סמיואל פיפס
 | |
| דיוקן סמיואל פיפס, ציור שמן על קנבס מעשה ידי ג' היילז, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון. | |
| לידה |
23 בפברואר 1633 הסיטי של לונדון, ממלכת אנגליה  |
|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1703 (בגיל 70) קלפהאם, ממלכת אנגליה |
| מדינה |
ממלכת אנגליה |
| מקום קבורה |
כנסיית סנט אולאב הארט סטריט |
| השכלה |
|
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
אנגליקניזם |
| בן או בת זוג |
אליזבת פיפס (10 באוקטובר 1655–?) |
| פרסים והוקרה |
עמית החברה המלכותית |
  | |
סֶמיוּאֶל פִּיפְּס[1] (באנגלית: Samuel Pepys; 23 בפברואר 1633 - 26 במאי 1703) היה איש מנהלת הצי המלכותי הבריטי, חבר הפרלמנט הבריטי, חבר האגודה המלכותית ושופט שלום. הוא מפורסם בעיקר בשל היומן פרי עטו, אותו ניהל בצעירותו במשך כעשר שנים ואשר מהווה מקור חשוב להכרת תקופתו. אף שלא היה לו כל ניסיון ימי, התקדם פיפס בסיוע פטרוניו והודות לעבודתו המאומצת ולכישרון הניהול שלו עד לתפקיד מזכיר האדמירליות בתקופת שלטונם של צ'ארלס השני וג'יימס השני. השפעתו והרפורמות שהנהיג תרמו תרומה חשובה לתחילת התמקצעותו של הצי המלכותי.[2]
היומן האישי המפורט שכתב מ־1660 עד 1669 פורסם לראשונה במאה ה־19, והוא אחד המקורות הראשוניים החשובים להכרת אנגליה בתקופת הרסטורציה. היומן הוא שילוב של גילויים אישיים ושל תיאורים מפי עד ראייה למאורעות חשובים כמו המגפה הגדולה של לונדון, מלחמת אנגליה-הולנד השנייה והשרפה הגדולה של לונדון.
שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס נולד ב־23 בפברואר 1633 בסוֹלְסְבְּרִי קוֹרְט, רחוב פליט, לונדון, לג'ון פיפס (1601-1680), חייט במקצועו, ומרגרט פיפס לבית קַייט (נפטרה ב־1667), בתו של קצב מווייטצֶ'פֶּל. אחי סבו, טולבוט פיפס, היה רַשָּׁם בית משפט וחבר הפרלמנט מטעם מחוז קיימברידג' ב־1625. סר ריצ'רד פיפס, בן הדוד מדרגה ראשונה של אביו, נבחר ב־1640 לחבר הפרלמנט מטעם מחוז הבחירות סָדְבּוּרִי, ב־30 במאי 1654 מונה לשופט בבית המשפט של האוצר (Baron of the Exchequer) וב־25 בספטמבר 1655 לזקן השופטים של אירלנד (Lord Chief Justice of Ireland).[4]
פיפס היה החמישי מבין אחד־עשר ילדים, אך כל אחיו, הגדולים ממנו, מתו בילדותם. הוא הוטבל בכנסיית סיינט בריידס ב־3 במרץ. את שנות ינקותו לא עשה בלונדון, אלא נשלח לזמן מה לטיפולה של אומנת, ג'וּדִי לוֹרֶנְס, בקינגסלנד, מצפון לסיטי של לונדון. בסביבות 1644 החל פיפס ללמוד בבית הספר היסודי הנטינגדון, ומ־1646 עד 1650 למד בבית הספר סיינט פול בלונדון. ב־1649, בעודו נער, צפה בהוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון.[5]
ב־1650 החל פיפס את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג', שמומנו באמצעות שתי קצבות לימודים שקיבל מבית הספר סיינט פול (כפי הנראה הודות להשפעתו של סר ג'ורג' דאונינג, שהיה ראש חבר השופטים ולימים מנהלו באוצר המדינה) ומענק מחברת מֶרְסֶרְס. באוקטובר התקבל כסטודנט במוֹדְלִין קוֹלֶג' (Magdalene College). הוא החל את לימודיו במרץ 1651 וקיבל את התואר בוגר במדעי הרוח ב־1654. בשלהי אותה שנה, או בתחילת 1655, החל לעבוד בביתו של סֶר אדוארד מונטגיו, אחד מבני דודיו של אביו ומי שלימים יהיה הראשון של סנדוויץ'. באותה תקופה נשא לאשה את אליזבת דה סן מישל בת הארבע־עשרה, צאצאית של מהגרים הוּגֶנוֹטִים מצרפת. תחילה נישאו השניים בטקס אזרחי, ב־10 באוקטובר 1655, ואחר כך בטקס דתי, ב־1 בדצמבר 1655 בכנסיית סיינט מרגרט בווסטמינסטר.[6]
חוליו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס סבל מצעירותו מאבנים בדרכי השתן – חולי ממנו סבלו גם אמו ואחיו ג'ון.[7] הכאבים ותופעות לוואי נוספות כמו "דם בשתן" (המטוריה) לא הרפו ממנו, וסמוך לאחר נישואיו החמיר מצבו עד מאוד. ב־1657 החליט פיפס לעבור ניתוח. לא הייתה זו החלטה קלה, שכן הניתוח היה ידוע ככואב ומסוכן במיוחד. פיפס נועץ במנתח תומאס הולייר, וב־26 במרץ 1658 נותח בחדר השינה בבית דודניתו, ג'יין טרנר.[8] האבן סולקה בהצלחה,[9] והוא החליט לחגוג מדי שנה את המאורע ואומנם התמיד בכך שנים אחדות.[10] ברם, הניתוח הותיר בו את אותותיו לשנים רבות: החתך שנעשה בשלפוחית השתן שלו נפתח מאוחר יותר במהלך חייו, וההתערבות הכירורגית הותירה אותו עקר, אם כי אין כל עדות ישירה לכך, שכן לא נולדו לו ילדים לפני הניתוח.[11]
באמצע שנת 1658 עבר פיפס להתגורר באֵייקס יארד, סמוך למקום בו נמצא כיום רחוב דאונינג. הוא עבד כקופאי באוצר המדינה תחת ג'ורג' דאונינג.
היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1 בינואר 1660 החל פיפס לנהל יומן אישי. הוא כתב בו את קורותיו מדי יום במשך קרוב לעשר שנים. מתוארים ביומנו הנשים אחריהן חיזר, חבריו וקשריו, ונחשפים בו קנאותיו, חששותיו, דאגות היומיום שלו ויחסיו המעורערים עם אשתו. היומן הוא תיאור חשוב של לונדון בעשור השישי של המאה השבע־עשרה. הוא מציג, מתחילתו, את פרשנותו של פיפס לאירועים הפוליטיים והלאומיים של התקופה לצד ענייניו האישיים ביותר. פיפס פותח את יומנו, בינואר 1660, בדברים הבאים:
יבורך האל, בסוף השנה שעברה הייתה בריאותי טובה ביותר, ולא חשתי בכאבי הנושנים אלא כשהצטננתי. אני גר באייקס יארד יחד עם רעייתי והמשרתת ג'יין, ואין במשפחה איש נוסף על שלושתנו. לאחר שאורח־הנשים של רעייתי איחר להגיע שבעה שבועות, קיוויתי כי היא בהריון, אך ביום האחרון לשנה הוא שב ופקד אותה.[12]
המצב במדינה כדלקמן: הפרלמנט המשויר, שלורד למברט מנע את כינוסו, שב ונאסף לפני זמן קצר. קציני הצבא אולצו כולם להיכנע. לואסון עוגן עדיין בנהר, ומוֹנְק נמצא עם צבאו בסקוטלנד. רק לורד למברט לא מציית עדיין לפרלמנט; איש לא מצפה כי יעשה זאת, אלא אם יאלצוהו.
הרישומים מן החודשים הראשונים כוללים ידיעות על התקדמות מונק וחייליו אל לונדון. באפריל ובמאי אותה שנה – תקופה בה נתגלעו חיכוכים בין פיפס לאשתו – הוא נלווה אל ציו של מונטגיו שהחזיר את המלך צ'ארלס השני מגלותו בהולנד. למונטגיו הוענק ב־18 ביוני התואר ארל סנדוויץ', אות לנאמנותו למלך, ובהשפעתו מונה פיפס ב־13 ביולי לפקיד הראשי של מִנְהֶלֶת הצי (Clerk of the Acts). שכרו השנתי נקבע ל־350 ליש"ט ובנוסף זכה להטבות ולמענקים – כולל מתנות שוחד – שנלוו לתפקיד. הוא דחה תשלום של 1000 ליש"ט שהוצע לו על ידי מתחרה אחר על המשרה, ועבר להתגורר בדירת השרד שקיבל בסית'ינג לֵיין, בסיטי של לונדון.[13]
עבודתו במנהלת הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס הוכיח עצמו כעובד מוכשר ויעיל, יותר מעמיתיו שנשאו במשרות בכירות משלו. עובדה זו מילאה אותו רוגז ומצאה את ביטויה בדברי ביקורת חריפים שכתב ביומנו. עם עמיתיו למשרד נמנו אדמירל סר ויליאם פן, סר ג'ורג' קרטרט, סר ג'ון מנס וסר ויליאם באטן.
