"ם, ועל השולחן ערוך. זו סדרת ספריו העיקרית של הרב קרליץ, והוא מכונה "החזון איש" על שמה.

בשם הספר נרמז שם המחבר: אברהם ישעיהו. והוא מתכתב עם הפתיח לספר ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ". בשל צניעותו של מחבר הספר הוא לא חתם את שמו על ספריו; על ספרו הראשון חתום מעבר לדף השער המו"ל, אחיו הרב משה קרליץ; ועל שאר ספריו, המו"ל, הרב שמואל גריינימן. משפחתו של הרב גריינימן עוסקת עד היום בהדפסת הספרים.

קונטרסים מתוך הספר, כמו "קונטרס שמונה עשרה שעות", "קונטרס השיעורים" ו"קונטרס המוקצה", זכו למהדורות עצמיות, ואף למהדורות מבוארות ומוערות.

אמונה וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמונה וביטחון (ספר)

מאמר השקפה המרכז את יסודות הגותו של החזון איש בתחום מחשבת ישראל. חלקיו שנמצאו ונדפסו עוסקים בעיקר בנושאים: אמונה, ביטחון, מוסר והלכה, תורת המדות, הדמיון והשכל, רוח הקודש ונבואה. המאמר נדפס במהדורות רבות כספר בפני עצמו והיה לנכס צאן ברזל בספרות המחשבה האורתודוקסית.

ספרות אגרות ומכתבי הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קובץ אגרות חזון איש, לקט מאגרותיו בנושאים רבים, בשלושה חלקים‏[125].
  • קובץ מכתבים: שלא נדפסו בקובץ אגרות, מאת מרן בעל חזון איש, ובסופו מכתבים ממרן הגר"י קניבסקי... וממרן הגרא"מ שך..., בני ברק: תשמ"א.
  • הרב מאיר גריינמן (עורך), תשובות וכתבים, ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"א.
  • אברהם יששכר קניג (עורך), גנזים ושו"ת חזון איש, שלושה חלקים, תשע"א-תשע"ג.

גליונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש נהג לרשום את הערותיו בשולי גליונות הספרים בהם השתמש. מגליונות אלו מתפרסמות הערותיו לספרים שונים מעת לעת, בכתבי עת תורניים ובמהדורות מחודשות של הספרים עליהם רשם את הערותיו‏[126].

הערותיו על ספרו של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, "חידושי רבנו חיים הלוי", על משנה תורה להרמב"ם, נדפסו בספר נפרד תחת השם "חזון איש - גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי", ובמהדורות מאוחרות של חידושי רבנו חיים הלוי, כנספח בסוף הספר תחת השם "גליונות חזון איש". לאחר פרסום גליונות אלו, יצא לאור בניו יורק ספר בשם "להט החרב המתהפכת - לשמור את דרך עץ החיים", מטרתו המוצהרת של המחבר, ליישב את השגותיו של החזון איש על תורתו של הרב סולובייצ'יק‏[127].

ספרי יסוד של הלמדנות הישיבתית כמו "שב שמעתתא", ספרו של הרב אריה לייב הלר, נדפסו במהדורות מיוחדות עם הערותיו של החזון איש‏[128].

בנוסף, במהדורות רבות של ספרי הלכה פופולריים, כמו ה"משנה ברורה" ו"קיצור שולחן ערוך", נדפסו בווריאציות שונות "ליקוטי חזון איש" ו"פסקי חזון איש", חיבורים אלו, המבוססים על ציטוטים מכתביו, מתמקדים בדרך כלל בנקודות בהן דעתו ההלכתית של החזון איש עומדת בסתירה להכרעת המשנה ברורה.

ליקוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב מאיר גריינימן, קונטרס פסקים ודברים ממרן החזון איש, נערך ונסדר על ידי חבר מתלמידיו. בני ברק, תשל"ד. נספח לספר "אמרי יושר".
  • לקט הנהגות: בדרכי לימוד התורה והתפילה, מדות והנהגות טובות, מלוקט מספריו ומכתביו של מרן החזו"א. בני ברק, תשמ"ו.
  • הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות: אורח חיים, ונלוו אליו אגרות שלא נדפסו בקובץ אגרות, ממרן החזון איש. בני ברק, תשמ"ח. הספר מכונה גם בקיצור: דינים והנהגות.
    • הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות - ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"ו.
  • אעלה בתמר, פסקים ועובדות מהחזון איש מהרב אהרן לייב שטיינמן, עם הערות הרב חיים קנייבסקי
  • הרב זונדל קרויזר, ארחות איש: על ענייני תורה, תפילה ויראה. והוא ליקוט מכתבי... בעל החזון איש. ירושלים, תשמ"ט. נספח להגדה של פסח "אור החמה".
  • ארחות איש: פנינים וגנזים, והוא לקט אמרים ... אשר האיר ... בעל החזון איש. בני ברק, תש"נ.
    • נתיבות האיש - פנינים וגנזים: ליקוט אמרים... אשר העיר לנו... בעל החזון איש... עם הוספות מעצם כתי"ק שרואים אור לראשונה. ירושלים, תשע"א 2011. כותר נוסף בו מצוטט ספר זה לעתים, הוא ארחות איש.
  • הרב יעקב שולביץ (עורך), דברי תורה, מלוקטים, ערוכים ומבוארים מספרי מרן החזון איש ... לפי סדר פרשיות התורה. בני ברק, תשנ"א.
  • הרב יעקב שולביץ (עורך), פרקי אמונה, השקפה והנהגה, ... לוקטו הנושאים ונערכו על פי ספרי מרן החזון איש. בני ברק, תשנ"א.
  • אשר ברגמן, הגדה של פסח החזון איש: מעשה רב, עובדות והנהגות ואמרות שסודרו על פי סדר ההגדה, ונוספו עליהם הליכות והנהגות על פי פסקי מרן החזון איש. בני ברק תשס"ד 2004.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: חוג חזון איש

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמי שהיה לסמל בציבור רחב‏[129], נכתבו על רבי אברהם ישעיהו קרליץ ביוגרפיות רבות, מהן ביוגרפיות מקיפות על חייו יצירתו ופעילותו הציבורית, ומהן המספקות זווית אישית של מחברן. כל הביוגרפיות מבוססות על מקורות שבעל פה, ולא נכתבו בצורה מחקרית ראויה כמקובל. יוצאת מכלל זה המונוגרפיה "החזון איש" מאת בנימין בראון, המבוססת בחלקה הביוגרפי על מחקר השוואתי של הביוגרפיות שקדמו לה‏[130]. להלן סקירה מקוצרת של הביוגרפיות העיקריות:

