שליח (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, שליח הוא אדם המבצע פעולה עבור אדם אחר ובשליחותו, כאשר תוצאת המעשה נזקפת רק לזכותו של המשלח ולא לזכותו של השליח.

הנושאים בהם ניתן למנות שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב דיני התורה ניתן למנות שליח. למשל:

  • הבעל יכול למנות שליח לכתיבת גט לגרש בו את אשתו, או למסירתו לאשה אם היא בעיר אחרת, וכן האשה יכולה למנות שליח לקבלת הגט.
  • המוכר יכול למנות שליח למכור עבורו נכסים, או לקנות עבורו, והוא הדין לכל צורה אחרת של העברת בעלות על כל קניין שהוא, הן על ידי מתנה, זכייה במציאה, וכיוצא בזה.
  • אדם יכול למנות שליח לקדש עבורו אשה, והאשה יכולה למנות שליח להתקדש לאיש.
  • אדם יכול למנות שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות.

מקומות בהם לא ניתן למנות שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות שבגופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שמועיל לשלוח שליח לקיום מצוות כגון תרומה ושחיטה ועוד, מכל מקום אי אפשר לשלוח שליח לקיים עבור המשלח את המצוות שבגופו, כגון להניח תפילין עבורו, מאחר שחיוב המצווה הוא דווקא על גופו של האדם, ולכך לא יועיל שהמשלח יניח התפילין על גופו של (תוספות רי"ד לתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד ב').

כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין נוסף אמרו בתלמוד, כי "לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא", כלומר: פעולה שאדם אינו יכול לעשותה עכשיו, גם אינו יכול מעכשיו למנות שליח שיעשנה עבורו לאחר שתתאפשר עשייתה.

מעשים שלא מועיל בהם תנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין שליחות מועילה אלא בדברים שיכולים להתנות בהם תנאים, אך כל מעשה שאין מועיל בו תנאי אין מועילה בו שליחות.

קבלת גט שחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים דיון לגבי עבד החפץ למנות שליח לקבל גט שחרור מרבו, לדעת הסוברים שאין הוא יכול לקבל ולזכות בגט זה בעצמו, או להיעשות שליח לקבל גט עבור עבד אחר. המסקנה היא שהוא יכול.

מי יכול למנות ולהתמנות לשליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוב בתורה: "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח כח), ומכאן למדו חז"ל שניתן לתרום תרומות ומעשרות על ידי שליח, מריבוי מילת "גם". ודרשו חז"ל: "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית" (כלומר: השייכים בבריתו של אברהם אבינו ובברית המצוות), ישנם בתורת שליחות. לפיכך, יכולים גברים ונשים יהודים או עבדים ושפחות כנענים למנות ולהתמנות לשליח, אבל לא גויים. (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג, עמוד ב').

חרש, שוטה וקטן אינם יכולים לשמש כשליחים ולא למנות אחרים להיות שלוחם. נשים ועבדים יכולים להיות שליחים בדברים שהם שייכים בהם, אך מצוות שאין נשים ועבדים חייבים בהם, כמצוות עשה שהזמן גרמן, אין נשים ועבדים יכולים לשמש בהן כשליחים.

שלוחו של אדם כמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גדרי ההלכה, שלוחו של אדם נחשב כמשלחו. עם זאת, לא כל פעולה שעושה השליח עולה למשלח כאילו עשה אותה הוא (למשל: ואם השליח יניח תפילין, לא יחשב הדבר כאילו המשלח הניח תפילין, כנזכר לעיל). לבירור גדרי הדברים נאמרו מספר דרכים, הקובעות את גבולות הכלל ששלוחו של אדם הוא כמותו.

בתוספות רי"ד (קידושין מב, ב) מבואר, שתקפותו של הכלל ששלוחו של אדם כמותו היה בה כדי להועיל גם לעניין קיום מצוות כהנחת תפילין, אלא שאין בכוונת התורה שיוכל אדם לעשות שליח לקיום המצוות ועל ידי כך יהיה בטל מן המצוות. לדבריו, אין הבעיה מכלל דיני שליחות, אלא מכלל דיני קיום המצוות המעשיות.

לדעתו של הקצות החושן (סימן קפב ס"ק א), אין "שלוחו של אדם כמותו" מועיל אלא בענייני מעשה, כאשר מעשיו של השליח נחשבים כמעשיו של משלחו. אך גופו של השליח לא נעשה כגופו של המשלח, ולכן כשהשליח יניח תפילין יחשב הדבר כמו שהמשלח הניח תפילין על ידו של השליח, ולפיכך לא יצא ידי חובתו.

גם בעניינים בהם מועילה שליחות, יש מהאחרונים, ובראשם רבי שמעון שקופ (שערי יושר שער ז פרק ז ועוד), שטענו שקיימות שתי דרכים שונות בשליחות. יש שהשליח חסר כוח פעולה, כשליח לקניינים, שאין בכוח אדם אחד לקנות דבר מה עבור אדם אחר, ובמקרים אלו עניינה של השליחות היא ייפוי כוחו של השליח שיוכל לפעול עבור המשלח. ויש שנדרשת פעולה של המשלח דווקא, כשחיטת קורבן פסח על ידי בעליו, ששם עניינה של השליחות הוא להחשיב את מעשה השליח כאילו עשאו המשלח.

