אומדנא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, אוּמְדָּנָאארמית, ובעברית: אומדן. לעיתים מבוטא בטעות: "אוּמְדֱנָא") היא כלי המאפשר לבצע הערכה עובדתית או במקרים אחרים לפרש כוונה של אדם - על אף שאין ראיה ישירה ומפורשת לכך.

תוקפה וחוזקה של האומדנא משתנים, והם ספציפיים לכל מקרה.[1] מושג זה משמש בנושאים שונים בהלכה: דיני ממונות, דיני אישות ואחרים,[2] אך קיימים חילוקי דעות באשר לתוקפה של האומדנא בכל אחד מהנושאים הללו.

קיימים שני סוגים של אומדנא: האחד נקרא "אומדנא דמוכח" - מצב בו ברור לכל בר דעת מהי הכוונה, והשני הוא "אומדנא" רגילה - מצב בו הכוונה מתבררת כתוצאה מגילוי-דעת ספציפי.[3]

על אף שבהלכה נפוץ הכלל כי דברים שבלב אינם דברים - כלל שקובע כי תנאי נסתר המותנה בעת עשיית מעשה אינו חל - דבר שעומד לכאורה בסתירה לאומדנא הקובעת כי ניתן לאמוד דעת ולפרש כוונה נסתרת; ר"י הזקן, מבעלי התוספות, מסביר כי מדובר באנן סהדי - כלי המגדיר את הכוונה כידועה וברורה לכול, כך שלא מדובר ב"דברים שבלב" אלא בדברים גלויים.[4]

אומדנא ככלי מפרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדנא ככלי מפרש משמשת בעיקר למקרים בהם חסר בנוסח השטר או דיבור של האדם מידע מסוים, אך ממידע אחר סותר או ממעשיו ניכר כי כוונתו היא בתוספת או בשינוי מעט ממה שאמר בפירוש.

נתינת גט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני האומדנא נקראים על שמו של רבי שמעון שזורי, שפסק כי האומדנא מכריעה את הכף גם במקרים שהאומדנא אינה בדרגת הבלתי משתמעת לשני פנים. קברו של רבי שמעון שזורי בסאג'ור

דיני האומדנא כתובים לראשונה במשנה, אודות אדם שיוצא ליהרג, ואמר "כתבו גט לאשתי". בעבר היה מקובל כי אדם שהולך למות (כמו למשל גוסס) היה כותב גט לאשתו, כדי שלא לעגן אותה בכך שתצטרך להינשא לייבם - לפעמים שלא ברצונה המלא - או להמתין לו עד שיגדל או עד שיימצא או עד שיסכים לחלוץ לה. מכיוון שהוא לא ציווה גם לתת את הגט למעשה, אין ביד הכותבים לתת הגט לאשתו, שכן אין בכוחם לעשות שום מעשה חלותי ללא מינוי שליחות מפורשת מפי המשלח. המשנה פוסקת כי למרות שלא אמר בפירוש לתת את הגט לאשתו, ברור שהתכוון לכך, והרי זה כאילו אמר בפירוש שיתנו את הגט לאשתו.

משנה זו נקראת בתלמוד על שמו של רבי שמעון שזורי, שמחזק את דיני האומדנא, ומוסיף שלא רק באדם היוצא ליהרג, שהוא לחוץ מאוד ויישוב דעתו נלקח ממנו שניתן להשתמש באומדנא זו למרות שלא אמר בפירוש לתת את הגט לאתו, אלא גם באדם המפליג בספינה ועובר לחוץ לארץ, (בעבר נהוג היה לתת גט במצב כזה, שכן קשה היה לאשה לדעת אם בעלה מת, אם היה במדינה רחוקה, בהיעדר מכשירי קשר), גם באדם כזה שמבקש לתת לאשתו גט כדי שלא תתעגן אבל אינו לחוץ כל כך כמו מי שמוציאים אותו להורג, ניתן לסמוך על אומדנא זו.

כתובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך גם פוסק רבי אלעזר בן עזריה, כי אדם שהוסיף "תוספת כתובה" - סכום שהיה נהוג בעבר, וגם כיום, להוסיף על סכום המאתיים מנה שחייב להקציב לכתובת אשתו, ואחד משניהם נפטר לפני הנישואין, אין האשה מקבלת את תוספת הכתובה, שכן ברור הדבר שכוונתו בתוספת, אותה כתב לא מכורח ההלכה, אלא מכוח התחייבות אישית, רק אם תינשא לו ותהיה למעשה אשתו, אבל אם למעשה מתה אחרי אירוסיה, לא התכוון לתת לה את הכתובה, ואין להתחייבות כל תוקף[5].

