חאלט אפנדי

חאלט אפנדי
Halet Efendi
	חאלט אפנדי (חובש מצנפת) נוכח בהכתרתו של נפוליאון בשנת 1804, פרט מתוך ציור של ז'אק-לואי דוד "הכתרתו של נפוליאון"
לידה	1761; איסטנבול, האימפריה העות'מאנית
הוצאה להורג	3 בדצמבר 1822 (בגיל 61 בערך); קוניה, האימפריה העות'מאנית
מדינה	האימפריה העות'מאנית
	22 בספטמבר 1803 – 21 בספטמבר 1806; (3 שנים)
	22 בספטמבר 1803 – 21 בספטמבר 1806; (3 שנים)

מחמד סאיט חאלט אפנדי או מהמט סאיט האלט אפנדי (בטורקית: Mehmet Sait Halet Efendi‏; 1761, איסטנבול – 1822, קוניה) היה דיפלומט ופוליטיקאי עות'מאני, שכיהן כשגריר בפריז בשנים 1806-1802 ובשנים 1822-1811 איש האמונים ובהמשך גם "שומר החותמים" של הסולטאן מהמוט השני.^[1] נחשב לשמרן ומתנגד לרוח ההתמערבות באימפריה העו'תמאנית. לקראת סוף חייו היה מעורב בפעולות תגמול אכזריות נגד האוכלוסייה היוונית.

שנות הילדות והבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאלט אפנדי נולד באיסטנבול בשם "מחמד סאיט", לקאדי חוסיין אפנדי קירימלי (שמוצאו היה מחצי האי קרים) שהיה הסגן של השייח אל-אסלאם מחמד שריף אפנדי. כנער עבד כפקיד במשרד המשפטים של השייח אל אסלאם^[2] וקיבל את השם "חאלט". הוא למד אצל שייח אל-אסלאם, ראש הקהילה האסלאמית הסונית באימפריה (אחרי הח'ליפה שהוא הסולטאן) רכש השכלה של עולמא, כולל רטוריקה, משפט ושירה, ושרת בהמשך אצל הואלי (מושל) של ברומליה, אבובכר סאמי פאשה, אצל הבילרביי^[3] של אוחריד וכמזכיר הראשי ("קטהודא") של המושל ("נאיב") של ינישהיר פנר (לאריסה). בשובו לאיסטנבול היה בן חסותו של "שייח" המנזר^[4] המוולווי בגאלאטה, המשורר דדה גליב (1798-1757), שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, ובחברתו השלים את השכלתו. בו זמנית עבד במשרדו של "שר החוץ"^[5] רסיח מוסטפא אפנדי. הסולטאן סלים השלישי שפקד את החוגים המוולווים בגאלאטה התרשם ממנו והחליט לקדמו.

שגריר בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בדצמבר 1802 התמנה חאלט לשגריר בצרפת. מפני שחשש לנסוע בדרך הים, יצא למסע לצרפת בדרך היבשה, בליווי הדיפלומט הצרפתי ז'אן דניאל קיפר (Kieffer). מסעם החל -14 ביולי 1803 ונמשך 71 יום כשהם חוצים את רומליה (בולגריה של ימינו), ולאכיה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה. הם הגיעו לפריז ב-22 בספטמבר 1803. חאלט אפנדי נשאר בפריז עד שנת 1806. צרפת הפוסט-מהפכנית עשתה עליו רושם שלילי ביותר. ובאחד מדיווחיו כתב:

מבקש אני שתתפלל בשבילי שאשוב בריא ושלם מארץ הכופרים הזאת. אמנם הגעתי אני לפריז, אבל לא ראיתי את אותה פרנג'יסטן עליה מדברים האנשים וגומרים עליה את ההלל; באיזו אירופה קיימים אותן הנפלאות ואותם הפרנקים החכמים, ממש אינני יודע

.^[6]

בשירותו של מהמוט השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו למולדת מילא מספר תפקידים משניים והיה ראש משרד ,^[7] ולאחר מכן בתפקיד בכיר יותר - "קטהודה" - "ריקאט הימאיון" בדיוואן האימפריאלי^[8]. בעקבות האשמות מצד צרפת על יחסים חשאיים בינו ובין הבריטים, פוטר על ידי סולטאן סלים והוגלה ב-5 במרץ 1808 לקיטאהיה.