אין שליח לדבר עבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל בדיני שליחות אומר שאם אדם ממנה שליח תחתיו על מנת לעשות עבירה, כגון להזיק לרכוש חבירו, אין השליח פטור מהעונש על העבירה. אולם אם אין השליח יודע שהוא נשלח לבצע עבירה, כגון הנשלח למעול בהקדש ללא ידיעתו שמדובר בהקדש, חלה העבירה והאחריות על המשלח. במסכת קידושין יש מחלוקת לגבי האחריות של המשלח[1]:

האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור.
שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר[2]: "ואותו הרגת בחרב בני עמון".

הרב יחזקאל לנדא (הנודע ביהודה) התייחס לטענה שבמקרה שאדם מחויב למלא פקודה ואם לא יהרגו אותו אין חל עליו דין של "שליח לדבר עבירה" שכן הוא כמו חצר שאין לו בחירה, וכותב: "דאדם שהוא בעל בחירה אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה, מכל מקום מקרי אי בעי עביד (=אם רוצה עושה)"[3].

מחלוקת נוספת בפוסקים, לעניין אדם שנעשה שליח לדבר העבירה, האם המעשה חל לגבי המשלח רק שאינו מתחייב עליו, או שכיוון שהדבר הוא דבר עבירה אין המעשה חל כלל. למשל, ישנו איסור לכהן לקדש גרושה אך אם קידש, מקודשת, האם כאשר שלח שליח לקדשה לו המעשה חל ותהיה מקודשת לכהן או לא.

בימינו הושמעו דעות חלוקות בשאלה האם הכלל של אין שליח לדבר עבירה חל על חייל בצבא. הרב יובל שרלו כתב: "אין קשר לשאלת השליחות לדבר עבירה. חייל אינו שליח של המדינה. הוא הכלי שהמדינה מפעילה בו את פעולותיה"[4]. לעומת זאת, דוד הנשקה[5] טוען שגם על חייל חל הכלל שאין שליח לדבר עבירה. בהקשר זה נטען שאחריות מפקד הנותן פקודה לעבור עבירה היא חמורה מזאת של משלח רגיל מכיוון שלא תמיד החייל מודע למרכיב העבירה בפקודה שניתנה לו וחזקה על חיילים שממלאים את הפקודות של מפקדיהם[6].

שליח עושה שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שליח עושה שליח

שליח עושה שליח פירושו הוא ששליח רשאי למנות שליח אחר שיבצע את השליחות במקומו. זאת, בהנחה שהשולח אינו מקפיד על כך שדווקא השליח שמינה יבצע את השליחות. לכלל זה סייגים רבים והיקפו המדויק שנוי במחלוקת.

חזקת שליח עושה שליחותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חזקת שליח עושה שליחותו

כשאדם שלח שליח לבצע עבורו פעולה מסיומת, יש להניח שהשליח אכן ביצע אותה, גם אם השליח לא שב והודיע למשלחו על ביצוע השליחות.

הנחה זו תלויה באישיותו של השליח, טיב השליחות ועוד, אולם ההלכה קובעת שבאופן עקרוני ניתן לסמוך על שליח ולא מניחים באופן פשוט כי הוא התעצל, שכח וכדומה. תוקפו של כלל זה שנוי במחלוקת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים על הנחה זו.

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

אף שכאמור יכול אדם למנות שליח לקנות ולזכות עבורו, אך אדם אינו יכול לזכות חפץ לאדם אחד, כאשר הדבר מהווה חובה והפסד לאדם אחר. לפי שיטת רש"י, כלל זה תקף רק בדיני זכייה, הנעשים ללא מינוי מפורש, אך בשליחות הנעשית בציווי המשלח, יכול אדם לזכות חפץ לבעל חוב, גם כאשר הדבר מהווה הפסד לאדם אחר. כך למשל, אם אדם פשט את הרגל, ונשאר ברשותו חפץ יחיד לגבייה בין שני מלווים, אין אדם שלישי יכול מדעתו לתפוס את החפץ לאחד מהמלווים.

התוספות[7] לעומת זאת, מביא ראיות כי גם באופן שהיה מינוי מפורש, קיים הכלל כי אין אדם יכול לתפוס לאחד מבעלי החובות במקום שהוא חב ומפסיד אנשים אחרים. אך הפני יהושע[8] מיישב את הראיות ומוכיח כי אין בהם כי להפריך את שיטת רש"י.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קידושין מג.
  2. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
  3. ^ שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן פ, אות ט"ו
  4. ^ יובל שרלו, שו"ת ההתנתקות, תל אביב, 2010, עמ' 102
  5. ^ דוד הנשקה, על ההתנתקות מן האנושיות, בתוך אקדמות כ"ו, ניסן תשע"א, עמוד 176
  6. ^ אהרן קירשנבאום, "אין שליח לדבר עברה"?, פרשת השבוע, משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, פרשת בא, תשס"ג, גיליון מס' 106
  7. ^ בבא מציעא י' ע"א.
  8. ^ בכתובות דף פ"ו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.