איך תנחמוני הבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הֶבֶל, וְכִנּוֹרִי נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל
בְּנַחֲלַת חֶבֶל, כָּבֵד עָלַי עֺל סֶבֶל, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
בָּזֶה יוֹם בְּכָל שָׁנָה, עִדָּן עָלַי שִׁנָּה
וְהִנְנִי עֲגוּמָה וַעֲגוּנָה, יוֹתֵר מֵאֶלֶף שָׁנָה, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
גָּבַר חָרוֹן, וְנִגְנַז אָרוֹן
בְּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן, בִּמְסָרְבֵי מָרוֹן, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
דִּירָתִי חֲרֵבָה, וְעֶדְרִי נִשְׁבָּה
וְרַבַּת אָהֳלִיבָה, בָּדָד יָשְׁבָה, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
הוֹעַל אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, עַל אֲרִיאֵל וְהִסְבִּיכוֹ
וְהֶגְלָה מִסֻּכּוֹ, מִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
וְהָרַג הֲמוֹנִים, מְשׁוּחֵי שְׁמָנִים
בְּאִוּוּי נִמְנִים, אֲלָפִים שְׁמוֹנִים, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
זִנְּבָם כְּחִוִּי וְהִדְבִּיא, בַּעֲזָרַת הַמַּלְבִּיא
אַרְיוֹךְ כְּמוֹ לָבִיא, עַל דַּם כֺּהֵן וְנָבִיא, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
חָרַשׁ לְמָשּׁוּאוֹת, עִיר מְלֵאָה תְשׁוּאוֹת
וּבָתֵּי סוֹפְרִים וּמִשְׁנָיוֹת, יוֹתֵר מֵאַרְבַּע מֵאוֹת, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
טָסָה מָדַי, לְאַבֵּד חֲמוּדַי
וּמָשְׁלָה בְּמַחֲמַדַּי, בְּקָרְעִי מַדָּי, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
יָעֲצָה לְחַנֵּק, בְּנֵי גוּר מְזַנֵּק
בְּפֶה אֶחָד לְשַׁנֵּק, זָקֵן וְיָשִׁישׁ עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
כָּבְדָה שְׁלִישִׁית, עַל קֺדֶשׁ רֵאשִׁית
בְּשֶׁצֶף חֲרִישִׁית, בָּתָה לְהָשִׁית, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
לָחֲצָה לְחַלֵּק, בְּנֵי חָלָק וְחוֹלֵק
שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק, בְּשֵׁם אֵל דּוֹלֵק, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
מָרְדָה אֱדוֹם, עֲדוּשַׁת אָדוֹם
וְאָצָה בְּזָדוֹן, לְאַבֵּד כֵּס וַהֲדוֹם, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
נוֹעֲדוּ עִם אַדְמוֹן, מוֹאָב וְעַמּוֹן
לְהַשְׁבִּית אָמוֹן, וּלְהַחֲרִיב אַרְמוֹן, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
סִלָּה כָל אַבִּירַי, וְעֶדְרֵי חֲבֵרַי
וְהֻבְלְגוּ גִּבּוֹרַי, לְעֵין כָּל עוֹבְרַי, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֺרְגִים, לְמִסְפַּר הַהֲרוּגִים
כְּאַיָּל עוֹרְגִים, וְעָלֶיךָ נֶהֶרָגִים, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
פֻּלְּצוּ בְּיוֹם קְרָב, בְּמִזְרָח וּבְמַעֲרָב
דָּמָם מְעֺרָב, קָהָל וְעָם רָב, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
צָרוֹת עַל צָרוֹת, זוּ מִזּוּ מְצֵרוֹת
גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת, אֲרֻכּוֹת וְלֹא קְצָרוֹת, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
קָשְׁרוּ צִנָּתָם, וְחָגְרוּ חֲנִיתָם
וְאָסְפוּ מַחֲנוֹתָם, וְהֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
רַבּוֹת אַנְחוֹתַי, וַעֲצוּמוֹת שִׂיחוֹתַי
רַבּוּ נַהֲמוֹתַי, וְאַתָּה ה' עַד מָתַי, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם, חֵרְפוּנִי בִּשְׂפָתָם
שִׁיבְתָּם וְקִימָתָם, אֲנִי מַנְגִּינָתָם, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
תִּקְוַתְכֶם אֵפוֹא, מַה לָּכֶם פֺּה
חָרָה אַפּוֹ, וְאֵין עוֹד לִרְפּוֹא, וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?
תְּשׁוּבוֹתֵיכֶם נִשְׁאֲרוּ מָעַל, הוֹנוּנִי עוֹבְדֵי הַבָּעַל
עַד יַשְׁקִיף וְיִרֶא מִמָּעַל, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל, וְאָז אֶנְּחֵם:

אֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הֶבֶל היא קינה לתשעה באב שחיבר הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר. הקינה נקלטה בסדר הקינות לתשעה באב לפי מנהגי אשכנז. הקינה עוסקת בתיאור הצרות והגלויות שהיו מנת חלקו של עם ישראל לאורך הדורות, והפייטן מסרב להיענות לניסיונות התנחומים המופנים כלפיו. בשונה מקינות אחרות שנכתבו מפרספקטיבה של דור החורבן ומתארות אותו כמאורע מן ההווה, קינה זו מתארת את תחושות הקינה והאבל ממרחק של שנים רבות לאחר החורבן, ולכן גם את ניסיונות הנחמה בטענה שכבר חלף זמן רב. כדי לבטא עניין זה, בסוף כל מחרוזת חוזר הרפרן "וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?!"

מבנה הקינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הקינה פשוט ביחס לקינות אחרות של רבי אלעזר בירבי קליר. הקינה בנויה במחרוזות בנות ארבעה טורים, ולכל מחרוזת חרוז משלה. המחרוזות יוצרות ביניהן אקרוסטיכון אלפביתי.

בסוף כל מחרוזת מופיע הרפרן "וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?!", ובמחרוזת האחרונה, כדי להביע את התקווה לגאולה בעתיד, הוא משתנה ל"וְאָז אֶנָּחֵם". בקטע מגניזת קהיר נמצא נוסח המרחיב את הרפרן לכדי מחרוזת שלמה: "אֵיךְ אֶנָּחֵם, וְרָחַק מְנַחֵם, וְקוֹל אֲרִי נוֹהֵם, הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם".[1]

פתיחת הקינה מבוססת על הפסוק ”וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל“ (ספר איוב, פרק כ"א, פסוק ל"ד), שבמקורו הוא תשובת איוב לניסיונות הנחמה של רעיו, וכאן הוסב לאמירה של המקונן על החורבן כלפי המנסים לנחם אותו. במחרוזת האחרונה הפייטן שב ושיבץ את מחציתו השנייה של הפסוק.

תוכן הקינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המחרוזות הראשונות הן פתיחה לקינה, ומתארות את האבל המתמשך על החורבן לאורך השנים, ואת הסירוב להתנחם למרות הזמן שחלף. בהמשך מונה הפייטן את ארבע המלכויות, בהתאם למדרשי חז"ל. במחרוזות ג–ח מתוארים חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בידי נבוכדנצר. מחרוזות ט–י עוסקות במלכות פרס ומדי ובגזירות המן האגגי, ומחרוזות כ–ל במלכות יוון ובגזירות אנטיוכוס. מכאן ואילך (מ–פ) מתוארת גלות אדום, המתחילה בהשתלטות הקיסרות הרומית על ארץ ישראל וממשיכה בחורבן בית המקדש השני ובהרג הרב שנעשה אז. סוף הקינה מתאר את הצרות הממשיכות מאז ועד זמנו של המקונן, ואת החרפות שהיו מנת חלקם של היהודים תחת השלטון הביזנטי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו איך תנחמוני הבל, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, לפי כ"י קיימברידג', אוסף T-S, ‏H 14, 12, כולל ניתוח מילוני.