נגמ"ש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נגמ"ש הוא ראשי תיבות של המונח נושא גיסות משוריין שבא לציין רכב קרבי משוריין (רק"מ) שמטרתו העיקרי היא תובלה ממוגנת של כוחות אל ובחזרה משדה הקרב. בעברית, המונח נגמ"ש מציין את רוב הרקמ"ים הזחליים שאינם טנקים או תומ"תים. לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שיריונית.

[עריכה] היסטוריה והתפתחות הנדסית

נגמ"ש M-113 תוצרת ארצות הברית, 1960. אחד הנגמ"שים הידועים בעולם והנפוצים בנאט"ו.

נגמ"ש לחימה רוסי מדגם BMP-1.

נגמ"כ נקפדון ישראלי. הנקפדון הוא אחד הנגמ"שים הממוגנים ביותר בעולם.

נגמ"שים הופיעו רק בזמן מלחמת העולם השנייה אך במינון דליל. רוב התעבורה הלוגיסטית נעשתה באמצעות משאיות, ג'יפים וזחל"מים (זחל"ם = זחלי למחצה) שיתרונם במהירות אך היו חסרי מיגון מספק.

מטרותיו המקוריות של הנגמ"ש הייתה תובלת הכוח בסביבה עויינת כאשר יש חשש למארבי צלפים ומטענים קלים. הנגמ"ש היה מצויד במנוע שעוצמתו כזו של אוטובוס עירוני ויכול היה לשאת בין 10-12 חיילים על ציודם האישי, בנוסף לצוות המתפעל, ציוד הנגמ"ש והמיגון. הנגמ"ש היה ממוגן בלוחות אלומיניום עבים ונשא חימוש קל - בדרך כלל מספר מקלעים. כדי לאפשר לנגמ"ש תנועה מהירה ויכולת ציפה, מיגון הנגמ"ש היה קל במתכוון, ונועד להגן על הצוות בעיקר מפני ירי נשק קל ורסיסים בלבד. יכולתו להגן מפני נשק נ"ט הייתה מועטת. גם הנגמ"ש M-113 האמריקאי וגם הנגמ"ש הרוסי BMP-1 הינם בעלי יכולת אמפיבית מלאה, כאשר ההנעה במים נעשית ללא כל עזרים חיצוניים, אלא באמצעות תנועת הזחלים בלבד.

נגמ"שים שתוכננו לסביבות בעלי תנאי שטח קשים כמו יערות דרום אסיה והמדבריות של מדינות ערב היו בדרך כלל זחליים, ונגמ"שים שתוכננו לקרבות בתנאי דרכים סלולות ושטחים עירוניים - היו גלגליים.

הנגמ"ש המודרני הראשון היה ה M-113 האמריקני שהופעל במלחמת וייטנאם. נגמ"שי M-113 הגיעו לישראל במסגרת הסיוע הנרחב שקיבלה מארצות הברית במלחמת יום כיפור ודחקו בהדרגה את הזחל"מים החוצה מהשירות.

בעקבות ההצלחה של הנגמ"שים הוגבר מאוד השימוש בתובת הנגמ"ש כפלטפורמה למערכות נשק ופיקוד שונות כגון מכ"מים ניידים, רכבי קישור, פיקוד ובקרה ואפילו נ"מ (נגמ"ש M-163 "מחבט"). על חלק מהנגמ"שים אפשר להתקין גם אמצעי פריצה והנדסה, ולהשתמש בהם כרכב הנדסה קרבית. הפומ"ה הישראלית היא דוגמה טובה לנגמ"ש הנדסה קרבית.

בעקבות תפוצתו הנרחבת של ה RPG (מטול רקטות נגד טנקים) והגידול בקרבות בשטח בנוי, הוגבר הצורך לשפר את המיגון של הנגמ"ש כדי להגן על אנשי הצוות ממטענים חלולים, טילי נ"ט ומוקשים מאולתרים. התוצאה הייתה פיתוח נגמ"שים כבדים (נגמ"כים) כמו האכזרית והנגמ"שים מבוססי שוט (כגון הנגמחון והנקפדון) הישראלים, והבראדלי האמריקני.

הM-2 בראדלי והנגמחון, בניגוד לנגמ"ש הקלאסי, משמשים כ"רכב לוחמת חי"ר" (IFV) - כלי שייעודו העיקרי לא רק הובלת חי"ר אלא מתן פלטפורמת לחימה לחיילים שבתוכו, כך שיוכלו להילחם מבלי לצאת החוצה. הבראדלי חמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ, במקלעים ובכוורת ל 2 טילי נ"ט או טילי נ"מ. הנגמחון לעומת זאת חמוש בצריח נייח (פילבוקס) ומוגבה שבו מותקנים שני מקלעי מאג בחרכי ירי.

החידושים האחרונים לנגמ"ש היו בעיקר בתחום המיגון. כמו כן, רפא"ל הישראלית הייתה החלוצה בהוספת תותחים קלים ומקלעים שמופעלים לחלוטין מתוך הנגמ"ש או בשלט רחוק ובכך מאפשרים לחיילי הנגמ"ש לירות כנגד תוקפיהם מבלי לחשוף את עצמם לאש קלה מצד חיילי האויב.