הוא שכר מורה פרטי כדי ללמוד חשבון, השתמש בדגמי אוניות כדי לפצות על חוסר ניסיונו הימי, ועם הזמן התבלט יותר ויותר בעבודת המשרד. בספטמבר 1660 מונה לשופט שלום, ב־15 בפברואר 1662 נתקבל כחבר זוטר (young brother) בטריניטי האוז, וב־30 באפריל הוענק לו "אות חירות העיר" (Freedom of the city) של פורטסמות'. הודות לקרבתו אל ארל סנדוויץ' נעשה פיפס מעורב גם בהקמתה ובניהולה של הקולוניה האנגלית בטנג'יר שלא האריכה ימים. הוא צורף לוועדת טנג'יר באוגוסט 1662 עם הקמת הקולוניה וב־1665 מונה לגזבר הקולוניה. ב־1663 נשא ונתן לבדו על חוזה בשווי 3000 ליש"ט לקניית עצים לתרנים בנורווגיה. ב־8 באפריל 1664 מונה לחבר בוועדה הממונה על דגת המלך.
מאורעות בולטים המתוארים ביומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוסף על היותו מקור מכלי ראשון להכרת תקופת הרסטורציה, מתאר יומנו של פיפס בפירוט, לצד היומן המפורסם פחות ממנו של ג'ון אוולין, גם מאורעות בולטים נוספים של התקופה, והוא מקור רב ערך לידיעותינו על מלחמת אנגליה-הולנד השנייה (1665-1667), המגפה הגדולה של שנת 1665 והשרפה הגדולה של לונדון ב־1666.
מלחמת אנגליה-הולנד השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעמסה כבדה הוטלה על כתפיו של פיפס עם פרוץ מלחמת אנגליה-הולנד השנייה בתחילת 1665. עמיתיו למשרד יצאו לקרב או חסרו את הכישורים המתאימים, ופיפס נאלץ לעשות את רוב העבודה בעצמו. הוא היטיב לפעול תחת לחץ, שהיה הפעם גדול במיוחד אם מביאים בחשבון את מורכבותו של הצי המלכותי ואת התקציב הדל שעמד לרשותו. כבר בתחילת המלחמה הציע פיפס לרכז תחת גג אחד את הטיפול באספקה לאוניות. הצעתו נתקבלה, והוא מונה באוקטובר 1665 למפקח הראשי על האספקה (surveyor-general of victualling), תפקיד שזיכה אותו בתוספת משכורת של 300 ליש"ט לשנה.[14]
על מלחמה זו כתב פיפס ביומנו: "בכל דבר ודבר - בתבונה, באומץ לב, בחַיל ובתושיה - ההולנדים עולים עלינו והמלחמה תסתיים בניצחונם." והמלך צ'ארלס השני אמר: "עלינו לחקות את ההולנדים, לא להילחם בהם."
בשנת 1667, לאחר התבוסה במלחמה, סייע פיפס לשחרר את אוניות הצי משירותן הפעיל. ההולנדים, שניצחו את האנגלים בים, החלו כעת מאיימים על חופי אנגליה. ביוני 1667 פשטו אוניות הצי ההולנדי על בסיס הצי במדוויי, פרצו את מחסום השרשרת שהגן על המעגן בגילינגהם, ועזבו כשהם גוררים עימם את "רויאל צ'ארלס", אחת מאוניות הצי החשובות ביותר. בעקבות האירועים הוציא פיפס את אשתו ואת כספו מלונדון, כפי שעשה גם בעת השריפה והמגפה. פשיטת הצי ההולנדי הסבה אומנם דאגה רבה כשלעצמה, אך על פיפס הופעל גם לחץ אחר: הציבור והפרלמנט בדקו בשבע עיניים את התנהלות מנהלת הצי בתקופת המלחמה ובכלל זה גם את תפקידו של פיפס כמזכיר. המלחמה הסתיימה באוגוסט, וב-17 באוקטובר הקים בית הנבחרים ועדה לחקירת "המחדלים". ב-20 באוקטובר נדרש פיפס להמציא את רשימת האוניות ומפקדיהן מזמן פריסת הצי ב־1666. ברם, דרישות אלה היו למעשה רצויות לו, שכן טעויות טקטיות ואסטרטגיות לא היו באחריותה של מינהלת הצי. אומנם הועלו טענות אחדות נגד אנשי מינהלת הצי הנוגעות לפשיטה על מדווי, אך הם יכלו לנצל את הביקורת שכבר ספג מנהל מספנת הצי בצ'טם, פיטר פיט, כדי להדוף את הביקורת עליהם. הוועדה קיבלה את עמדתם כשהתייצבו בפניה בפברואר 1688. עם זאת, ביקורת נמתחה על מינהלת הצי בשל השימוש שעשתה בתלושים כדי לשלם לימאים את שכרם. את התלושים הללו ניתן היה לפדות רק בגזברות הצי בלונדון. פיפס הגן על השיטה בנאום ארוך שנשא בפני בית הנבחרים ב־5 במרץ 1688. נייטון כותב, כי היה זה "נאום מעשה־מחשבת".[15]
