נשק גרעיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ענן פטרייה של הפצצה אטומית על עיר הנמל נגסאקי. ב-1945 הנשורת הגרעינית התרוממה לגובה של כ-18 ק"מ מעל מוקד הפיצוץ
נשק גרעיני
דגם של הפצצה "איש שמן", פצצת האטום שהוטלה על העיר היפנית נגסאקי ב־1945

היסטוריה של הנשק הגרעיני
מלחמה גרעינית
מרוץ החימוש הגרעיני
תכן נשק גרעיני / ניסוי גרעיני
השפעות פיצוץ גרעיני
מערכות לשיגור נשק גרעיני
ריגול גרעיני
התפשטות הנשק הגרעיני

פצצות:
פצצה מלוכלכת | פצצת ביקוע גרעיני
פצצת מימן | פצצת נייטרון
איש שמן | ילד קטן | פצצת הצאר
מדינות בעלות נשק גרעיני

מדיניות הגרעין של ארצות הברית · רוסיה · בריטניה · צרפת
סין · הודו
פקיסטן · צפון קוריאה
דרום אפריקה · ישראל

נשק גרעיני הוא נשק ששואב את כוחו ההרסני מתגובה גרעינית של ביקוע או היתוך המושגת בדרך כלל באמצעות הפעלת פצצת ביקוע גרעיני. אפילו פצצה גרעינית (שלעתים נקראת גם "מתקן גרעיני") בעלת תפוקה של נשק גרעיני נמוכה היא בעלת עוצמה גדולה יותר מכל כלי נשק קונבנציונלי. מתקן גרעיני יחיד מסוגל להשמיד עיר שלמה.

בהיסטוריה של הלוחמה, נעשה שימוש בנשק גרעיני רק פעמיים. שני המקרים אירעו בשלהי מלחמת העולם השנייה. המקרה הראשון אירע בבוקר ה-6 באוגוסט 1945, כשארצות הברית הטילה את פצצת האורניום "ילד קטן" על העיר היפנית הירושימה. המקרה השני אירע שלושה ימים לאחר מכן כשארצות הברית הטילה את פצצת הפלוטוניום "איש שמן" על העיר נגסאקי. השימוש בכלי נשק אלה, שתוצאתו המיידית הייתה הרג של מאות אלפי אזרחים (הערכות נעות בין 100,000 ל-200,000 בני אדם הרוגים, מספר שאף גדל לאורך הזמן כתוצאה מחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית שיצרו הפיצוצים) היה ונותר שנוי במחלוקת. מבקרים מרחבי העולם טענו שהיו אלה פעולות לא הכרחיות של הרג המוני. לעומתם טענו אחרים, כי שימוש זה הפחית את מספר הנפגעים בשני הצדדים על ידי החשת סיומה של המלחמה, ובעיקר מנעו מארצות הברית את הצורך לממש את הפלישה המתוכננת ליפן, שהייתה צפויה לקפח את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקאים.

מאז הפצצת הירושימה ונגסאקי, בוצעו יותר מאלפיים פיצוצים של מתקנים גרעיניים למטרות ניסוי גרעיני, הרתעה במסגרת המלחמה הקרה או עימותים אחרים, והדגמה. המדינות היחידות הידועות כמי שביצעו ניסויים כאלה הן (לפי סדר כרונולוגי): ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת (בריטניה), צרפת, סין, דרום אפריקה, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה.

אפשר שמספר מדינות אחרות מחזיקות ברשותן נשק גרעיני, אך לא הודו בכך מעולם בפומבי או שטענתן בדבר ההחזקה לא אומתה. לדוגמה, ישראל נוקטת מדיניות של "עמימות" באשר ליכולותיה הגרעיניות למרות הערכות כי יש ברשותה מאות ראשי קרב גרעיניים וכן יכולות שונות לשיגורם. איראן הואשמה על ידי האומות המאוחדות ומדינות רבות בפיתוח תוכניות גרעין למטרות צבאיות ואף הוטלו עליה ועל צפון קוריאה סנקציות כלכליות ואחרות. דרום אפריקה פיתחה אף היא נשק גרעיני בחשאי, אך התפרקה ממנו בתחילת שנות התשעים. סוריה הואשמה אף היא על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כי עסקה בפיתוח נשק גרעיני לאחר שביצעה בדיקות בעקבות פרסומי אמצעי תקשורת בינלאומיים על הפצצת כור גרעיני בשטחה על ידי ישראל.