פאר הדור

הביוגרפיה החרדית הרשמית למחצה, פאר הדור; נדפסה בבני ברק, בתמיכה כלכלית של העירייה המקומית, בין השנים 1967-1974, בחמישה כרכים. העורכים היו "חבר סופרים חרדים", מהם ידועים: העורך הראשי, הרב שלמה כהן, והסופר אהרן סורסקי. הסדרה מסודרת בסדר כרונולוגי, ובמרכזה סודרו לפי נושאים פעילויותיו ודעותיו בנושאים שונים. הקטעים הביוגרפיים מרוכזים בתחילת הכרך הראשון ובסוף הכרך החמישי. בשל צורת העריכה, הסדר הכרונולוגי משובש קשות בחלקים שאינם ביוגרפיים במובהק, (למעט בכרך החמישי שצוות עורכיו היה שונה)‏[131]. הספר לוקה לעתים באנכרוניזמים. לדעת בראון, הדבר נובע בעיקר מרצונם של העורכים להראות שהחזון איש נועד לגדולות עוד בצעירותו. הוא מצביע על מקום אחד לפחות בו הושמט מקור מן הספר בעקבות התייעצות העורכים עם גיסו של החזון איש, הרב יעקב ישראל קנייבסקי[132]. בעיה נוספת בסדרה זו, לדעת מקורבו של החזון איש בווילנה, הסופר חיים גראדה, היא העובדה שלמרות נכונות העובדות, הצגה מבליטה של התנגדויותיו של החזון איש לאנשים וארגונים שונים מדגישה את הפן המבדיל והלוחמני של אישיותו, בעוד שלדעת גראדה, התחבב החזון איש על שכבות רחבות בציבור היהודי דווקא בשל החלקים המאחדים באישיותו, אהבת ישראל שלו, וקודם לה, אהבת האדם‏[133].

החזון איש בדורותיו

אהרן סורסקי, החזון איש בדורותיו, בני ברק, תשמ"ד 1984. במלאת 30 שנה לפטירת החזון איש. הכותב, ביוגרף חרדי נודע, נמנה עם צוות העריכה של "פאר הדור", ולאחר עשור הוציא ספר תמציתי משל עצמו. בראון משבח את סגנונו של הספר, אך תולה גם בו את פגמי הצנזורה והכתיבה ההגיוגרפית-חינוכית‏[131].

במחיצת החזון איש

רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, בני ברק: הקדש רוח יעקב, תשנ"א 1991. הלפרין היה מקורב בנערותו לחזון איש, הקשר נוצר באמצעות אביו הפילנתרופ החרדי יעקב הלפרין, מקורבו של החזון איש‏[134]. בראון מעניק יתרון למבט האישי ממנו נכתב הספר, אך מדגיש כי הוא נוטה להשלים מידע מהביוגרפיה "פאר הדור" מבלי לציין את מקורותיו. לדבריו, המגמה הניכרת בספר להבליט את קשרי משפחת המחבר עם החזון איש זיכתה אותו בחוגי החרדים לכינוי מלגלג: "החזון איש במחיצתי"‏[135].

החוזה מליטא

חיים ע. קוליץ, החוזה מליטא: פרקים בחיי החזון איש, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"א‏[136]. קוליץ (קולידצקי) מתאר אף הוא את חיי החזון איש מזווית אישית. החזו"א היה קרוב משפחתו ועמד עמה בקשר הדוק. בתיה (ביי) קרליץ הייתה בת דודתה של אמו של קוליץ, הרבנית חנה פייגה. במשך תקופה למד החזון איש בחברותא עם אביו של קוליץ, הרב דוד נחמן קולידצקי, בעיירה קיידאן. לאחר מותו של הרב קולידצקי המשיך החזון איש לדאוג לילדיו היתומים (בת נוספת, הסופרת וחוקרת המקרא רחל מרגליות, נשלחה בהמשך על ידי החזון איש להרצאות בנושא טהרת המשפחה, בקהילות יהודיות בחו"ל). גם ספר זה לוקה, לדעת בראון, בהעתקת ביוגרפיות מוקדמות בלי ציון מקור, אך הוא מתאר את קוליץ כ"משוחרר יותר ומוסיף מידע רב למדי"‏[135].

מעשה איש

סדרת הספרים "מעשה איש", פרי עטו של הסופר צבי יברוב, נדפסה בבני ברק בין השנים 1999-2007, בשבעה כרכים. הסדרה שבה ונדפסה מאז במספר מהדורות‏[137] כרכי הסדרה מסודרים כרונולוגית בצורה אוטונומית, כל כרך עומד כביוגרפיה עצמית הפותחת ברקע המשפחתי ובראשית חייו של החזון איש ומסיימת בפטירתו. הספר "מעשה איש" שונה בצורתו מביוגרפיה ערוכה, והוא מהווה אוסף אנקדוטות המסודרות על ציר הזמן, דבר האמור לאפשר לקורא ליצור לעצמו את הנרטיב. אף שהדבר נעשה בהכוונת המחבר, באמצעות הדגשת או השמטת סיפורים. בראון מציין כי שפתו של הספר עילגת משהו ואינה ערוכה ספרותית. לדבריו, הדבר נעשה כדי להשאיר לקורא את המגע הבלתי אמצעי עם לשונם של מוסרי המידע[138].

חלק חשוב בסדרת ספרים זו הן הרשימות המודפסות בראש כל כרך, החל מחלק ג'. רשימות אלו נרשמו על ידי תלמידיו ומקורביו של החזון איש, חלקן בחייו של החזון איש. בראון כותב כי "ייתכן שיש להניח אמינות גבוהה לגבי חלק מהרשימות", שהרי הן לא נכתבו למטרות חינוכיות‏[138]. בין כותבי רשימות אלו, ניתן למצוא את הרבנים: דב יפה[139], יוסף אברהם וולף (חלק ג); שאול ברזם, משה יהושע לנדא, שרגא פייבל שטיינברג, חיים פרידלנדר (חלק ד); חיים קנייבסקי (חלק ה); שמואל הלוי וואזנר, מאיר גריינימן (חלק ו); אברהם חיים ברים (חלק ז); ורבנים נוספים.

עטיפת הספר
החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית

ספרו של ד"ר בנימין בראון, החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א; הוא המונוגרפיה הראשונה והיחידה של החזון איש, שנכתבה בסגנון ובכלים המקובלים באקדמיה. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של בראון "החזון איש: אמונה, הלכה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)", במסגרת הכנתה לדפוס כספר, הוסיף לה בראון מספר פרקים בענייני אמונה וחברה, ואת החלק הביוגרפי‏[140]. החלק הביוגרפי תופס פחות מ-10 אחוזים מנפח הספר, והוא מבוסס בעיקרו על סינון המידע שהובא בביוגרפיות הקודמות, תוך בחינה השוואתית ויחס חשדני‏[141]; ועל ראיונות אישיים עם שלושה אנשים‏[142]. מקור נוסף שבו משתמש בראון הם הרומנים "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר", פרי עטו של הסופר היידי חיים גראדה. בראון כותב כי אנשים שהכירו את החזון איש אמרו כי דמותו הספרותית של "רבי אברהם שעיה מקוסוב", ה"מחזה אברהם", אחד מגיבורי הספרים, נאמנת לדמותו של החזון איש ששימש לגראדה כמודל‏[143].