חקירה נוספת נוהלה נגד פיפס ועמיתיו על ידי גוף שעוצמתו רבה יותר, הממונים על ההוצאות. הם ניהלו את ישיבותיהם בברוק האוז, הולברן, וחקרו משך שנתיים את דרכי מימון המלחמה. ב-1669 נדרש פיפס להשיב בפירוט על שמונה שאלות שהציגה לו הוועדה בעניין פעילות מנהלת הצי במלחמה, וב-1670 חויב להתייצב בפניה ולשכנעם בצדקת מילויו את תפקידו. תלוש של ימאי ועליו שמו של פיפס העיד באופן שאינו משתמע לשני פנים על התנהלות מושחתת, אך הודות להתערבותו של המלך נחלץ פיפס מן החקירה כמעט ללא פגע.[16]
המגפה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המגפה הגדולה של לונדון
התפרצות מגפה לא הייתה מאורע יוצא דופן בלונדון. מגיפות גדולות פקדו אותה ב-1592, 1603, 1625 ו-1636. יתרה מכך, פיפס לא נמנה עם קבוצות האוכלוסייה שהיו חשופות יותר מכל לפגיעתן: הוא לא התגורר בשיכונים צפופים, לא התערב דרך שגרה בעניים, ולא נדרש להחזיק את משפחתו בלונדון בעת משבר.[17] חומרת המגפה נתבררה רק בחודש יוני, ועבודתו של פיפס בחמשת החודשים הראשונים של השנה לא הושפעה ממנה באופן ניכר.[17] ואומנם, קלייר טומלין כותבת, כי "העובדה הראויה להיזכר יותר מכל אודות שנת המגפה של פיפס היא, כי בעיניו הייתה זו אחת השנים המאושרות בחייו." ב-1665 השקיע פיפס עמל רב בעבודתו, אך מאמציו נשאו פרי והוא הכפיל פי ארבעה את הונו.[17] ב-31 בדצמבר, בסיכום השנה, הוא כותב: "מעולם לא חייתי באושר רב יותר מכפי שחייתי בתקופת המגפה (מלבד זאת, מעולם לא הרווחתי הרבה כל כך)".[18] עם זאת, אין זה נכון לחשוב כי פיפס לא היה מודאג כלל מן המגפה. ב-16 באוגוסט כתב ביומנו:
אלוהים. איזה מראה עצוב זה לראות את הרחובות ריקים מאנשים, וכה מעט אנשים ליד הבורסה. חושש מכל דלת סגורה שרואה, שייתכן ומאחוריה המגפה; וכל שתי חנויות מתוך שלוש, לרוב, סגורות.
במכתב ששלח מתאר פיפס את העיר:
נשארתי בסיטי עד שמספר המתים מדי שבוע הגיע ל-7,400, מהם 6,000 מתו מהמגפה, אין נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יום ולילה; עד אשר יכולתי להלך לאורך רחוב לאמבר[19] ולא לראות יותר מעשרים איש בעוברה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני, ולא יותר מחמישים אנשים בהולכי עד הבורסה המלכותי; עד שמשפחות שלמות, בנות עשר או שתים עשרה נפשות יחד נפטרו כולם; עד שרופאי שלי, ד"ר ברנט, אשר לקח על עצמו להגן עלי מן המגפה, ואשר שרד אף שביתו שלו נאטם, אולם לבסוף נפטר בעצמו מן המגפה; עד אשר הלילות, אף שהתארכו, לא היו ארוכים דיים לקבור את כל גופות הנפטרים ביום הקודם.
פיפס מציין כי הוא לעס טבק כדי להתגונן מפני המגפה, וכי הוא חשש שעושי הפאות משתמשים בשער המתים לפאותיהם. פיפס הציע כי מפקדת הצי תעבור לגריניץ' מפני המגפה (ואף הציע להמשיך לעבוד בעיר עצמה, ולא לעבור למפקדה החדשה). בדומה לאירועי המלחמה עם הולנד, גם בשל המגפה שלח פיפס את אשתו מן העיר לוולוויץ'. אליזבת שבה ללונדון רק בינואר 1666. פיפס מציין ביומנו כי אליזבת נדהמה ממראה חצר כנסיית סנט אולאבס בה נקברו 300 מתים מהמגפה בזמן העדרה מן העיר.
