עולמא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עולמאערבית: علماء , בתעתיק מדויק: עֻלמאא', ביחיד: עאלִם - عالِم, קרי, המחזיק בידע [علم]) הם חוג חכמי הדת האסלאמיים שהשלימו הכשרה בת מספר שנים במדעים אסלאמיים. תפקידם החשוב ביותר הוא לפסוק בסוגיות שונות בהלכה האסלאמית. מרכז עיסוקם של העולמא הוא המשפט האסלאמי (פיקה), אולם רבים מהם מתמחים במדעים אחרים דוגמת פילוסופיה אסלאמית, תאולוגיה מוסלמית (כלאם) ופרשנות הקוראן (תפסיר). המופתי, הקאדי, הפקיה ומומחי החדית' הם חלק מהעולמא; יש הכוללים בעולמא גם אנשים בעלי הכשרה דתית פחותה דוגמת המולא או אימאם הכפר. כיום משתמשים במילה גם כדי לתאר מדענים לא-דתיים. "עאלם" הוא גם אחד מ-99 שמות אללה.

תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולמא מלמדים במדרסות (אולמות תפילה) ובסמינרים אסלאמיים במדינות אסלאמיות שונות. הם מטיפים במסגדים ונושאים את דרשת יום השישי. חלקם עוסקים בהפצת האסלאם (דָעַוֻה). במדינות מוסלמיות שמרניות דוגמת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בהן קיימים בתי דין שרעיים, חכמי דת מכהנים כשופטים. תפקידם העיקרי של העולמא במדינות אלו הוא פירוש והבטחת אכיפת חוק השריעה. במדינות שמרניות אלו, דוגמת סעודיה, עולמא מכהנים גם כיועצים למנהיגי המדינה ולעתים אף עובדים בגופים ממשלתיים דתיים.

התפקיד המשמעותי ביותר של חכמי הדת האסלאמיים כיום הוא בשלטון המדינה באיראן. לאחר המהפכה ב-1979 תפסה קבוצה רדיקלית מהעולמא בהנהגת ח'ומייני את השלטון במדינה, בהתאם לתאוריית שלטון איש הדת (ולאית-י פקיה). שלטון הטליבאן באפגניסטן הונהג על ידי מולא מוחמד עומאר. אולם במרבית המדינות כוחם של חכמי הדת הוא אזורי ומוגבל.

בתקופת שלטון הטליבאן באפגניסטן ובאיראן כיום, מולות היו אחראים לתכנון ופיקוד על פעולות צבאיות. זאת בדומה לתקופה האסלאמית העתיקה שבה מוחמד ויורשיו שימשו כמנהיגים צבאיים ולא רק פוליטיים.

במרבית המדינות מחשיבים עצמם העולמא כמייצגים את האיג'מאעקונצנזוס) של קהילת המוסלמים (האומּה), או כקונצנזוס של הקהילה המלומדת.

העולמא כסופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולמא רבים הותירו אחריהם דרשות ודיונים בסוגיות משפטיות, אולם כמעט ללא רשומות. עולמא אחרים כתבו רבות, חיברו תפסירים (פירושים לקוראן), תרגומים לקוראן, מחקרים אודות קובצי החדית', חיבורים פילוסופיים וכך הלאה. ישנם אינספור כתבים דתיים, המשמשים לא רק להוראת האסלאם במדרסות, אלא מיועדים לעתים להגברת אמונת המוסלמי הממוצע. מרבית כתבים אלו לא תורגמו לשפות אחרות והם בערבית, אורדו, פרסית וטורקית. חלקם אף לא הובאו לדפוס מעולם ונותרו בכתב יד המחברים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-20 הסתמנה הפחתה הדרגתית ומשמעותית בסמכות והשפעת העולמא במרבית המדינות האסלאמיות למעט סעודיה ואיראן שלאחר המהפכה. ממשלות חילוניות בעולם הערבי פעלו להפחתת עוצמת העולמא, בין השאר על ידי הלאמת מערכת הוקף והמוסדות הדתיים. בנוסף בוטלה מערכת הזכאת (תרומת הצדקה המחייבת על פי חמשת עמודי האסלאם) הממוסדת שהעניקה לעולמא את מקור הכנסתם העיקרי, וכך נהפכו לתלויים במשטר לקבלת משכורת. המשטרים פעלו הן בשל סלידתם מהממסד הדתי, הלא-נאור בראייתם, והן בשל רצונם להחליש כל מוקד התנגדות אפשרי לשלטונם.