בפצצות גרעיניות נעשה שימוש גם למטרות שאינן צבאיות, כגון ניסויים מדעיים. יסודות סינתטיים כגון איינשטייניום, שנוצרו בעת הביקוע הגרעיני, התגלו כתוצאה מהניסוי הראשון בפצצת מימן.

סוגים של נשק גרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הנשק הגרעיני

ראשיתו של הנשק הגרעיני במלחמת העולם השנייה, שבמהלכה עסקו גרמניה, האימפריה היפנית וארצות הברית בפיתוח נשק כזה. רק מאמצי הפיתוח של ארצות הברית, שנעשו במסגרת שכונתה "פרויקט מנהטן", הבשילו לכדי נשק גרעיני, בצורה של ארבע פצצות ביקוע גרעיני ("פצצות אטום"), ששתיים מהן הוטלו על יפן. האחת, שכונתה "ילד קטן", על הירושימה ב־6 באוגוסט 1945 והשנייה, שכונתה "איש שמן", על נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן. מאז לא הופעל יותר נשק גרעיני במלחמה.

גם גרמניה הנאצית הייתה קרובה לייצור ממשי של נשק גרעיני, שהיה עתיד להינשא לארצות הברית על הטיל הבין-יבשתי "אמריקה", מעין המשך פיתוח לטיל וי-2, ואשר פותח במחוז תורינגיה שבגרמניה. בשלזיה תחתית, היום בתחומי פולין, ב"פרויקט ריזה", היה ניסיון לפתח כלי תעופה הדומה לצלחת מעופפת, כדי שיישא נשק גרעיני למרחקים. בסיום המלחמה נעשה גם ניסיון נואש של גרמניה לפגוע בסן-פרנסיסקו באמצעות פצצות העשויות מתחמוצת האורניום ושהיו אמורות להינשא לשם על ידי צוללות יפניות. אלא שמפקד הצוללת הגרמנית, שנשא מטען זה ליפן, העדיף להסגיר עצמו לאמריקאים בנמל פורטסמות', ניו המפשייר באפריל 1945. כל המטען והמסמכים לגביו הוחרמו על ידי צבא ארצות הברית והיו בגדר סוד ביטחוני שנים רבות. יש האומרים שגילוי ניסיון תקיפה זה, הוא שדחף את הממשל האמריקאי לזרז את הטלת הפצצות על יפן.[דרוש מקור]

בפצצת ביקוע מופקת האנרגיה הגרעינית בתהליך שרשרת של ביקוע גרעיני שבו גרעין כבד מתפרק לשני גרעינים קטנים יותר תוך שחרור אנרגיה ונייטרונים שגורמים להתפרקות של גרעינים אחרים. אנרגיה רבה יותר, שפירושה עוצמת הרס גדולה יותר, מופקת בהיתוך גרעיני (Nuclear fusion), שהוא הבסיס לפצצת מימן. עוצמת ההרס של פצצת המימן הראשונה, שפוצצה ארצות הברית בניסוי שנערך ב־1 בנובמבר 1952, הגיעה ל־10 מגהטון TNT, פי 700 מזו של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה.

פצצת נייטרון היא דגם נוסף של נשק גרעיני, שבו נגרם ההרס כתוצאה מפליטה של נייטרונים בעלי אנרגיה גבוהה מאוד. ייחודה של פצצה זו היא שהיא הורגת אנשים מבלי לפגוע במבנים והיא נקייה יותר מנשורת גרעינית.