ספרו של בראון ספג ביקורת באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר מצד גורמים חרדים, בהם: פרופ' שלמה זלמן הבלין, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי והרב יהושע ענבל. ביקורת זו עוסקת בחלקה בשער הביוגרפי שבספר, ובעיקרה בפרשנות משנתו ההלכתית של החזון איש. (ראו: פרק "לקריאה נוספת").

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קלמן כהנא, האי"ש וחזונו, ציונים מאת קלמן כהנא, ירושלים, תשט"ו 1955. מהדורה שנייה: תל אביב: דפוס זהר, תשכ"ד.
  • ש"י זוין, אישים ושיטות : שורת מאמרים על אישי הלכה ושיטותיהם בתורה, מהדורה חדשה, ירושלים: קול מבשר, תשס"ו 2006, ה"חזון איש", עמ' רצ-שט.
  • דגלנו, ביטאון הסתדרות הנער האגודתי בארץ ישראל: גיליון ב (ס"ז), מר-חשון תשי"ד. גיליון מיוחד המוקדש להספדים, עם מותו של החזון איש.
  • יצחק גרשטנקורן, חזון איש: זיין ירושה פיר בני ברק, בני ברק, תשי"ד. ביוגרפיה קצרה של החזון איש מנקודת מבטו של מייסד בני ברק. (ביידיש)
  • ישראל סגל, החזון איש מת באמצע שעור התעמלות, צייר: יקי קאופמן, גבעתיים: מסדה, 1988.
  • דוד תמר, הגאון הנסתר: על דמותו של הרב אברהם ישעיה קרליץ, בעל "החזון איש". הצופה , י"ז בחשוון תשנ"ג, 13/11/1992. עמ' 6.
  • גילה מס, לאורו: פרקי חייו חזונו ופעלו של רבן של ישראל ... בעל החזון איש. ירושלים: תפארת, תשע"ג.
דיונים בהגותו
  • אליעזר שלוסברג, דרכי-לימוד בקובץ אגרות ה"חזון איש", בתוך: המעיין שנה כ"ו גיליון ג, תשמ"ו, עמ' 10-25.
  • דוד תמר, גמל טעון מול גמל טעון: בן-גוריון נפגש עם ה"חזון-איש" - כל איש נותר באמונתו, בתוך: עת-מול, כ"ב (2), עמ' 9. 1996
  • נריה גוטל, ל"פשוטו של מקרא" במשנת ה"חזון איש", בתוך: המעיין, שנה ל"ח גיליון א, תשרי תשנ"ח, עמ' 19-33.
    • יוסף בן-ארזה, על שיטת החזון איש בפשוטו של מקרא, בתוך: המעיין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 50-55.
    • נריה גוטל, בין "פשוטו" של חזון איש – ל"מדרשו", בתוך: המעיין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 56-58.
    • נריה גוטל, פשוטו של מקרא וצינזור כתבי החזון איש, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי מס. 1016. פרשת במדבר, תשע"ג, 2013.
  • יעקב פילבר, ארץ ישראל ועם ישראל במשנתם של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק ו"החזון איש", בתוך: לזבולון, תשנ"ט, עמ' 199-213. ‬
  • ישראל פת, שיטת החזון-איש בהיגוי שם ה' בעת התפילה. הצופה, המוסף, כ"ד באדר תשנ"ט, 12/03/1999. עמ' 12.
  • נריה גוטל, מקולות ה"חזון איש" וחומרות הראי"ה קוק, בהלכות שביעית, בתוך: קובץ הציונות הדתית, גיליון ה, תשס"ב 2002, עמ' 327-336.
  • אליעזר בן פורת, אמונת חכמים לאורו של החזון איש, בתוך: ישורון, יד, תשסד 2004, עמ' תתפ-תתפז.
  • חנה קהת, ביצור מעמדה של התורה במשנת החזון איש, בתוך: ישיבות ובתי מדרשות, תשס"ז, עמ' 315-355.
  • בנימין בראון, "אל נא נעבור לגדולות ממנו": התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט, עמ' 210-234.
  • אורי טיגר, קונטרס דרך איש: והוא כללים ועיונים במשנתו של ... החזון איש. והביאור נקרא דרך איש, לבאר כל דברי מרן החזו"א, מלוקט מספריו ומספרי ... רבי חיים קניבסקי. ירושלים, תשס"ט.
  • אמיתי כ"ץ, חשמל בשבת וביום טוב - פסיקתו ההלכתית של החזון איש בתחום. עבודת גמר (MA), אוניברסיטת תל אביב, 2012.

מאמרים בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית"[144]:

  1. קימי קפלן, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית - מאמר ביקורת, בתוך ציון, גיליון 78 (1), עמ' 132-145, 2013.
  2. שלמה טיקוצ'ינסקי, החזון וגבולותיו, בתוך: אקדמות, כז (תשעב), עמ' 253-263‏[145].
    בנימין בראון ושלמה טיקוצ'ינסקי, 'לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן' - תגובה‏[146], ותגובה לתגובה. בתוך: אקדמות, כח (תשעג).
  3. יהושע לוין, על הספר "החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: המעיין נב,א (תשעב), עמ' 92-100‏[147].
    בנימין בראון, "ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיָם האמיתי" תגובה לביקורת. (ותגובת המבקר). בתוך: המעיין נב,ב (תשעב), עמ' 177-192‏[148].
  4. שלמה זלמן הבלין, החזון איש. בתוך: קתרסיס 18 (תשעג), עמ' 12-73‏[149].
    בנימין בראון, כיצד חוקרים פסיקה בישראל: תגובה למאמרו של ש"ז הבלין 'החזון איש'. בתוך: קתרסיס 19, עמ' 122-142‏[150]. שלמה זלמן הבלין, כיצד חוקרים וכיצד מבקרים: תשובה לתגובה‏[151].
  5. יהושע ענבל, על הבנת הנקרא התלמודי בחיבור : "החזון איש - הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: ישורון, כט (תשעג), עמ' תתקי-תתקמב‏[152].
    בנימין בראון, "לא זו דרכה של תורה באמת" : תגובה למאמרו של הרב יהושע ענבל. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתסג-תתצ‬‏[153]. יהושע ענבל, תשובה לביקורתו של ד"ר בנימין בראון. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתצא-תתקיט‏[154].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע אנציקלופדי
על דמותו
על שירתו
על הגותו

סיכומים ביקורות וראיונות בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית":