ב-1961 הכפיפה ממשלת מצרים הנאצרית את אוניברסיטת אל-אזהר, אחד ממקורות הסמכות החשובים בעולם המוסלמי, תחת שלטון המדינה. בטורקיה בתי הספר האסלאמיים המסורתיים פורקו והוחלפו בבתי ספר הכפופים למדינה לאורך שנות ה-50 וה-60. לאחר הפיכת אלג'יריה לעצמאית, הנשיא אחמד בן בלה החליש גם הוא את עוצמת העולמא בארצו.

בשיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיעה מעמדם של העולמא חזק יותר, בין השאר מאחר שהעולמא השיעים נחשבים לשליחיו של האימאם הנסתר (המהדי) במהלך היעלמותו, ועל כן זוכים ליותר השפעה על מאמיניהם. חלק מ"קדושה" זו מבוטאת בתמיכה הכלכלית שמעניקים השיעים לעולמא (המשך מסורת ה"ח'ומס" בתקופת האימאמים). תמיכה זו מאפשרת לחכמי הדת להיות עצמאיים יותר ביחס לשלטונות (מאחר שאינם תלויים בהם, כמו אצל הסונים), להביע את מחאתם, ולעתים להורות למאמינים לפעול בניגוד לדרישות השלטון, להחיל את חוקיהם (למשל, הקמת בתי דין אסלאמיים במדינות חילוניות, אשר המאמינים בוחרים להדיין שם) ולעתים אף למרוד בו (הדוגמה הבולטת היא המהפכה האסלאמית באיראן). לפיכך, פסיקתם הדתית של חכמי דת שיעים בולטים, מקובלת על מרבית המאמינים, בעוד שהמֻג'תאהידים (המבצעים פסיקה בחוק האסלאמי (אִגְ'תִהאד, اجتهاد)) הסונים נהנים מתמיכה צרה יותר, רק של קבוצת המאמינים שבוחרת להסכים לפסיקה. כך למשל, בשנת 1891, פרסם חכם ההלכה השיעי (מרג'ע) אל-שיראזי פסק הלכה אשר אסר על הפרסים השיעים לעשן, בשל התנגדותו להסכמים עם מדינות אירופה בנוגע לסחר בטבק. פסק ההלכה אילץ את השאה לבטל בשעתו את כל ההסכמים. השפעה גדולה כזאת אינה קיימת בקרב הסונים, כך למשל פסקי ההלכה של חכם ההלכה הסוני יוסף קרצ'אוי (הנחשב כיום לגדול חכמי ההלכה הסונים בעולם) יתקבלו רק על ידי סונים שפסק ההלכה התאים לנסיבות שלהם ולהידחות על ידי מוסלמים אחרים. לדוגמה, מרביתם של המוסלמים במערב מאמצים את עמדת קרצ'אוי בנוגע לאפשרות שאישה מוסלמית תהיה נשואה ללא מוסלמי. אולם אותו פסק הלכה, זכה לתגובות שליליות ביותר מצד מרבית המוסלמים החיים במדינות מוסלמיות.

מד'הב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מד'הב

העולמא נחלקים לחמש אסכולות פסיקה שונות (מד'הב). ארבעת המד'הבים הסוניים הם:

האסכולה השיעית היא הג'עפרית והיא הרשמית באיראן ונפוצה בעיראק, בחריין, לבנון, ובחלקים של פקיסטן ואפגניסטן.

חלק מהעולמא הליברליים אינם מכלילים את עצמם תחת איזה מהמד'הבים, בטענה כי האסכולות השונות שמרניות מדי ועל חכם הדת לפרש את הקוראן בהבנתו האישית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Muhammad Qasim Zaman - The Ulama in Contemporary Islam: Custodians of Change. Princeton University Press, 2002, ISBN 0691096805
  • Amit Bein - Ottoman Ulema, Turkish Republic: Agents of Change and Guardians of Tradition. Stanford University Press, 2011, ISBN 0804773114