למזלו בנובמבר 1808 עלה לשלטון מהמוט השני, ובספטמבר 1809 קיבל חאלט רשות לשוב לאיסטנבול. שם הפך לחביבם של הסולטאן ושל אחותו, בייהאן סולטאן, ולפי מקורות אחדים מילא את תפקיד "ראש הטקסים" .^[9] הוא תמך במאבק הסולטאן החדש לחיזוק השלטון המרכזי נגד כוחם המופלג של הנכבדים המקומיים (עיאן) באנטוליה ובלקן, ובמיוחד נגד הדריביים המרדנים באסיה הקטנה.

ב-28 ביוני 1810 הגיע לבגדאד בשליחות מטעם הסולטאן על מנת לדרוש מהמושל (ואלי) החצי-עצמאי של העיר, קוצ'וק סולימאן פאשה, לשלם לשער העליון את המסים הדרושים ולשלוח את מכסת החיילים בהתאם להתחייבויות. משסירב הוואלי, יצא חאלט אפנדי למוסול ויחד עם מושלי מוסול ובאבאן הכין אמצעי ענישה נגד המרדן הבגדאדי. בסופו של דבר, יש אומרים גם בשיתוף הפעולה של איש העסקים היהודי יחזקאל גבאי מבגדאד, אנשי חאלט אפנדי מצאו את מקום המסתור של קוצ'וק סולימאן ורצחו אותו. חאלט מינה בראש המנהל בבגדאד את עבד אללה אע'א. חאלט אפנדי פרש את חסותו על יחזקאל גבאי והביא אותו לחצר הסולטאן, שבה עלה איש העסקים היהודי למעמד חשוב.

אחרי שליחות מוצלחת זו בבגדאד, החל משנת 1811 הפך חאלט אפנדי לאיש האמונים והיועץ הראשי של הסולטאן מהמוט השני. עד 1818 היה מסוכסך עם הווזיר הגדול מחמד אמין ראוף פאשה (1815–1818) שהוגלה לבסוף לאי כיוס. אף על פי שלא הפך לווזיר גדול בעצמו, וכיהן רק כ"נישנג'י" (Nişancı), האחראי על חותמי הסולטאן, הייתה בידי חאלט אפנדי השפעה רבה, לרבות במינויים של הוזירים הגדולים, ה"שייח אל-אסלאם", ושל תפקידים אחרים אותם חילק לאנשי שלומו.

כך למשל מינה על כס נסיכות מולדובה את סקרלט קאלימאקי ואת חביבו הצעיר מיכאיל סוצו (סוצוס)^[10] ועל כס נסיכות וואלכיה את יואן גאורגה קאראג'ה. חאלט גם פרש חסותו על כמה משפחות יווניות מפנר. בשנת 1819 חאלט אפנדי את קבע תקנון ה"טטרכיה" שהגביל את התחרות התוך יוונית לתפקידים בכירים באימפריה לארבע משפחות מקרב הפנריוטים : בני המשפחות קלימאקי, מורוזיס ובני בתיהם של אלקו סוצו ומיכאליס סוצו, שנחשבו בעיניו נאמנות יותר לאימפריה. לאחר מכן התעוררו בעיות כשהסתבר שלפחות שלוש מהמשפחות המוזכרות התחברו לחוגים הלאומיים היוונים של ה"פיליקי אטריה. בנוסף לאורך השנים ניסה לתמרן בקרב חוגי היניצ'רים ששמרו על עוצמה גדולה אחרי שהדיחו את סלים השלישי.