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החזון איש מצטט בכתביו, בכמה מקומות, דברי תורה ממורו זה. לפי דוד פרנקל, זכור לדוד – ספר זיכרון, ח"ב עמ' קמ"ג, התבטא החזון איש שאביו שכר לו מלמד פרטי כדי למנעו מחברת ילדים בני גילו ומפטפוטי הבל.
  2. ^ גיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי מצוטט בספר תולדותיו תולדות יעקב עמ' צג. בראון, החזון איש עמ' 20, מקבל את שתי הגרסאות ומסביר כי אף על פי שאכן היה כשרוני, הוא הוערך בסביבתו כבינוני בשל שיטת לימודו השונה, שלא עמדה בקריטריונים המקובלים של הלמדנות הישיבתית
  3. ^ מובא מפיה (מתורגם מיידיש) אצל: שיינרמן, אהל משה - במדבר, עמ' תרצ"ז.
  4. ^ בנימין בראון, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 21-22. ראו שם דוגמאות נוספות. אין מקורות לחשיפה ישירה שלו לספרות ההשכלה אך ייתכן כי הייתה השפעה עקיפה.
  5. ^ שלמה זלמן הבלין, "החזון איש", קתרסיס 18 (תשעג), עמ' 12-73. ראו בפרק לקריאה נוספת.
  6. ^ קרליץ, קובץ אגרות ח"ג איגרת ל"א.
  7. ^ מובא בספרו של גרשטנקורן, חזון איש עמ' 18, מצוטט אצל: בראון, החזון איש עמ' 21, הערה 14.
  8. ^ הרב צבי רוטברג, נכדו של הרב מאיר קרליץ, בשמו. מובא אצל: אברהם ישכר קניג, גנזים ושו"ת חזון איש, חלק שני, ירושלים תשע"ב, עמ' כ"ג, הערה 3.
  9. ^ קיימת גירסה כי נסיעתו הייתה לישיבת וולוז'ין, גרסה זו נידונה אצל: בראון, החזון איש עמ' 23, אך כפי הנראה היא מוטעית, משום שהרב איסר יהודה אונטרמן העיד כי הוא זוכר את ה"חזון איש" מזמן לימודיו בבריסק. דבריו הובאו אצל: אליעזר שטיינמן (עורך), אנציקלופדיה של גלויות - סדרת פולין, כרך שני: בריסק-דליטא, תל אביב תשט"ו, עמ' 165.
  10. ^ בראון, החזון איש, עמ' 23-24 והערה 21. בראון מצטט את אחיינו של החזון איש, הרב חיים קנייבסקי, שגרסתו משלבת בין שניים מההסברים שהועלו. לדבריו החזון איש "אמר שאיסור חדש הצילו מחברה רעה שלא נסחף אליה". בראון מסביר זאת כהתייחסות לחברה בישיבת וולוז'ין שבה נשבה רוח ההשכלה; אך דברי החזון איש המצוטטים בדבר איסור "חדש" מלמדים שהסיפור היה בבריסק ולא בוולוז'ין, שבה לא הייתה נהוגה הוראת הב"ח.
  11. ^ בראון, החזון איש, עמ' 28, מעלה השערה, שמא הרב המערער שהזדהה בפסבדונים "רב אשי", היה אף הוא החזון איש בעצמו (אשי=איש), שהעמיד מלכתחילה את אפשרות הערעור כדי לשלול אותה.
  12. ^ בראון, החזון איש, עמ' 29-30, בעיקר בהערה 43.
  13. ^ לא ידועים פרטים מדויקים אודות שנת לידתה וממילא על פער הגילים ביניהם. על פי חיים גראדה, מלחמת היצר עמ' 135-136, מניין שנותיה היה כפול משנותיו, אולם ייתכן שהדמות הספרותית "מחזה אברהם", המבוססת ללא ספק על דמותו של החזון איש, אינה זהה לחלוטין על כל פרטיה.
  14. ^ בראון, החזון איש עמ' 30, ע"פ גראדה.
  15. ^ בראון, החזון איש, עמ' 31 ע"פ גראדה, מלחמת היצר עמ' 136. בראון מסביר זאת על פי המובא ברמ"א (אבן העזר ב א): "מי שפסקו לו ממון הרבה לשִדוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה... אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו". בראון מציין למכתב מאוחר של החזון איש, שבו הוא ממליץ לאחר, במקרה דומה, לנהוג כך; ורומז כי הוא "מורגל תחת השפעת דברי הרמ"א ז"ל לעצמי ולאחרים" (קרליץ, קובץ אגרות ח"א מכתב קס"ז).
  16. ^ צבי יברוב, מעשה איש, ח"א עמ' ט"ז.
  17. ^ הורביץ, ארחות רבנו (מחיי הרב יעקב ישראל קנייבסקי גיסו של החזון איש), ח"א, עמ' שצ"ט.
  18. ^ הורביץ, ארחות רבנו ח"א, עמ' ת'. מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 32.
    הורביץ מספר גם בשם הרב חיים קנייבסקי כי הרבנית, כמו גם אמו של החזון איש חבשו פיאה נכרית" (הורביץ, ארחות רבנו, חלק ג' אות ס"ג).
  19. ^ בראון, החזון איש, עמ' 33. המקבל את תיאורי הביוגרפים המוקדמים של קרליץ.
  20. ^ בראון, החזון איש, עמ' 33-34, על פי פאר הדור ח"א עמ' ע'.
  21. ^ אביהם של הסופר חיים ע. קוליץ מחבר "החוזה מליטא", ביוגרפיה של החזון איש, ושל הרב יצחק קוליץ, רבה הראשי של ירושלים.
  22. ^ אשר ז. ראנד (עורך), ‏תולדות אנשי שם, ניו יורק 1950; משה רָאזין, עמ' 123-124, באתר HebrewBooks.
  23. ^ בראון, החזון איש, עמ' 34.
  24. ^ יברוב, מעשה איש, ח"א עמ' יח.
  25. ^ קרליץ קובץ אגרות, ח"ב, איגרת קע"ג.
  26. ^ מהדיר קובץ אגרות, רשם בסוף האיגרת (ח"ב, קע"ג): "לדאבוננו נאבד ההמשך". החלקים שהתפרסמו כוללים נקודות חשובות ממשנתו של החזון איש במגוון נושאים.
  27. ^ בראון, החזון איש, עמ' 36. בראון מוסיף לקבוע כי מתוכן האיגרת ניכרת חשיפתו של החזון איש לדעות מן הפילוסופיה היהודית הרציונליסטית והשפעתן על הגותו.
  28. ^ בראון, החזון איש, עמ' 37, משווה מקורות באשר למצבם הכלכלי של בני הזוג באותה תקופה.
  29. ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור ח"א עמ' רל"ב. מובא אצל בראון, החזון איש עמ' 38; וראו עדות התומכת בגרסה זו: הרב יוסף אליהו הנקין, לב איברא, ניו יורק, תשי"ז, הספדים, החזון איש זכר צדיק לברכה. הרב הנקין עצמו שימש לימים בסטויבץ (סטויפזי בלשונו) כראש ישיבה.
  30. ^ גצל רייסר, הרב ר' אברהם ישעיה קרליץ, ה"חזון איש", בתוך: נחום חיניץ (עורך), ספר זיכרון סטויבץ סוורז'נא: והעירות הסמוכות רובעזעוויץ דערעוונא, נאליבאק. תל אביב, תשכ"ה, 1964, עמ' 55; מרדכי מכטיי, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שם, עמ' 36; צבי סטולוביצקי, הרב ר' יהושע דוב ליברמן, שם, עמ' 52, כולם מובאים אצל: בראון, החזון איש, עמ' 38.
