MGM-52 Lance

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
MGM-52 Lance
MGM-52 Lance.jpg
מידע בסיסי
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
יצרן Ling-Temco-Vought
פלטפורמת שיגור נגמ"ש M752
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק נוזלי
משקל 1,290 ק"ג
ממדים
אורך 6.1 מטרים
קוטר 560 מ"מ
ביצועים
מהירות 3 מאך
טווח עד 120 ק"מ עם רש"ק גרעיני

עד 90 ק"מ עם רש"ק מצרר
עד 75 ק"מ עם רש"ק נפיץ(/אחוד)

ראש קרב והנחיה
ראש קרבי גרעיני, מצרר ונפיץ
"מנפץ" צה"לי בבית התותחן בזכרון יעקב

MGM-52 Lance (לאנס) הוא טיל קרקע-קרקע בליסטי המונע בדלק נוזלי תוצרת ארצות הברית.

הלאנס הוא טיל שנועד לפגוע במטרות אסטרטגיות בעורף האויב ולשם כך צויד בראש קרב גרעיני, בשלב מאוחר יותר פותחו ראשי קרב קונבנציונלים עבור הטיל ותוכנן להשתמש בו למתן סיוע ארטילרי לכוחות הקרקע. כינויו בצה"ל היה ה"מנפץ".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 המאוחרות של המאה העשרים, פרסם צבא ארצות הברית מכרז לבניית סדרה חדשה של טילים בליסטיים לטווחים שונים.

בנובמבר 1962 נבחרה חברת Ling-Temco-Vought לקבלן הראשי בפרויקט לבניית טיל בליסטי לטווח קצר של 50 ק"מ. לטיל ניתן השם "לאנס" (Lance) וביוני 1963 הוא קיבל את הסימון הטקטי MGM-52. השיגור הראשון נערך ביוני 1965 והניסויים נמשכו עד 1966.

ב-1965 נעשו שינויים בטיל, הוכנס מנוע חזק יותר, הוגדלו המייצבים והגרר הופחת וכך גדל טווח הטיל ל-140 ק"מ. הטיל החדש כונה MGM-52B והחליף את הגרסה הישנה. השיגור הראשון של ה MGM-52B נערך במאי 1969 אך בעיות במנוע הרקטי של הטיל עיכבו את הניסויים בין 1971-1967 והלאנס לא היה מוכן לפריסה מבצעית עד מאי 1972. עד אז בוטלה התוכנית ליצור ראשי קרב ביולוגיים וכימיים וכל הטילים צוידו ברש"ק גרעיני W70 בעוצמה של 1-100 קילוטון. התצורה הסופית של הלאנס, לאחר סדרת הניסויים של הגרסה השנייה ושינויים בצורת המייצבים וזנב הטיל, כונתה MGM-52C.

בספטמבר 1973 נפרש באירופה גדוד הלאנס המבצעי הראשון. סוללת לאנס הורכבה משתי יחידות שיגור על בסיס נגמ"שי M752 (טיל בודד על כל נגמ"ש) ו-2 נגמ"שי אספקה מסוג M688 (שני טילים בכל נגמ"ש), בסך הכל כללה כל סוללה 6 טילים. הלאנס החל להחליף את טיל ה-MGM-29 Sergeant בשירות צבא ארצות הברית, הוא היה קל יותר לתפעול ולתחזוקה, זמן התגובה שלו היה קצר יותר ועמד על פחות מ-15 דקות ובזכות ממדיו הקטנים יכלה כל יחידה לשנע מספר גדול יותר של טילים.

ב-1976 חודש פיתוחו של רש"ק קונבנציונלי עבור הטיל ויוצר רש"ק מצרר שסימונו M251 שהכיל מספר רב של פצצונות מסוג M40. רש"ק המצרר נכנס לשירות בצבא ארצות הברית ב-1978 וטילי לאנס קונבנציונלים (עם ראשי קרב שונים) נמכרו למספר מדינות, רובן חברות נאט"ו.

ב-1977 פותחה גרסה חדשה לרש"ק הגרעיני W70 שהייתה בעצם פצצת נייטרון. בתחילה בוטל הפרויקט מסיבות פוליטיות אך לבסוף נבנו מספר ראשי קרב החל מ-1981. למרות זאת לא נכנסה אף פצצת נייטרון לשימוש באחת מיחידות השדה של מערך הלאנס.

לאחר החתימה ב-1987 על האמנה לצמצום הגרעין (Intermediate-Range Nuclear Forces Treaty) החלה ארצות הברית להסיג את טילי הלאנס מאירופה, סיום המלחמה הקרה בתחילת שנות ה-90 זירז את הוצאת הטילים מהשירות וב-1992 אוחסנו כל ראשי הקרב של טילי הלאנס בהמתנה להשמדתם. את הלאנס החליף בצבא ארצות הברית טיל ה-MGM-140 ATACMS הקונבנציונלי.

שירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסכימו השלטונות האמריקאים לספק לצה"ל גדוד משגרים עם מספר מוגבל של רקטות, ללא ראשי קרב גרעיניים. בצה"ל הוקם גדוד סדיר שיעודו היה לפגוע במטרות אסטרטגיות של האויב (כמו טילי נ"מ) והגיע לטווח של 75 ק"מ, עם רש"ק נפיץ. יחידת ה"מנפץ" הייתה בשירות מבצעי עד לתחילת שנות ה-90.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]