השרפה הגדולה של לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – השרפה הגדולה של לונדון
בשעות הבוקר המוקדמות של 2 בספטמבר 1666 העיר את פיפס משרתו, אשר הבחין בשריפה באזור בילינגסגייט. פיפס חשב שהשריפה אינה רצינית ושב למיטתו. בהתעוררו בבוקר, דיווח לו המשרת כי 300 בתים עלו באש, וכי האש מתקרבת לגשר לונדון. פיפס הלך למצודת לונדון על מנת לראות את השריפה מנקודת מבט גבוהה, ולאחר מכן שכר סירה והפליג בנהר התמזה על מנת לצפות בשריפה במשך כשעה, וכך כתב ביומנו:
ירדתי לקו המים, ושם שכרתי סירה והפלגתי מתחת לגשר לונדון, שם ראיתי אש חזקה. ביתו של מיצ'ל המסכן, ליד האולד סוון נשרף, והאש התקדמה במהירות כך שתוך זמן קצר היא הגיעה לסטיליארד, בעודי מביט בה. הכל השקיעו מאמצים להציל את רכושם, ולזרוק אותו אל הנהר או להביא את הרכוש לתוך רפסודות שחיכו; אנשים עניים נשארו בביתם כמעט עד הגיע האש אליהם, ואז רצו אל סירותיהם, או ברחו בטיפוס מגרם מדרגות אחד המוביל לגדת הנהר אל גרם אחר. ובין היתר, היונים המסכנות, כפי שראיתי, הצטערו לעזוב את בתיהם, והמשיכו לעוף מעל החלונות והמרפסות עד שחלקן נפגעו בכנפיהן מהאש ונפלו לארץ.
במשך כשעה ראיתי את האש משתוללת בכל כיוון, ולא ראיתי כל איש מנסה לכבות את האש, אלא רק להציל את הרכוש, ולהשאיר את הבתים לאש, ושראיתי שהאש מגיעה עד סטיל יארד, והרוח החזקה דוחפת אותה לעבר העיר; והכל, לאחר בצורת כה ארוכה, דליק כל כך, אפילו אבני הכנסיות, ואפילו מגדל הכנסייה לידו גברת ___ היפה חיה, וידידי מבית הספר אלבורו מכהן, עולה באש עד קצהו ונשרף עד שהתמוטט.
לאחר שראה שהאש מתקדמת מערבה בשל הרוח החזקה, הורה פיפס למשיט הסירה להפליג לעבר וייטצ'אפל והיה הראשון שעדכן את המלך אודות השריפה. המלך הורה לפיפס להיפגש עם הלורד ראש העיר, תומאס בלדוורת' ולהורות לו להתחיל להרוס בתים על מנת ליצור מחסום לאש. פיפס נסע בכרכרה עד קתדרלת סנט פול והמשיך ברגל בעיר הבוערת. בפוגשו את הלורד ראש העיר, השיב לו ראש העיר: "מה אוכל לעשות? אני מותש. אנשים אינם מקשיבים לי. אני מורה על הריסת בתים אולם האש משיגה אותנו בטרם אנו מספיקים לעשות זאת".
בצהרי היום שב פיפס לביתו, אכל ארוחת צהרים איכותית, ושב אל הסיטי לצפות בשריפה. אחר הצהרים שב לווייטהול, ושם פגש את רעייתו בפארק סנט ג'יימס, ובשעות הערב הם צפו בבערה מבנקסייד (בגדתו הדרומית של התמזה - אתר צפייה ממנו לא נשקפה להם כל סכנה). פיפס מציין ביומנו כי בכה בראותו את השריפה. בשובו לביתו פגש פיפס את מזכירו, תום הייטר אשר איבד את כל רכושו בשריפה. כאשר שמע שהאש מתקרבת מזרחה החל לארוז את רכושו לאור הירח.
בשעה 4 לפנות בוקר, ב-3 בספטמבר, הגיעה עגלה לביתו ופיפס בלה את שארית היום באריזת רכושו. חפצי הערך, ויומנו של פיפס נשלחו לביתו של חבר ממשרד הימיה בבת'נל גרין. בשעות הערב אכל את שאריות ארוחת הערב של היום הקודם, באשר לא הייתה לו אש לחמם את האוכל וצלחות לאכול בהן. למחרת המשיך פיפס לארוז את חפציו, ואף סבר שהאש מתקרבת לרחוב סית'ינג, הציע להרוס את בתי הרחוב על מנת להגן על מצודת לונדון הנמצאת ממזרח.
ביומנו כתב:
סר וו' פן ואני הלכנו לרחוב המצודה, שם ראינו את האש בוערת שלוש או ארבע דלתות מביתו של מר הוול, אשר סחורתו, של האדם המסכן, מגשיו, כיליו וכלי החפירה שלו, היו זרוקים ברחוב המצודה, ואנשים עבדו לכל אורך הרחוב. האש התקדמה ברחוב הצר, משני צדדיו, בזעם אינסופי. סר ו. באטן, אשר לא ידע להיכן לפנות את יינו, חפר בור בגן ביתו, וקבר אותו שם; ואני ניצלתי את ההזדמנות לשים בו את כל הניירות ממשרדי אשר לא הספקתי להעביר קודם לכן. בערב סר ו. פין ואני חפרנו בור נוסף וקברנו את היין שלנו בו, ואני שמתי בו את גבינת הפרמזן שלי וחפצים נוספים.