אמצעי שיגור הפצצה הגרעינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיגור על ידי טילים - לטווח קצר, בינוני וארוך (כולל בין יבשתי). מסלול הטיל יכול להיות בליסטי, כלומר האצה באמצעות רקטה ומעוף של קליע, או טיסה כטיל שיוט.
  • השלכת הפצצה ממטוס.
  • ירי מתוך צוללת.
  • פגזים עבור תותחי שדה.
  • פצצת מזוודה גרעינית - ניתן להעבירה ברכב, או ידנית, לנקודת יעד הפיצוץ.
  • מוקש גרעיני - שיטה שהייתה אמורה למנוע את הפלישה של מדינות ברית ורשה למערב גרמניה ולשאר מדינות מערב אירופה.

מרוץ החימוש הגרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת נשק הגרעין בעולם נכון ל-2006. באדום: שמונה המדינות שמחזיקות בוודאות בנשק גרעיני (ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה), בכתום בהיר: מדינות שחשודות בהחזקה או בפיתוח נשק גרעיני (ישראל, איראן, אוקראינה, ערב הסעודית), בסגול: מדינות שהפעילו תוכנית מחקר או החזיקו נשק גרעיני
מאגרי הנשק הגרעיני של ארצות הברית וברית המועצות לאורך השנים

המדינה השנייה להצטרף למועדון הגרעיני הייתה ברית המועצות. בראש הפרויקט הגרעיני שלה עמד לברנטי בריה, והראש המדעי שלו היה איגור קורצ'אטוב. הפרויקט הסובייטי נעזר רבות במידע שהגיע ממרגלים דוגמת קלאוס פוקס על פרויקט הגרעין האמריקאי.

ב-29 באוגוסט 1949 פוצצה ברית המועצות פצצה גרעינית לה קראה "ברק ראשון" באתר סמיפלטינסק שבצפון מזרח קזחסטן. ב-3 בספטמבר זיהה מטוס סיור אמריקאי שטס מעל קמצ'טקה שרידי רדיואקטיביות, וב-23 בספטמבר הודיע הנשיא טרומן שברית המועצות ערכה ניסוי גרעיני. האמריקאים קראו לפצצה הסובייטית "ג'ו 1" (על שם סטלין). לאזרחי ברית המועצות נודע שגם בידי ברית המועצות יש פצצת אטום רק ב־8 במרץ 1950, בהודעה של סגן ראש הממשלה קלים וורושילוב.

מרוץ החימוש הגרעיני בין ארצות הברית לברית המועצות הפך למרכיב מרכזי של "המלחמה הקרה". שיאו של תהליך זה בפרויקט "מלחמת הכוכבים". לאחר ברית המועצות הצטרפו גם בריטניה, צרפת וסין לקבוצת המדינות בעלות הנשק הגרעיני.

על פי מקורות זרים, נשק גרעיני פותח גם בישראל, כחלק ממדיניות הגרעין שלה. הודו ואחריה פקיסטן עשו ניסויים במתקנים גרעיניים שפיתחו. דרום אפריקה הודתה שייצרה מספר פצצות גרעיניות ולטענתה השמידה אותן. צפון קוריאה נחשדה במשך שנים רבות לבעלת יכולות גרעיניות; החשד אומת כאשר קוריאה ביצעה ניסוי תת-קרקעי ב-9 באוקטובר 2006.

לאחר התפרקות ברית המועצות נותר מרבית הנשק הגרעיני בתחומי רוסיה, אך עדיין נותרו פצצות גרעיניות בקזחסטן ובאוקראינה ואלה מצויות תחת שליטה רוסית. ניסיונה של עיראק לפתח נשק גרעיני נבלם באמצעות הפצצת הכור הגרעיני שלה, אוסיראק, על ידי חיל האוויר הישראלי ואחר כך בעקבות מלחמת המפרץ. מדינה נוספת החותרת במרץ להשגת יכולת לייצור נשק גרעיני היא איראן, דבר הנתפס בידי ישראל והעולם כאיום חמור.