המשבר היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1819 העלה את תשומת לבו של הסולטאן מחמוד השני לגבי התעצמות כוחו של עלי פאשה טפלנה בבלקן.^[11] אמנם הצעותיו לא תאמו את הרפורמה של הסולטאן שהתכוון, בעקבות אחיו סלים השלישי, לחסל את חיל היניצ'רים. כששיגר מחמוד השני כוחות נגד עלי פאשה, קרה מה שניבא ג'ניב אפנדי, יריבו של חאלט: המאבק של השלטון העות'מאני נגד עלי פאשה נוצל על ידי התקוממויות יווניות במוראה ובמקומות אחרים ברחבי האימפריה ובגבולותיה. מאורעות אלה הובילו בסופו של דבר לתחייה המדינית היוונית בשנת 1821. חאלט אפנדי, שלא האמין בחלום הלאומי של היוונים, גילה בהמשך אכזריות רבה ביחס כלפיהם והשתתף בהוצאתם להורג בפומבי באיסטנבול של עשרה בני הערובה מקרב הנכבדים היוונים של האי כיוס, למען יראו וייראו. מייחסים לחאלט אפנדי גם את הכנת תיק הבגידה של הפטריארך היווני הקשיש גריגוריוס החמישי, שהוצא להורג בחג הפסחא יחד עם עוד שלושה בישופים יוונים, באשמת שווא שסייע כביכול לנסיך היווני דמטריוס מורוזי ולמשפחתו להימלט. בעקבות מעשים אכזריים אלה שפורשו כהתגרות בנוצרים, ניתקה רוסיה את יחסיה הדיפלומטיים עם השער הנשגב. בנוסף היה חאלט אפנדי מעורב בהוצאת דיבתו של המפקד (סראסקר) המוצלח חורשיט אהמט פאשא, שניצח את עלי פשה טפלנה, ושאותו האשימו כי גנב את רכושו של הפאשה המובס. חורשיד מת תוך זמן קצר בלאריסה ממחלת מעיים חריפה. נפוצו שמועות כי איבד את עצמו לדעת באמצעות רעל.

הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שגם חאלט עצמו נחשב בעיני היניצ'רים והסולטאן לאחראי לכל הצרות^[12] ובראש ובראשונה לתסבוכות ביוון, הווזיר הגדול סאלח פאשה והשייח אל אסלאם שהיו מינויים של חאלט אפנדי, סולקו בנובמבר 1822 מתפקידיהם. חאלט עצמו הוגלה למנזר המוולווי בקוניה. כעבור ימים אחדים הוציא לו הסולטאן גזר דין מוות. אע'א של יניצ'רים בשם אריף הגיע למנזר כדי לבצע את גזר הדין. ניתנו לחאלט אפנדי כמה רגעים שיוכל להתפלל אולם הוא ניסה להתנגד בעזרת אקדח שהיה ברשותו. אחרי מאבק, חנק אותו האע'א באמצעות חגורה וערף את ראשו. הראש הערוף הוצג לראווה על מגש של כסף באיסטנבול ב-4 בדצמבר 1822 עם כתובת מלווה שהוקיעה את מעשיו הבוגדניים כביכול.^[13] המסמכים שלו ונכסיו הופקעו.

חאלט אפנדי נחשב לפטריוט עות'מאני ולמוסלמי אדוק, עד כדי קנאות. איש אמיץ וערמומי שניהל את ענייני האימפריה ביד רמה וניסה להטיל מורא על הרוסים, כפה הסכם על פרס, והיה פעיל במו"ם עם השליח הבריטי סטרנגפורד, יחד עם ידידו אסמעיל, ששימש שגריר בלונדון.^[14] אדם בעל כישורים רבים כאיש מנהל ודיפלומט, כפי שהתבטא ההיסטוריון ראפנל, "לולא קנאותו המטורפת, היה יכול להיחשב לאדם גדול".^[15]

חאלט סאיט אפנדי נקבר במאוזולאום שנבנה על יד זה של שייח גאליב. האתר נבנה מיוזמתו במוולוויחאנסי בשכונת גאלאטה והפך מאוחר יותר למוזיאון לספרות ה"דיוואן" העות'מאנית קלאסית באיסטנבול. חאלט אפנדי הקים במקום בית תפילה "מוואקיטחאנה" ובקומתו השנייה - ספרייה הנושאת כעת את שמו.^[16]^[17]

דמותו ביצירות תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאלט אפנדי הוא גיבור הרומן הנושא את שמו "חאלט אפנדי" (1871-1867) מאת הסופר היווני קונסטנדינוס רמפוס (1871 - 1771),
דמותו מופיע בציור של ז'אק-לואי דוד "הכתרתו של נפוליאון" בין אלו שנכחו בטקס הכתרתו של נפוליאון בשנת 1804.

שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאלט אפנדי נודע גם כמשורר, מחבר שירים מסוג "דיוואן" Zînetü'l-Mecâlis שפורסמו בשנת 1842: Halet efendi Divani

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנציקלופדיה של האסלאם

E. Kuran -Ḥālet Efendi,Encyclopaedia of Islam, Second Edition Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Brill Online, 2013. Reference. 31 August 2013

Sakaoğlu, Necdet, "Halet Efendi", Yaşamları ve Yapıtlarıyla Osmanlılar Ansiklopedisi', İstanbul:Yapı Kredi Kültür Sanat Yayıncılık A.Ş 1999.
Kolektif Halet Efendi Divançesi İnceleme-Metin-Tıpkıbasım Karahan Kitabevi

על שיריו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא חאלט אפנדי בוויקישיתוף

כתבה מאת מוראט קוטלו על חאלט אפנדי בעיתון הטורקי "סטאר גאזט" ב-1 ביוני 2013

Murat Kutlu İki mezarlı devlet adamı Star Pazar 1-6-2013

Henri Tonnet, « Constantinople dans quelques textes grecs de fiction aux XVIIIe et XIXe siècles », Cahiers balkaniques, 36-37 | 2008, 321-328.
אנרי טונה - קטנסנטינופוליס בכמה קטעי ספרות יפה יוונית במאות 18-19
[http:// British Embassy Reports on the Greek Uprising in 1821-1822_ War o(3).pdf: תאופילוס פרוסיס - דו"חות של השגרירות הבריטית על המרד היווני ב-1821-1822]

Th.Prousis British Embassy Reports on the Greek Uprising in 1821-1822 :War of Independence or War of religion 2011

Ömer Turan The Role of Russia and England in the Rise of Greek Nationalism and in Greek Independence
[Charles Louis Lesur 1823 http://www.eens.org/archiv/psifiaka_apokommata/AnnuaireHistoriqueUniversel/N0200356_Grece1822.pdf?PHPSESSID=hmap1c3ien527ouiq3le1tlbp5]
C.D.Raffenel Histoire des grecs modernes depuis la prise de Constantinople par Mahomet II jusqu'a ce jour Chez Raymond, editeur Paris 1825,
כריסטין פיליו - על לשבור את הטטרכיה ולשמור על קיימקמות - להיות נוצרי עות'מאני שאפתן ב-1821

Christine Philiou Breaking the Tetrarchia and Saving the Kaymakam - to be an ambitious Ottoman Christian in 1821 בכנס The Ottoman Empire and the Rise of Balkan Nationalisms, 1789-1832 Rhetymno, University of Crete 13-14 בדצמבר 2003

1890 ,Joseph Marie Jouannin Turquie Firmin Didot, Paris ,Jules Van Gaver

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ H.Tonnet
^ באב אל משיחאת -Bab-ı Meşihat
^ בפרסית - "מיר-א-מיראן"
^ "מוולוויחאנה"
^ Zahire nazırı
^ ,B.Lewis The Emergence of Modern Turkey Oxford, 1968 p.69
^ "בייליקג'י"
^ "דיוואן-אי-הימאיון"
^ טשירפאטג'י teşrifatci
^ Nicolae Iorga Histoire des États balcaniques a l'époque moderne. Librairie C. Sfetea, Bucarest, 1914 p.199
^ Ömer Turan עמוד 269
^ Van Gaver, Jouanin עמוד 396
^ Ch.L.Lesur
^ Kyle Christopher Clark The Evolution of Ottoman Diplomatic Tactics, Arizona University 2013 עמודים 32-33
^ C.D.Raffenel עמוד 315-316
^ על המוזיאון להספרות דיוואן באתר goturkey אתר בחסות משרד התרבות של הרפובליקה הטורקית,2005
^ על המוזיאון לספרות "דיוואן" באיסטנבול באתר רשות השידור הטורקית - בצרפתית

[1] H.Tonnet

[2] באב אל משיחאת -Bab-ı Meşihat

[3] בפרסית - "מיר-א-מיראן"

[4] "מוולוויחאנה"

[5] Zahire nazırı

[6] ,B.Lewis The Emergence of Modern Turkey Oxford, 1968 p.69

[7] "בייליקג'י"

[8] "דיוואן-אי-הימאיון"

[9] טשירפאטג'י teşrifatci

[10] Nicolae Iorga Histoire des États balcaniques a l'époque moderne. Librairie C. Sfetea, Bucarest, 1914 p.199

[11] Ömer Turan עמוד 269

[12] Van Gaver, Jouanin עמוד 396

[13] Ch.L.Lesur

[14] Kyle Christopher Clark The Evolution of Ottoman Diplomatic Tactics, Arizona University 2013 עמודים 32-33

[15] C.D.Raffenel עמוד 315-316

[16] על המוזיאון להספרות דיוואן באתר goturkey אתר בחסות משרד התרבות של הרפובליקה הטורקית,2005

[17] על המוזיאון לספרות "דיוואן" באיסטנבול באתר רשות השידור הטורקית - בצרפתית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.