בבוקר יום רביעי, 5 בספטמבר, בשעה 2 לפנות בוקר, מצאה אותו רעייתו ישן על רצפת משרדו, ואמרה לו שהאש כמעט הגיעה לכנסיית כל הקדושים שליד המצודה והגיעה לפתחו של רחוב סית'ינג. פיפס החליט לשלוח אותה ואת זהבו (כ-2,350 ליש"ט) לוולוויץ'. ב-7 בספטמבר, לאחר שכבתה האש, הלך פיפס לרציף סנט פול וראה את הריסות קתדרלת סנט פול, הריסות בית ספרו, והריסות בית אביו, וכן הריסות הבית בו נותח. ביתו שלו, משרדו, וכן רכושו ויומנו של פיפס ניצלו מהאש.
חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היומן מתאר בפרטים רבים את חייו הפרטיים של פיפס. פיפס אהב יין ואהב לצפות במחזות וכן לארח ולהתארח אצל חבריו. הוא בילה זמן רב בספירת כספו, בהערכת שווי רכושו ומעמדו החברתי. מיומנו עולה כי פיפס היה סקרן ביותר, ועל בסיס זה פעל, לרוב מבלי לחשוב על הסכנה. מדי פעם כתב ביומנו שעליו להשקיע פחות זמן בבילויים ויותר זמן בעבודה.
פיפס היה איש תרבות, ואהב לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, וכן לצפות בתיאטרון. הוא התעניין במדעים, הלחין מוזיקה, ואף ידע לשיר ולנגן בחליל, ויולה, כינור והרפסיקורד. ביומנו כתב כי דאג לשיעורי מוזיקה עבור משרתיו. פיפס שר בקונצרטים שנערכו בביתו, בבתי קפה, ואף במנזר וסטמינסטר. פיפס אף לימד את אשתו לשיר, ושילם על שיעורי ריקוד עבורה (אף שהפסיק את אלה לאחר שחשד במורה לריקוד שהוא מחזר אחריה).
לפיפס היו מספר רומנים מחוץ לנישואין עם נשים שונות. רומנים אלה תועדו בפירוט רב ביומנו, כאשר פיפס השתמש בשפות שונות (אנגלית, צרפתית, ספרדית ולטינית) על מנת לתאר את יחסי המין.
ביומנו הוא מתאר כי ב-25 באוקטובר 1668 תפסה אותו אשתו כשהוא מחבק את המשרתת של אשתו, דבורה וילט. האשמה שחש בשל כך לא מנעה ממנו לפטר את המשרתת, ולהמשיך לחזר אחריה.[20]
היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס השתמש בשיטת קצרנות שהומצאה על ידי תומאס שלטון, ונעשה בה שימוש רב בתקופתו, על מנת לכתוב את יומנו. אמנם היומן נכתב לשימוש פרטי בלבד, ולא נועד לפרסום, פיפס נקט צעדים על מנת לשמרו. הוא נהג לכתוב טיוטה, ורק לאחר מכן לכתוב את הדברים ביומן, וכן כרך את הדפים לשישה כרכים, וקיטלג את יומנו בין יתר ספריו בספרייתו, מתוך כוונה לשמרם, ואולי גם מתוך כוונה כי יקראו בעתיד.
חייו לאחר כתיבת היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות עבודתו נפגעה בריאותו של פיפס בשל שעות עבודתו הארוכות. פיפס האמין שההתדרדרות בראייתו מקורה היה בעבודתו ובמסמכים הרבים שקרא. בסוף מאי 1669 הגיע למסקנה כי על מנת להציל את ראייתו עליו להפסיק לכתוב, ומאותו רגע הכתיב למזכיריו את המסמכים. משמעות ההחלטה היה כי לא יכל עוד להמשיך לכתוב ביומנו.
ביוני - אוקטובר 1669 נסעו פיפס ורעייתו לחופשה בצרפת ובארצות השפלה. זמן קצר לאחר שובם נפלה רעייתו למשכב ונפטרה זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בנובמבר 1669. פיפס הקים לזכרה מצבה בכנסיית סנט אולאב הארט סטריט הסמוכה לביתם.
חבר פרלמנט ומזכיר הימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1672 מונה לתפקיד אח בכיר בבית טרינטי, ובשנה לאחר מכן מונה לתפקיד מזכיר מועצת הימיה, וכן נבחר לפרלמנט הבריטי מטעם מחוז קאסל רייזינג שבנורפוק. במאי 1676 נבחר לתפקיד מאסטר בבית טרינטי וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1689.
בשנת 1673 פעל להקמת בית ספר מלכותי למתמטיקה בבית החולים כרייסט במטרה ללמד 40 ילדים מדי שנה את אמנות הניווט על מנת שיתקבלו לימים לצי המלכותי. בשנת 1675 מונה לתפקיד מפקח בית החולים, ופעל בו שנים רבות. בשנת 1699 בשל פעילותו הרבה בתפקיד זה ניתן לו אות הכבוד חירות העיר של הסיטי של לונדון.