  31. ^ מרדכי מכטיי, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ספר זיכרון סטויבץ סוורז'נא, עמ' 36; מובא אצל בראון, החזון איש, עמ' 38.
  32. ^ קרליץ, חזון איש, טהרות, מסכת כלים, סימן ז. כותרת נדירה בראש הסימן. ראו שם תיאורו את המלחמה: "שנת מלחמה על פני כל הארץ אשר עשו ממלכת אשכנז אוסטריא את ממלכת רוסיא אנגליא צרפת, וחרבו עירות ונהרסו מדינות במושב בני ישראל ורבבות מבני ישראל גלו בלי משען ומשענה, ונערי בני יהודה נפלו חללים על שדה קרב מזה ומזה, ומעטו בתי מדרש לתורה באין תומך ומחזיק והמהומה רבה בקרב כל ישראל" הספר, שנכתב בימי סטויבץ, נדפס רק 21 שנים מאוחר יותר.
  33. ^ עדות הרב שמריהו גריינימן, מובאת אצל: צבי יברוב, מעשה איש, ח"א עמ' קצ"ה.
  34. ^ ראובן גרוסמן, כי-אם...: ציוני דרך בתולדות חייו ומשנתו הרוחנית של מרן הגאון רבי מרדכי זאב שולמן, מהדורה שנייה, פתח תקוה תשמ"ז, עמ' 21.
  35. ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"א עמ' רל"ג. עובדה זו מצוינת גם אצל ביוגרפים אחרים.
  36. ^ אהרן סורסקי (עורך), נר לישראל: ספר זיכרון לישראל דוב ולאה רפפורט, תל אביב תשנ"ח, עמ' יב. מסופר שם כי ישראל דוב רפפורט ובחורים נוספים נסעו לסטויבץ למטרה זו.
  37. ^ שאול ליברמן, "במחיצת רבנים", בתוך: ד' רוזנטל (עורך), מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 608-609.
  38. ^ קרליץ, חזון איש, אורח חיים, פתיחה לסימן ק"ו (עירובין מ"ב).
  39. ^ בראון, החזון איש, עמ' 41
  40. ^ עדות הרב יעקב ישראל קנייבסקי, מובאת אצל: יברוב, מעשה איש ח"א עמ' פ"ג. וממנו אצל בראון, החזון איש, עמ' 42.
  41. ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"א עמ' רמג-רמד.
  42. ^ בראון, החזון איש, עמ' 43, לפי גראדה, מלחמת היצר עמ' 390, הטוען כי העסק היה כושל והותירם בעלי חובות.
  43. ^ בראון, החזון איש, עמ' 42.
  44. ^ הביוגרפים שלו מציינים את מנהגו לא לפרוש למנוחה כל עוד לא סיים את עיונו בנושא שלפניו, מנהג שהביא אותו לעתים להתמוטט על מקומו תוך כדי לימוד. בראון, החזון איש, עמ' 92, מתייחס בהרחבה למנהגו זה שנמשך עד לשנותיו האחרונות.
  45. ^ סורסקי, החזון איש בדורותיו עמ' נג, בשם בעל הדירה, הרב גריינימן. ראו שם תיאורו על הילדים הקטנים שדידו אחריו, כשהם מחקים אותו וחוזרים על דברי המשנה, שאותם שמעו מאות ואלפי פעמים מתנגנים מפיו.
  46. ^ בראון, החזון איש, עמ' 46.
  47. ^ המכתב כולו מצוטט אצל סורסקי, החזון איש בדורותיו, עמ' נד.
  48. ^ בתרגום מיידיש, מצוטט אצל יברוב, מעשה איש, ח"ג עמ' סד.
  49. ^ ראו על כך להלן "ביוגרפיות", "פאר הדור".
  50. ^ לימים, הקליט גראדה את זכרונותיו מאותה התקופה. קישור ישיר להקלטה זו, ראו להלן בפרק "קישורים חיצוניים".
  51. ^ בראון, החזון איש, עמ' 50-51. ההשערה השנייה היא של ד"ר צבי יהודה.
  52. ^ חיים ע. קוליץ, החוזה מליטא, ירושלים תשנ"א, עמ' 61, מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 49-50.
  53. ^ הורביץ, ארחות רבנו, ח"ה עמ' קסט, מוסיף ששמע זאת גם מהרב חיים קנייבסקי בשם אביו. דבריו הובאו אצל בראון, החזון איש, עמ' 55-56.
  54. ^ מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 56, הערה 160. הרב סולובייצ'יק השיב להשגות עליו (החידושים המקוריים נדפסו ב"אגרות הגרי"ד" עמ' קל-קלב, והתשובות להשגות בעמ' קלד-קלט.
  55. ^ להרחבה על פולמוס זה, ראו:‏ Bacon, G. "Rubinstein Vs. Grodzinski: The Dispute Over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry, 1928-1932", The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, pp. 295-304. Vilnius, Vilnius University Publishing House, 1998 (באנגלית); רבם דקרו, בתוך: אהרן סורסקי (עורך), אחיעזר: קובץ אגרות, ח"ב, בני ברק תש"ל, שער עשירי: פרקי חיים, עמ' תרפד-תרצד.
  56. ^ בראון, החזון איש, עמ' 53-54, על מידת מעורבותו של החזון איש במאבק פוליטי זה. בראון מעריך כי אפשר שמאבק זה גיבש את יחסו העוין של החזון איש לתנועת "המזרחי"
  57. ^ בדיווחים על הישיבה המיוחדת, נמנים בהקשר זה הרבנים: איסר זלמן מלצר, ברוך בר ליבוביץ, אלחנן וסרמן, חנוך אייגש, אהרן קוטלר, יוסף שלמה כהנמן, מאיר קרליץ, אהרן לוין, יהודה מאיר שפירא.
  58. ^ שלום מאיר ולך, שמואל בקוראי שמו (על הרב שמואל וינטרוב), בני ברק תשנ"א, עמ' מז-נ; מובא אצל בראון, החזון איש, עמ' 52-53 והערה 145. בתיאורו הספרותי של גראדה, מלחמת היצר עמ' 300-302, החזון איש אמנם זומן לישיבה זו וכבר היה בדרכו אליה, אך חזר על עקבותיו.
  59. ^ גרודז'ינסקי, איגרות רבי חיים עוזר, ניו יורק, תשס"א. ח"ב, אגרת תשנ"א ותשס"ח.
  60. ^ הרב אליקים שלזינגר, חתנו של בלוי, כותב בספר הדור והתקופה עמ' מז, שהחזון איש נימק את התנגדותו לפסיקות ממוניות משום שעדיין לא גמר את לימודיו בחלק "חושן משפט" כראוי. האגרות ודברי הרב שלזינגר מצוטטים אצל בראון, החזון איש, עמ' 55.
  61. ^ ראובן גרוסמן, כי-אם...: ציוני דרך בתולדות חייו ומשנתו הרוחנית של מרן הגאון רבי מרדכי זאב שולמן, מהדורה שנייה, פתח תקוה תשמ"ז, עמ' 41.