בדין זה עצמו, הסתפקו חכמי הגמרא, מתי הוא הרגע בו תוספת הכתובה נקנית אשה באופן סופי, גם אם היא תמות. הגמרא מסתפקת, האם הסיבה שהחופה - בה נכנסת האשה לרשות הבעל ומושלמים הנישואין - גורמת לקניין מכיוון שהחיבה בין האיש לאשתו ברגעי החופה הם אלו שמקנים, או שמא דווקא הביאה שנהוג היה בעבר לבצע אותה בחופה (שהתרחשה בבית הבעל, בנוכחות הבעל והאשה בלבד, ובנוכחות העדים מבחוץ), היא זו שמקנה את תוספת הכתובה לאשה. מסקנת הגמרא היא, שאכן החופה עצמה מקנה את התוספת לאשה, גם אם בסופו של דבר לא התקיימה ביאה.

שאלה נוספת שמסתפקת הגמרא גם לאחר שהוברר כי חיבת החופה היא שמקנה את התוספת, האם דווקא חופה שראויה לקיים בה ביאה - "חופה הראויה לביאה" מקנה את התוספת לאשה", או שמא גם אם פירסה דם נדה מיד ברגע היכנסם לחופה, כך שלא הייתה זו חופה הראויה לביאה, קונה[6].

מתנת שכיב מרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב ושמואל הרחיבו את המושג, אפילו להשלים את נוסח השטרות. כך למשל במתנת שכיב מרע, שלפי דיניה יכול שכיב מרע להעניק מתנה לאשתו בדיבור לבד ללא שטר, והעדים כתבו בנוסח השטר (שכתבו למרות שאין צורך בכך) על פי צוויו, כי השטר נכתב כאשר המת היה "קציר ורמי בערסיה" - חולה אנוש המונח במיטתו. דנו האמוראים מה יהא באופן שהשטר סותר את עצמו, שכתוב בו "כד קציר ורמי בערסיה" - שהוא נוסח מתנת שכיב מרע שחלה רק לאחר מיתת החולה, ומצד שני כתוב בה גם נוסח של מתנת בריא "וקניינא מיניה" - קנינו ממנו במתנה רגילה. באופן כזה נחלקו רב ושמואל. לולי דיני האומדנא, ההלכה הייתה שיש לשטר רק תוקף של מתנת בריא, שכתובה בפירוש בשטר, ולא תוקף של מתנת שכיב מרע שאיננה כתובה בפירוש ונסתרת על ידי נוסח המתנת בריא המבטל אותה. אך רב ושמואל פוסקים כי יש ללכת גם אחרי האומדנא שאומרת כי הייתה כאן מתנת שכיב מרע, ובזאת עצמו נחלקו רב ושמואל: רב פוסק כי המת יצר כאן שטר בעל שני כוחות משותפים, הכולל גם מתנת שכיב מרע, שחלה מחיים ואינו יכול לחזור בו, וכן מתנת שכיב מרע שכוחה המיוחד היא שחלה בדיבור גם על דברים שלא שייך בהם קניין. לעומת זאת פוסק שמואל שיש כאן ספק, שכן מתנת השכיב מרע והן המתנת בריא סותרות זו את זו.

אומדנא ככלי לבירור עובדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, האומדנא יכולה לשמש ככלי לבירור הכוונה, אך לעיתים גם לבירור המציאות. ענישה על פי בירור של אומדנא נדירה ומסויגת יותר, וגם בנושא זה קיים שוני בין התחומים השונים.

דוגמה מפורסמת בהלכה לחולשתה של האומדנא, היא זו שכתובה במקורה במכילתא,[7] ובתלמוד,[8] והעוסקת בעדות רצח נסיבתית. התיאור הפלסטי המופיע בהלכה מדגיש את העובדה כי מדובר בעדות שנכונותה אינה מוטלת בספק, אך החיסרון היחיד הוא שהעדים לא ראו את עצם המעשה אלא מתבססים על הנסיבות:

אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו, ומצאתי סייף בידו, ודם מטפטף, והרוג מפרפר; אמרתי לו רשע מי הרגו לזה? או אני או אתה! אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי?! שהרי אמרה תורה (ספר דברים, י"ז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אלא המקום יפרע ממך.