בשנת 1679 נבחר לפרלמנט ממחוז הארוויץ', ונכח בפרלמנט זה (שלימים נקרא פרלמנט הפרשים). במאי אותה שנה התקיפו אותו יריביו הפוליטיים והוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר הימיה ונכלא במצודת לונדון בחשד שמסר מידע סודי לידי צרפת. אשמות אלה ככל הנראה זויפו על ידי אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון. פיפס הואשם גם כי היה תומך האפיפיור. הוא שוחרר מכילאו ביולי, אולם ההליכים נגדו נפסקו רק ביוני 1680.
אף שהתפטר מוועדת טנג'יר בשנת 1679, בשנת 1683 שב לסייע לעבודה, ונסע לטנג'יר על מנת לסייע לג'ורג' לג, ברון דרטמות' להעריך את כלכליות המושבה ולהחליט בדבר נטישתה. לאחר שישה חודשים בטנג'יר נסע לספרד יחד עם מהנדס הצי אדמונד דאמר, ושב לאנגליה רק ב-30 במרץ 1684.
ביוני 1684 מונה על ידי המלך צ'ארלס השני בשנית להיות מזכיר הימיה, תפקיד אותו נשא עד לאחר מותו של המלך, וכן במהלך כהונתו של יורשו של צ'ארלס, ג'יימס השני.
בשנת 1684 נקראו על שמו אי התעתוע פיפס.
בין השנים 1685–1688 כיהן כמזכיר הימיה וכן כחבר פרלמנט מטעם הארוויץ'. הוא אמנם נבחר מטעם סנדוויץ', אולם בשל טענות כנגד בחירתו שב למחוז הארוויץ'. כאשר ג'יימס נמלט מאנגליה בשנת 1688 הגיעה לסופה הקריירה הפוליטית של פיפס. הוא הפסיד בבחירות בינואר 1689 ובפברואר 1689, שבוע לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם ומרי, התפטר מתפקידו כמזכיר הימיה.
החברה המלכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס נבחר כחבר החברה המלכותית בשנת 1665. מ-1 בדצמבר 1684 ועד 30 בנובמבר 1686 כיהן כנשיא החברה המלכותית.
בתקופה זו פרסם אייזק ניוטון ספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", ושמו של פיפס מופיע על כריכת הספר כנשיא האגודה המפרסמת.
פיפס היה ביחסי ידידות עם ניוטון והתכתב עמו בנושאים רבים. התכתבותם בשאלה בהסתברות האם יש סבירות גבוהה יותר לקבל את פאת השש בזריקת שש קוביות מאשר לקבל פעמיים את פאת השש בזריקת 12 קוביות נקראת על שמם "בעיית ניוטון-פיפס".[21]
פרישתו מפעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור בין מאי ליוני 1689, ובשנית ביוני 1690, נכלא פיפס בטענה כי הוא מהיעקוביטים או תומך אפיפיור. אף שהאשמות נגדו בוטלו, לאחר שחרורו העדיף פיפס לפרוש מפעילות ציבורית, והוא בן 57 בלבד. עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1701 עזב את לונדון ועבר לבית חברו בקלפהאם (אז היה אזור זה אזור כפרי המרוחק מלונדון, אף שכיום כבר מהווה חלק מהעיר לונדון).
פיפס התגורר בכפר עד מותו, ב-26 במאי 1703. משלא היו לו ילדים, הוריש את כל רכושו לאחיינו, ג'ון ג'קסון.
ספריית פיפס[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפס נודע כביבליופיל וכאספן ספרים. במהלך חייו אסף למעלה מ-3,000 ספרים (ובהם יומנו). פיפס דאג לקטלג את אוספו ולאנדקס אותו. ספרייתו הייתה אחת הספריות הטובות ביותר ששרדו מהמאה ה-17 ועד ימינו. בין ספריו נמנו כתבי יד מימי הביניים, האלמנך האישי של סר פרנסיס דרייק, ואוסף של כ-1,800 בלדות.
בצוואתו הורה פיפס כי האוסף יועבר, לאחר מות אחיינו, לספרייה שתיקרא על שמו ותוקם במכללת מודלן שבאוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1723 הוקמה ספריית פיפס. בצוואתו הורה פיפס כי גם ארונות הספרים יועברו לספרייה, ואף נתן הנחיות בדבר צורת סידור הספרים בספרייה.
פרסום היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכומר ג'ון סמית' נשכר לתרגם את היומנים מהקצרנות בהם נכתבו לאנגלית קריאה. סמית' עבד על תרגום היומנים בין השנים 1819–1822 מבלי שהוא יודע כי פיפס הכין מדריך לתרגום היומן מקצרנות לאנגלית, וכי המדריך היה ממוקם בסמוך ליומנים. תרגום זה היווה את הבסיס למהדורה הראשונה של היומנים, שפורסמו בשני כרכים בשנת 1825.