  62. ^ סורסקי, החזון איש בדורותיו, פרק תשיעי, בצירוף מסמכים רלוונטיים. בראון, החזון איש, עמ' 56-57, מביא גרסה אחרת, של הרב שמואל אהרון שזורי, מזכירה הראשון של הרבנות הראשית לישראל, בשאלה אם הרבנות הייתה מעורבת בניסיונות להשיג אשרת עלייה עבור החזון איש. לדעת בראון עסקני אגודת ישראל אכן הסתדרו בכוחות עצמם, אך סובר שהטענה החרדית, לפיה החזון איש סירב באופן מוחלט לקבל סיוע מהרבנות הראשית, מפוקפקת.
  63. ^ בראון, החזון איש, עמ' 59, לפי סורסקי, החזון איש בדורותיו, עמ' פד-פה.
  64. ^ בראון, החזון איש, עמ' 59-60, מביא את דברי הביוגרפים המוקדמים שהרב גרודז'ינסקי הצטער על עזיבתו וכתב זמן מה לאחר הפרידה: "בשבילנו זו אבדה גדולה".
  65. ^ זאת, ככל הנראה, כדי שלא לעסוק בדירה חדשה בימים אלו, שבהם מתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש
  66. ^ לפי מכתבו של הרב גרודז'ינסקי המצטט את דברי החזון איש אליו. מצוטט אצל בראון, החזון איש עמ' 64.
  67. ^ שלמה כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"ב עמ' לח.
  68. ^ בהמשך הפך לרחוב חזון איש. במקום שוכן תלמוד תורה תשב"ר, על שם החזון איש
  69. ^ בראון, החזון איש, עמ' 65-66. וראו שם הערה 15, שתי גרסאות לסיפור זה.
  70. ^ בראון, החזון איש, עמ' 202, מצטט את איגרות רבי חיים עוזר, ח"ב, איגרות תרלו, תשעט, תרכז.
  71. ^ רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 22.
  72. ^ בראון, החזון איש, עמ' 72.
  73. ^ הרב אברהם ישעיהו קארעליץ געפעהרליך קראנק, אונזער עקספרעס, 24 בדצמבר 1936. (ביידיש).
  74. ^ בראון, החזון איש, בעיקר בעמ' 87.
  75. ^ ראו בקצרה להלן ספריו, על פולמוסו עם משנתו של חז"ס בנושא זה.
  76. ^ חזון איש - קונטרס שמונה עשרה שעות - ירושלים תש"ג, באתר HebrewBooks.
  77. ^ יברוב מעשה איש ח"ג, עמ' רמג ואילך.
  78. ^ שלמה לורנץ, במחיצתם, עמ' 86
  79. ^ ראו: קרליץ, חזון איש, מהדורה חדשה, מסכת דמאי סימן טו, בקטע המתחיל "ע"ד הזיתים שנלקחו".
  80. ^ קובץ אגרות, ח"א איגרת קי"ב. עם זאת, בפגישתו המפורסמת עם בן-גוריון שהתקיימה בעיצומו של הדיון הציבורי בחוק, לא עלה העניין כלל. בראון, החזון איש, עמ' 90, מוסיף כי רק לאחר הפגישה הפציר החזון איש בבן-גוריון באמצעות עסקנים, ואף כתב לו מכתב, כי יפעיל את השפעתו לביטול החוק. בן-גוריון סירב.
  81. ^ ש. ז. שרגאי"וודאי, עליכם לעשות את שהרבנות הראשית אומרת לכם": להודעותיו של ה"חזון איש" ועמדתנו בכנסת, הצופה, 30 באוגוסט 1953
  82. ^ ביום הפגישה פרסם "מעריב" כתבת רקע על החזון איש: מ. מייזלס, חזון-איש שבן-גוריון רוצה בעצתו: מי הוא הרב קרליץ המתבודד בבני ברק שהיהדות הדתית שומעת בקולו?, מעריב, עמ' 2, 20 באוקטובר 1952
  83. ^ [1], על המשמר, 28 ביולי 2014 הסביר כי בשל היות נושא הפגישה המתוכנן (בניגוד להודעה הרשמית) "גיוס בנות", היה צריך להיות מעורב בדבר, דווקא השליש הצבאי. "מעריב" בכותרתו הראשית בן-גוריון נועד עם "חזון איש", מעריב, 20 באוקטובר 1952, מדווח כי ארגוב ביקר פעמיים בביתו של החזון איש, ונענה בחיוב.
  84. ^ מפילוסופיה יוונית לקבלה... ד. בן-גוריון מבקר אצל החזון-איש, "חרות", 21 באוקטובר 1952, עמוד השער. באתר עיתונות יהודית היסטורית. לעומת זאת מכתבה שפורסמה ב"מעריב" יום לפני הפגישה, עולה כי לתיאום הפגישה היו שותפים גם העסקנים החרדים, הרבנים יצחק מאיר לוין וקלמן כהנא, וכי הפגישה התקיימה בבני ברק רק מחמת סירובו העקרוני של החזון איש לעלות לירושלים מטעמים דתיים.
  85. ^ ראיון בפרק "החזון איש", בסדרת התוכניות "הכל אנשים" ששודרה בטלוויזיה החינוכית, 1997. הפרק זמין לצפייה ברשת, ראו: "קישורים חיצוניים".
  86. ^ ראש הממשלה ביקר אצל "חזון איש" 21 באוקטובר 1952. למחרת הפגישה, בתחתית עמוד השער. בכתבה זו נסקרה בקצרה, כרקע לביקור, הביוגרפיה של החזון איש ויצירתו התורנית, כמו גם השפעתו הפוליטית על אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
  87. ^ בן-גוריון אצל הרב קרליץ, "על המשמר", 21 באוקטובר 1952, באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  88. ^ מפילוסופיה יוונית לקבלה... ד. בן-גוריון מבקר אצל החזון-איש, "חרות", 21 באוקטובר 1952, עמוד השער. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  89. ^ מהראביי לרב, "משבת לשבת", מעריב, גיליון סוף השבוע, 24 באוקטובר 1952, עמ' 2. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  90. ^ יצחק נבון, שנכח בפגישה, מעיד שבמקור דיבר החזון איש על גמל טעון וגמל ריק, מקרה הלקוח ממסכת סנהדרין, אולם בדימוי הציבורי של הפגישה נחקק "משל העגלות". בשל היותו של יצחק נבון עד בודד לפגישה כולה, נוצרו גרסאות רבות לתיאור מהלכה: כך, למשל, הביוגרפים החרדים של החזון איש מוסיפים לתיאור הפגישה גם דיונים בענייני פילוסופיה כלליים. בן-גוריון עצמו, לאחר שנים, בנאום בפני רבנים אמריקנים, סיפר: "שאלתי את החזון איש ז"ל אם מגיעה בתוך המדינה לכל פרט הזכות לחופש מצפון. הוא לא נתן לי תשובה ברורה, כי לא התמצא בהלכות מדינה". נאומו זה זכה למתקפה חריפה בעיתון תנועת החרות, "חרות". העיתון תקף את בן-גוריון במחאה על פגיעה בכבודו של החזון איש המנוח. במאמר נטען כי בזמן המשבר הקואליציוני ב-1952, אמר בן-גוריון כי הוא הולך להיוועץ בחזון איש משום שהוא איש שאינו משוחד ואינו בוחש בקדרת הפוליטיקה, ולכן יש לשמוע את דבריו. וכעת הוא מוצא לנכון לזלזל בכושר השיפוט שלו ב"הלכות מדינה". ראו: יצחק דיש, אבן על קברו של "חזון איש", "חרות", 6 באוגוסט 1961, באתר עיתונות יהודית היסטורית. ראו שם גם תיאור כללי קצר על החזון איש.