עד כה נערכו כאלפיים ניסויים בנשק גרעיני, מהם 1,030 על ידי ארצות הברית ו־715 על ידי ברית המועצות. בין היתר נבחנה האפשרות להשתמש בנשק גרעיני לכרייה ולשיגור חלליות.

עוצמתו המחרידה של הנשק הגרעיני כוללת אותו, יחד עם הנשק הביולוגי והנשק הכימי, בקבוצת הנשק הלא קונבנציונלי - כלי נשק שהשימוש בהם נחשב למעשה חריג ביותר, והקהילה הבינלאומית חותרת למנוע את הפצתם. צעד חשוב לעצירת הצטרפותן של מדינות נוספות למועדון הגרעיני הוא האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני והאמנה למניעת ניסויים גרעיניים.

הפולמוס על צדקת הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, קיים ויכוח על הנחיצות והלגיטימיות של הפצצת הירושימה ונגסאקי. רבים מבקרים את ההפצצה ורואים בה פשע מלחמה. מנגד, יש הרואים בה כורח צבאי ומדיני.

מבקריה של התקיפה, עמם נמנים הגנרל דאגלס מקארתור והנשיא דווייט אייזנהאואר, טענו כי היפנים כבר הוכרעו למעשה בטרם הטלת הפצצה ותבוסתם הייתה מובטחת, ולכן הטלתה לא הייתה מוצדקת. אחרים טענו כי על האמריקאים הייתה חובה לנסות להרתיע את היפנים על ידי הטלת הפצצה על שטח בלתי מאויש, בטרם ישתמשו בפצצה נגד אוכלוסייה אזרחית (רעיון כזה הועלה בטרם הטלת הפצצה, על ידי הפיזיקאי מקס בורן שהציע להטילה על ההר היפני הקדוש פוג'יאמה). רבים ממבקרי ההפצצה מאמינים כי החלטת ארצות הברית הושפעה ממניעים אחרים כגון הרתעת הסובייטים באמצעות הדגמת יכולת, בדיקת השפעות הנשק הגרעיני, נקמה על התקפת היפנים על פרל הארבור או הצדקת השקעת 2 מיליארד דולר בפרויקט מנהטן.

בתגובה לביקורת, טענו האחראים להפצצה ותומכיהם כי היא הייתה מהלך הכרחי שבא להביא לסיומה של המלחמה. הנשיא טרומן הסביר מאוחר יותר שהפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקנים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם. צ'רצ'יל אמר כי הפצצה, שההתמודדות איתה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה. תומכי ההפצצה טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם אחרי הפצצה שהוטלה על נגסאקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני (למעשה, לאחר הטלת הפצצה על נגסאקי לא הייתה לארצות הברית פצצה שלישית מוכנה לשימוש בשל הקושי בהפקת חומר הביקוע, אך סביר להניח שהיפנים לא ידעו זאת).

מבחינה משפטית ומוסרית, ההתקפה על הירושימה היוותה הפרה חמורה של עקרון חסינות האזרחים במלחמה. אולם עיקרון זה הופר באופן עקבי במלחמת העולם השנייה על ידי כל הצדדים. בעלות הברית הפרו אותו בצורה שיטתית בהפצצת מרכזי אוכלוסייה. הפצצת דרזדן ב-1945, שלא עשתה שימוש בנשק גרעיני, הייתה קטלנית והרסנית לא פחות מהפצצת הירושימה. מדינות הציר פגעו בחסינות הלא לוחמים באופן חמור גם כן, ופשעיהם של היפנים, במלחמה וקודם לה, בפרט בסין ובפיליפינים לא נפלו בהרבה מפשעי גרמניה הנאצית בעלת בריתם. למרות זאת, הפצצת הירושימה נטבעה בזיכרון ההיסטורי כאירוע בולט ומעורר מחלוקת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]