מסכת שבועות, דף ל"ד א'.

וכך גם נפסק הלכה-למעשה:

אפילו ראוהו העדים... שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפורפר והסיף מנטף דם ביד ההורג--הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו; ועל זה וכיוצא בו נאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג".

משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק כ', הלכה א'.

לעומת חד המשמעיות שבחוסר יכולתה של האומדנא לפסוק בדיני עונשין, כמה מהראשונים הביעו דעות שונות באשר למקומה של אומדנא בדיני ממונות:[9]

  • לדעתו של הרמב"ם אומדנא קבילה לחלוטין בדיני ממונות.
  • דעת בעלי התוספות והרא"ש היא שדרושה אומדנא טובה במיוחד.[10]
  • לעומתם המהרי"ק (יוסף קולון)[11] והרמב"ן,[12] סבורים כי אומדנא ככלי לבירור עובדתי בדיני ממונות כלל אינה בעלת תוקף.
  • לפי שיטת הרשב"ם, שודא דדייני היא "אומדנא", בה הדיין דן לפי השערתו של מי הכסף.

קים ליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קים ליה

במשפט העברי, "קים ליה" היא אומדנא על פיה פוסק הדיין, למרות שאין לו הוכחות כעדים, הוא יכול לפסוק על פי דבר הידוע לו אישית.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא[13] מספרת על שתי נשים שבאו לדין תורה לפני רבא, האחת תבעה את השנייה בסכום כסף, והשנייה כפרה והכחישה את כל המעשה. מתקנת חכמים, במקרה כזה צריכה האשה שנתבעה להשבע שבועת היסת, כדי להפטר מהתשלום. אך אשתו של רבא, שהייתה בתו של רב חסדא העידה לפניו, כי אותה אשה נוהגת להזכיר שם שמים לבטלה וחשודה על השבועה. רבא אמר, כי מכיוון שיודע הוא שאשתו לא משקרת מעולם הוא סומך עליה בעיניים עצומות.

במקרה אחר, שבא לפני רבא, העיד לפניו תלמידו המובהק רב פפא כי אדם המחויב שבועה, הוא חשוד על שבועת שקר. במקרה זה, לא סמך רבא על דבריו, באומרו שצריך דווקא עדים. לפליאת תלמידיו הסביר רבא: את אשתי אני מכיר היטב ויודע בבירור שאינה משקרת. את רב פפא איני מכיר אישית, והסברא שאינו משקר, אינו יותר מגדר של חזקה, שאי אפשר להוציא ממון על פיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אומדנא", אנציקלופדיה תלמודית (כרך א', עמ' רצ"ה-ש"ב) הוצאת מכון האנציקלופדיה התלמודית, ירושלים, ה'תש"ז
  • ד"ר ח"ש חפץ, "מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי", משפטים (גיליון א', עמ' 67-70) 1968; תקציר מתוך ראיות נסיבתיות במשפט העברי - חיבור לשם קבלת דוקטור במשפטים (בהנחיית פרופ' מנחם אלון) הוגש לסינאט האוניברסיטה העברית, ניסן התשל"ד
  • חפץ, "מקומה של עדות במשפט העברי", דיני ישראל (ט') התשל"ח-התש"מ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קביעה זו מתבקשת מהעובדה כי לאומדנא תוקף שונה בכל אחד מהנושאים הנידונים בהמשך.
  2. ^ אנציקלופדיה תלמודית, עמ' רצ"ה.
  3. ^ דעת ר"י הזקן; מצוטט בתוספות על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב', בפסקה המתחילה במילים "דברים שבלב אינם דברים".
  4. ^ תוספות הנ"ל במסכת קידושין.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'.
  7. ^ "מכילתא" על פרשת משפטים.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ד, עמוד א'.
  9. ^ יהושע בן מאיר על פי חפץ, בעמוד זה ממאמרו.
  10. ^ ההבדל בין שיטה זו לשיטתו של הרמב"ם זניח ואינו מהותי, לדעת שניהם אומדנא קבילה, וכל השאלה היא רק עד כמה עליה להיות ניצחת.
  11. ^ שו"ת מהרי"ק, שורש קכ"ט.
  12. ^ השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, סוף מצווה ר"צ.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ה, עמוד א'.