  91. ^ ראו: תיאור הפגישה ביומני בן-גוריון, בבלוג המכון למורשת בן-גוריון. אישים חרדים בולטים טרחו להדגיש את הנאתו של בן-גוריון מהפגישה: ח"כ שלמה לורינץ כתב בספרו (במחיצתם, חלק א', עמ' 73) כי בן-גוריון אמר לו לאחר השיחה כי לא זו בלבד שלא פגש מימיו אדם כה פיקח, אלא שגם לא העלה על דעתו שיכול להיות כזה אדם פיקח. ורפאל הלפרין מביא בספרו "במחיצת החזון איש" תצלום ממכתבו של בן-גוריון שנשלח לחזון איש לאחר הפגישה, ובו כותב בן-גוריון: "תרשה לי להוסיף שפגישתי ושיחתי אתך הייתה בשבילי חוויה חשובה ולא אשכחנה אף פעם".
  92. ^ שימוש מעניין, עשה בו מיכאל אברהם בספרו שתי עגלות וכדור פורח. ומצדו השני של המתרס: רבקה גרינבוים עגלתו העמוסה של חזון איש, תל אביב: י' גולן, 1996. מאמרי ביקורת על הקהילה הדתית, תרבותה ומאבקי הכח שלה מול הרוב החילוני.
  93. ^ בראון, החזון איש, עמ' 90.
  94. ^ חזון איש - ירושלים תשי"ב, באתר HebrewBooks.
  95. ^ מתוך כתבה על פטירת החזון איש, מעריב, 25.10.1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  96. ^ בראון, החזון איש, עמ' 91.
  97. ^ בראון, החזון איש, עמ' 92. בהקשר זה הוא מצטט מספר מקורות על כך, שבחלק מכתביו כותב החזון איש על ספר מסוים שאיננו נמצא תחת ידו, וכוונתו למשמעות המילולית של הביטוי, מאחר שלא היה בכוחו להתרומם ממקומו ולקחת את הספר מן המדף.
  98. ^ חזון איש - ירושלים תשי"ד, באתר HebrewBooks.
  99. ^ "על המשמר", 26 באוקטובר 1953, עמוד השער. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  100. ^ עיין בעיתונות התקופה:כעשרים אלף מלווים למנוחות את "חזון איש", מעריב, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1 המשך הכתבה;נפטר "חזון-איש", על המשמר, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1;הרב א. י. קרליץ - ה"חזון איש", דבר, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1;הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ, בעל חזון איש - איננו, הצופה, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1 המשך הידיעה; נפטר א. י. קרליץ החזון איש, חרות, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1; רבבות מלווים את חזון איש למנוחת עולמים, הצופה, 26 באוקטובר 1953 (למחרת ההלוויה), עמ' 1; המונים חילקו את הכבוד האחרון ל"חזון איש" ז"ל, חרות, 26 באוקטובר 1953, עמ' 4. לפי ידיעה זו, בהלוויה השתתפו קרוב ל-30,000 איש, ומאות מתלמידיו של החזון איש קרעו "קריעה" אחר מיטתו. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  101. ^ מקימים קרן "חזון איש", מעריב, 17 בנובמבר 1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  102. ^ כפר הרא"ה, באתר המועצה האזורית עמק חפר.
  103. ^ להרחבה על מנהגי בית כנסת זה, והכרעות החזון איש, ראו: אלחנן כהן, מנהגי בית הכנסת חזון איש : (לדרמן), בני ברק תש"ע.
  104. ^ פאר הדור. מצוטט אצל רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 18.
  105. ^ יברוב, מעשה איש ח"ג, עמ' קצב. בשם האחיין.
  106. ^ להרחבה בעניין זה, ראו: אריה לייב פרידמן, צדקת הצדיק: ליקוטי דינים מראשונים ואחרונים בשינוי הנוסחאות בכתיבת סת"ם, בו יבואר צדקת וכשרות צורת הצדיק ביו"ד הפוכה, ובסופו מכתבים ממרן הגאון החזון-איש. ירושלים, תשל"ג 1973. מהדורה שנייה, ד"צ עם תוספות, ירושלים, תשמ"ח.
  107. ^ סורסקי, החזון אי"ש בדורותיו, עמ' סה-סו. להרחבה על מעשי דקדוק במצוות שלו ראו שם.
  108. ^ סורסקי, החזון אי"ש בדורותיו, עמ' סו.
  109. ^ "ביאור הלכה", סימן רע"א, סעיף י"ג.
  110. ^ בראון, החזון איש, עמ' 424-440.
  111. ^ או"ח, מסכת ראש השנה סימן קלח, אות ה.
  112. ^ איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעיין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב. קטע זה לא תורגם במהדורה העברית, והוא מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: "המעיין", תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  113. ^ תואר זה מקובל גם על בנימין בראון, חוקר משנתו ודמותו. אך הוא אינו מוסכם על הכל, שלמה טיקוצ'ינסקי, סבור שעובדת אי-אזכוריו של החזון איש בעיתונות החרדית בת תקופתו מעידה כאלף עדים על כך שלא הוא היה זה ש"ניווט את הספינה" או את העגלה החרדית, ראו כאן. גישה זו שוללת אפשרות של ניהול שקט, או למצער, ניהול מאחורי-הקלעים. בראון במאמר תגובה, טוען לכשל בטיעוניו של טיקוצ'ינסקי. לדבריו מדובר באנכרוניזם טהור, שכן גם רבנים אחרים אינם מוזכרים בעיתונות התקופה החרדית. להרחבה ולטיעונים נוספים, ראו מאמרים אלו במקורם, וראו להלן "לקריאה נוספת": מאמרים בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית", הפניה למאמר תגובה של ד"ר טיקוצ'ינסקי.
  114. ^ נח זבולוני (רנ"ז), שך: בשל ביקורת על ה"חזון אי"ש", הוציא עצמו הרב יוסף מ"עולם התורה", "דבר", 13 בדצמבר 1992, עמ' 4. באתר מאמריו של זבולוני.
  115. ^ ראו את צילום כתב ידו.
  116. ^ משה צבי נריה, בין ראי"ה וחזון, פרק בספרו בשדה הראי"ה.