תרגום נוסף, שנעשה בסיוע המדריך של פיפס הושלם בשנת 1875 על ידי מיינורס ברייט. נוסח זה של היומנים פורסם בין השנים 1875–1879. מהדורה זו סבלה מחוסר דיוקים, ובשנים 1893–1899 הוציא הנרי ויטלי מהדורה נוספת המבוססת על שתי המהדורות הקודמות, ובה תוקנו אי דיוקים רבים. מהדורה זו הוצאה בשנת 1926 כשהיא מוערת ומאונדקסת.
מהדורה מלאה בעריכתו של רוברט לאת'אם הוצאה בתשעה כרכים בין השנים 1970- 1983 בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה שבברקלי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סמיואל פיפס – קטעים אחדים מן היומן (תרגמה מאנגלית והעירה: אלינוער ברגר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
- Knighton, C.S. (2004). "Pepys, Samuel (1633–1703)" in: Oxford Dictionary of National Biography. Oxford, Oxford University Press.
- Ollard, Richard (1984). Pepys: a biography. Oxford, Oxford University Press. (First published 1974).
- Trease, Geoffrey (1972). Samuel Pepys and his world. Norwich, Jorrold and Son.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתביו של פיפס בפרויקט גוטנברג
- קטעים מיומני של פיפס והערות עליהם
- דפים מיומני של פיפס
- אתר ספריית פיפס במכללת מודלן שבאוניברסיטת אוקספורד
- בלדות שנכתבו על ידי פיפס
- ביוגרפיה
- סמיואל פיפס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי סמיואל פיפס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- סמיואל פיפס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על האופן בו הוגים את שמו: Surname Pronunciation: Naesmyth to Petre. בתוך Debrett's.com.
- ^ Ollard, 1984, ch. 16.
- ^ National Portrait Gallery website: Elizabeth (sic) Pepys.
- ^ (Tomalin (2002), p. 3; Knighton (2004.
- ^ (Trease (1972), p. 6; Knighton (2004.
- ^ (Tomlain (2002), p. 28: "Samuel Pepys – The Unequalled Self"; Knighton (2004); Trease (1972), pp. 13, 17; Knighton (2004: זאת משום שטקסים דתיים לא הוכרו מבחינה חוקית בתקופת ה"אינטר-רגנום". הזוג חגג בדרך כלל את יום השנה של התאריך הקודם.
- ^ Trease (1972), p. 16.
- ^ הניתוח בוצע ללא חומרי הרדמה או חיטוי, והיה כרוך בקשירת המנותח בחבלים ובאחיזתו על ידי ארבעה אנשים; המנתח עשה חתך לאורך הפרינאום (בין כיס האשכים ופי הטבעת), כשלושה אינצ'ים (8 ס"מ) אורכו ועמוק דיו כדי שיגיע אל שלפוחית השתן. האבן הוצאה דרך פתח זה באמצעות מלקחיים מלמטה, תוך הסתייעות מן הצד העליון במכשיר שהוכנס לתוך השלפוחית דרך הפין. תיאור מפורט מצוי אצל Tomalin (2002).
- ^ גודלה של האבן תואר כגודלו של כדור טניס. כפי הנראה מדובר בכדור טניס אולמות (real tennis), שהיה קטן מעט מכדור טניס המגרשים (lawn tennis) המודרני, אך עדיין בעל ממדים בלתי רגילים.
- ^ ביום שני, 26 במרץ 1660, כתב פיפס ביומנו: "היום מלאו שנתיים מאז הוצאה ממני האבן, ברצון האל, בביתה של גב' טרנר בסולסברי קורט. גמרתי אז אומר בלבי לציין מאורע זה עד סוף ימי, כפי שעשיתי בביתי בשנה שעברה, ולשמור לעולם על חברותי עם גב' טרנר."
- ^ בניתוח שלאחר המוות שנעשה לפיפס נמצא כי כלייתו השמאלית הייתה מכוייבת כולה; כמו כן נמצאו שבע אבנים, שמשקלן ארבע וחצי אונקיות (130 גרם). שלפוחית השתן שלו הייתה נגועה בנמק, והפצע הישן נפתח שוב.
- ^ הערה זו על אורח הנשים של אליזבת פיפס הושמטה מן המהדורה שערך ויטלי וראתה אור ב־1893. הציטוט המובא כאן הוא מן המהדורה של ליית'ם ומת'יוס, ששחזרה את הטקסט המקורי.
- ^ (Knighton (2004.
- ^ (Knighton (2004.
- ^ (Knighton (2004.
- ^ (Knighton (2004.
- ^ 1 2 3 Tomalin (2004), p. 168.
- ^ יומנו של סמיואל פיפס, יום ראשון, 31 בדצמבר 1665.
- ^ הכוונה לרחוב לומברד
- ^ מחקר חדש בדבר הרומנים של פיפס מחוץ לנישואין באתר ה-BBC
- ^ בעיית ניוטון-פיפס