  117. ^ מלבד הפרק "בין ראי"ה וחזון", בספרו של הרב משה צבי נריה "בשדה הראי"ה", ראו גם חיבורים שלמים, כמו (מן הצד המחייב): הרב משה צבי נריה, ראיה וחזון: על חילופי מכתבי-הלכה ויחסי כבוד תורה בין מרן הגראי"ה קוק לבין מרן הגראי"ש קרליץ ("חזון איש") , תל אביב-יפו, ה'תשמ"ב. (ומן הצד השולל): יואל אלחנן, חזון לבם ידברו: בעניין יחסו האמיתי של מרן החזון אי"ש לראי"ה קוק, פתח-תקוה, תשע"ג 2013. שימו לב לסמנטיקה, בבחירת שמות הספרים.
  118. ^ בראון, החזון איש, עמ' 220-227. וראו שם סיכום ממצה של עדויות משני הצדדים על ביטויים ופעולות של החזון איש בהתייחס לרב קוק.
  119. ^ להרחבה על גישתו של החזון איש בנושא הלכה מול מוסר, ראו אצל בראון, החזון איש, שער שני, פרק שני "פולמוסו של החזון איש עם תנועת המוסר", עמ' 130-170. בראון מקדיש חלק מדיונו גם לתגובות של רבנים המצדדים בתנועת המוסר על אף הערצתם את החזון איש, הם מדברים על "טעותם של אלה שעלה על דעתם כי בעל החזון איש היה מתנגד לשיטת המוסר" ו"אדרבה, תמך בו בכל חום לבו הקדוש". (שם הערה 104).
  120. ^ הוטנר, פחד יצחק - אגרות וכתבים, ניו יורק תשמ"א, עמ' קפח-קפט.
  121. ^ ראו מאמרו של הרב איסר פרנקל, הספרים של חזון איש, "שלושים" להסתלקותו של המחבר, 27 בנובמבר 1953, בעיתון "חרות".
  122. ^ פתק בכתב ידו של החזון איש, ובו שרטוטים שונים ששימשוהו לחישוביו בענייני הלכות קידוש החודש. בתחתית הדף בצד ימין שם של מאמין המבקש ברכה, ושם אמו, כנהוג.
  123. ^ ראו: קרליץ, חזון איש, או"ח, מסכת ראש השנה, סימן קמא, אות ט. לדברי חז"ס בעיתונו הצפירה ראו: חז"ס, על דבר שמירת יום השבת לאנשי המזרח - מאמר ראשון בסדרה, "הצפירה", תרל"ד, 1874. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
  124. ^ אברהם חיים אליהו ויסמנדל (עורך), איש חמודות, מונסי, תשס"ח 2008, עמ' תמג.
  125. ^ קובץ אגרות - חזון איש, חלק ב, באתר HebrewBooks.
  126. ^ ראו למשל: 1. ספר הגהות חזון איש: והוא כולל הגהות על הש"ס וליקוט על פירוש המהרש"א והמהר"ם... ירושלים: א' בלום, תשנ"ז 1997. 2. גליונות חזון איש על ספר ישועת דוד: נמצא בכתב יד..., עם צילום כתב היד, בני ברק תש"נ 1990.
  127. ^ ראו: חיים דובר גולבסקי, ‏להט החרב המתהפכת: לשמור את דרך עץ ה"חיים", ... לבאר ולברר ... דברי רבינו ... אור החיים מבריסק דליטא ולהשיב על השגותיו של ... בעל חזון איש. ניו יורק תשל"ו 1976, באתר אוצר החכמה.
  128. ^ שב שמעתא: ונוסף לזה הערות והארות "חזון אי"ש", ניו יורק תשל"ד 1974.
  129. ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 4.
  130. ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 4-9.
  131. ^ 131.0 131.1 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 6.
  132. ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 6. וראו: משה מרדכי הלוי שולזינגר, (חתנו של עורך "פאר הדור" הרב שלמה כהן) פניני רבנו הקהלות יעקב, ח"א עמ' צא. בראון מצביע על מקורות בכתבי הרב קנייבסקי, מהם עולה כי סבר שיש לצנזר חומר היסטורי וביוגרפי שיש בו כדי לגרום נזק חינוכי.
  133. ^ גראדה, דער חזון-איש: פון ווילנע ביז בני-ברק. הקלטת שמע. 1980. (ביידיש). להאזנה, ראו להלן "קישורים חיצוניים".
  134. ^ גיסו של רפאל הלפרין, חתנו של יעקב, הוא הרב שלמה כהן, עורכה הראשי של הביוגרפיה "פאר הדור".
  135. ^ 135.0 135.1 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 7.
  136. ^ ראו ביקורת על הספר: א. עמירם, צדיק בשר-ודם, מוסף הספרות של מעריב, כ"א בחשון, תשנ"א, 9.11.90, עמ' 6.
  137. ^ כל ספרי הסדרה זמינים לקריאה ברשת: מעשה איש חלק ראשון.; חלק שני; חלק שלישי; חלק רביעי; חלק חמישי; חלק שישי; חלק שביעי, באתר HebrewBooks.
  138. ^ 138.0 138.1 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 8.
  139. ^ רשימת זכרונותיו של הרב יפה, כוללת עדויות שמיעה של הרב נתן שולמן, ראש ישיבת סלובודקה.
  140. ^ בראון, החזון איש, פתח דבר עמ' יג-יד.
  141. ^ כלשונו של בראון, החזון איש, מבוא עמ' 5.
  142. ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 9-10. למעשה, כותב בראון כי רק מאחד המרואיינים, ד"ר צבי א' יהודה, קיבל מידע רב הבא לידי ביטוי בספר.
  143. ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 7. בראון מוסיף כי ספריו אלו של גראדה שימשו מקור גם לכותבי ביוגרפיות קודמות של החזון איש, בהם "פאר הדור" שמכנה אותו "מקור נאמן" תוך העלמת שמו.
  144. ^ חלק מהפולמוס היה בשלבי התרחשותו בעת עדכון פרק זה (מאי 2014) וייתכן שנוספו מאמרי תגובה מאוחר יותר.
  145. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  146. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  147. ^ המאמר זמין לעיון מקוון
  148. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  149. ^ המאמר זמין לעיון מקוון
  150. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  151. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  152. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  153. ^ המאמר זמין לעיון מקוון
  154. ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
  155. ^ פורסם ב-1999 בתקליטור מס.1 במארז "הכל אנשים". יוצרי הפרק - עורכת ומפיקה: ענת זלצר. במאית: רנה פאפריש. יועץ: דב אלבוים.